ביום שישי, 6 ביוני 1997, 30 שנה אחרי מלחמת ששת הימים ו-25 שנה אחרי שאלטמן הקטן נתפס בהצצה למקלחות הנשים בחוף, הופיע שלום חנוך על שער מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" לרגל צאת אלבומו החדש, "ערב ערב". בריאיון לבועז כהן היה חנוך, כהרגלו, ישיר ומסתורי כאחד, חרד לפרטיותו האישית וגם לסודות התהליך שבו הוא יושב מול דף לבן וגיטרה ואיכשהו זה מסתיים בשיר שמשנה לאנשים את החיים. באותו יום, ב"מוסף לשבת" של העיתון, התפרסמה רשימה מאת נחום ברנע לאחר ביקור בלבנון, שבו כתב על הפער בין המורל הגבוה של החיילים לתחושת המיאוס של ה"עורף" מהדם שנשפך עבור תכלית לא ברורה.
שם, בין תלונות בוטות של קצינים על חיילים שבוכים בלוויות ותקשורת שמסקרת אותם יותר מדי ומפיצה ייאוש ודכדוך בעם, הוזכר אחד מסמלי המועקה בציבור: רעש המסוקים, אלה שנאלצו להטיס לוחמים שנפצעו לטיפול רפואי, בתקווה שניתן יהיה להציל אותם. לא תמיד התקווה הזאת התגשמה. למעשה, לפעמים המסוקים עצמם היו הפלטפורמה של הנורא מכול: ארבעה חודשים קודם, שניים מהם התנגשו זה בזה בשמיים של עמק החולה בערב המחריד שייחרט לעד תחת השם "אסון המסוקים". הורים שממילא הפסיקו לישון כל זמן שהבנים שלהם שירתו בלבנון גילו לפתע שגם לילות לבנים יכולים להיצבע בשחור.
שלום חנוך חוגג 80 - פרויקט מיוחד:
אבל "הליקופטר", השיר השני ב"ערב ערב", לא זכה לתהודה שהגיעה לו, כביטוי מזוקק להפליא של תחושה ספציפית מאוד ונפוצה להחריד. לא בזמן אמת וגם לא לאחר מכן. "במקום בו אני גר", שר חנוך על רקע הקלידים המנחמים של משה לוי, באווירת ספרינגסטין של I’m On Fire, "הליקופטר עובר זה סימן למשהו רע/ אם לאבו כביר או לתל השומר/ הוא נושא את הבשורה המרה". ובזמן האחרון, מספר חנוך, תדירות הזמזום שמבדיל בין שלווה לאסון רק מתגברת, קוטעת בגסות ימים שהתחילו יפה. האירוניה היא שהסאונד של השיר הוא בדיוק הפוך למציאות שהוא מתאר: כלי נשיפה מרחיבי לב (עיבוד של ירוסלב יעקובוביץ' כמובן) מופיע בדיוק בנקודה שבה דימוי ההליקופטר מנסר את הנשמה.
לאט-לאט, ההליקופטר והרעש שלו הופכים בשיר למשל על איום שתמיד נמצא מעבר לפינה, גם בשעה עשרים לשמונה בערב של יום הכיפורים: "זה כמעט חולני אני אומר לעצמי, על מה אתה חושב?", מטיח חנוך בעצמו, "אז מה אם זה אותו הליקופטר תמיד/ בטח לא רק אתה שמת לב". ובכן, זה בדיוק הסיפור: אם שלום חנוך לא ישים לב, מי כן?
מה שמפריד בין רכילות מולחנת לאמנות
"הליקופטר" הוא לא השיר הכי פוליטי של חנוך ואפילו לא הכי פוליטי ב"ערב ערב": "אל תקרא לי עם", שגם זכה לקליפ עוצמתי שביים יואב גורפינקל, ישיר, בוטה וחריף ממנו. שנתיים אחרי ההתנקשות ביצחק רבין ז"ל ותחת הקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו, חנוך כמו עובר שסע אחרי שסע בחברה הישראלית (חרדים-חילונים, שמאלנים-ימנים וכו') ומוצא את הפאנצ'ים הכי חדים שהיו לו לומר עליהם: "לא מאלוהים, ממך אני חרד", "כמה עוד גולני מול מתאבד בודד?", "אין שום עם סגולה, יש רק יחידים".
אבל השסע המשמעותי ביותר בשיר הוא זה שחנוך עסק בו כל השנים: האינדיבידואל מול הקולקטיב. קו ישר נמתח מ"אדם בתוך עצמו" ל"אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם", והוא לא בהכרח עוסק בפערי אידיאולוגיה אלא בזכות הבסיסית של היחיד להישאר כזה. כנראה שרק מי שנולד בקיבוץ והתבגר במדינה קטנה וחרדתית יכול להבין עד כמה זה קריטי.
היופי ב"הליקופטר", והסיבה שהוא מתעלה על רוב הכתיבה הפוליטית של חנוך, נעוץ באופן המינורי אך מתוחכם שבו חנוך עוסק באותו נושא בדיוק, תוך שהוא מודה שלא רק "המצב" מייצר הפרעה בלתי פוסקת. כך, בעודו מוטרד מהרעשים שבוקעים מהשמיים, הוא מטפל באמנים שמשתמשים בטראומות העבר שלהם כדי למכור אלבומים, ובעיקר בחוסר האלגנטיות שבה הביוגרפיה משתלבת בשיר ובעצם מוחקת את הייחוד של האמנות: "כל פרט שנפער בעברו הקצר/ כבר מצא את דרכו אל השיר/ השיר האחד שאיננו נגמר/ שמזכיר את השיר/ שמזכיר את השיר".
הכאב והתרופה, הסימפטום והנוגדן. שלום חנוך
(צילום: מיכאל קרמר)
מבחינת חנוך, חשיבות ההגנה על הפרט כוללת גם את השמירה על הפרטי: לא כי החוויה האישית לא חשובה (באותו אלבום נכלל השיר "בצעירותי", שעוסק באביו המנוח), אלא כי ההבעה שלה היא מה שמפריד בין רכילות מולחנת לאמנות. בבית הבא, כשחנוך יוצא לסיבוב שליו בים עד ששוב השמיים מטרטרים, אפשר להבין את ההליקופטר גם כמטאפורה על ההבדל בין רעש לשקט בכתיבה.
פעם, לפני כמה שנים טובות, הכנתי למקומון "העיר" ז"ל כתבה שבה אמנים ואמניות סיפרו מהו הרעש העירוני האהוב עליהם. בקובץ האקסל של ההפקה שויכו שלושה מספרים שונים לחנוך, אבל במפתיע הוא ענה לאחד מהם והיה נחמד דיו לשתף פעולה עם עיתונאי נודניק. כמובן שהוא בחר ברעש הגלים, מה שמזכיר שאת "הליקופטר" הוא מסיים בנבואה לפיה "מגדלי בניינים" עוד מעט יסתירו את הים - וכך היה. אבל זה לא משנה לאיזה גובה הם מתנשאים בעודם קוברים את מה שפעם הייתה עיר ולא מכונת ארנונה משומנת: את ההליקופטרים עדיין קשה לפספס.
המחיר נעשה יותר כבד
שנתיים לפני "ערב ערב" הפך חנוך לאבא בפעם השנייה. בריאיון ל"7 לילות" הסביר עד כמה האבהות בגיל 50 מילאה אותו בחיוניות, והיא גם מפציעה ב"הליקופטר" בבית האחרון והמפתיע, שמתנתק לרגע מהחרדה הלאומית ונכנס לחדר השינה החמים: "אני כותב לך שירים כשאת ישנה/ מודה על שנתת בי אמון". אולם אז, לפתע, חנוך כבר לא מדבר על מושא השירים אלא עליהם: "אני אוהב את המילים/ מאוהב במנגינה/ נהנה להאריך בזיון". הממד המיני, הגס אפילו, בתהליך הכתיבה, מספר משהו על המקום שבו אמן גדול באמת מוצא סיפוק. לכן גם אין להתפלא שזה לא בא בחינם: "שאלו אותי כבר אתה כל הזמן שר/ מתי אתה עובד?/ בשבילי, איך לומר, זה אותו הדבר/ רק המחיר נעשה יותר כבד".
אין אמנות שאין לה השלכות. אין זיון בלי רעש של הליקופטר.
מסוק צה"ל
(צילום: REUTERS/Amir Cohen)
1 בספטמבר 2026. במקום בו אני גר, הליקופטר עובר הוא לא סימן לשום דבר. לפני כמה שבועות, בדרך חזרה מהופעה באצטדיון וומבלי, מכשירי הסלולרי צפצפו ברעש שמזכיר את ההתראה שלפני האזעקה. אף מלחמה לא פרצה: הממשלה בסך הכול ביקשה להזהיר מפני התלקחות שעלולה לגרום לשריפות עקב החום המחניק.
נזכרתי איך בשיחות וידאו עם תל אביב, קצת אחרי 7 באוקטובר, אי אפשר היה שלא לשמוע זמזומים בלתי פוסקים ברקע. "אה, זה כטב"מים" היו מסבירים לי ביובש, כאילו הם היו שם תמיד. אחר כך, כשהמבצע בעזה החל, גם ההליקופטרים נכנסו לפעולה: קודם מדרום לצפון ואחר כך מצפון לדרום: בשורות מרות, לפעמים גם פעמיים ביום. דמיינתי את חנוך עוזב את ביתו בנווה צדק, צועד לכיוון הים, מביט לשמיים ומודד את המרחק מסיבוב הפרופלור ועד "הותר לפרסום" והופעת הסטיקרים. ככה, כמעט ערב-ערב בתקופה המסויטת הזאת, "הליקופטר" היה הכאב והתרופה, הסימפטום והנוגדן. הלוואי ששלום חנוך יזכה ל-120, אבל רוב הסיכויים שהליקופטרים ימשיכו לזמזם באוזניו עד יומו האחרון.
