פסטיבלי קולנוע מרגישים לעיתים כמו שדה קרב תרבותי - בין אומות יריבות במרחב הבינלאומי, בין במאים עצמאיים למכתיבי המדיניות בזירה הפוליטית הפנימית. כך לדוגמה אפשר היה להתרשם בפסטיבל ונציה, מההתגוששות בין היוצרים האוקראינים לאלה הרוסים על רקע הסכסוך הצבאי המתמשך בין המדינות. לפני כן, בפסטיבל קאן, היה זה הקולנוען הרוסי קיריל סרברניקוב שמשך את תשומת הלב העולמית עם ההתרסה המתמשכת שלו נגד משטר פוטין, שבתגובה הטיל עליו סגר מחמיר שלא מטעמי הקורונה.
שתי החזיתות הללו באות לידי ביטוי גם בנוגע לקולנוע מתוצרת כחול-לבן. סרטיהם של ערן קולירין ונדב לפיד עוררו השנה הדים עם סרטיהם החדשים שמטיחים ביקורת קשה בהנהגת המולדת, אבל בעוד רבים כל כך רואים בהם בוגדים שמוציאים את דיבת ישראל רעה, הרי שבמונחים של הסברה דווקא הם החתרנים חושפים את פניה היפים של הדמוקרטיה הישראלית הליברלית, כפי שהיא מעוניינת להציג את עצמה לעולם שרואה בה אומה כובשת עם מאפיינים פשיסטיים. הם עושים עבודה יותר טובה מכל שמלת ירושלים המאוחדת של שרה ישראלית הצועדת על השטיח האדום בקאן, ומתקבלת בזלזול ובלעג מחוף לחוף.
וכך, בזמן שהם מנהלים מערכה נגד הפוליטיקאים שמסתערים עליהם בזירה הפנימית, הם מוצאים את עצמם בחזית הבינלאומית כנציגי המדינה - לעיתים בעל כורחם - לוחמים במלחמת ההתשה התרבותית מול שטף הסרטים הערביים הפרו-פלסטינייבככם שמתקבלים לאחרונה לסבב הפסטיבלים הגדולים ושמנסים להנחיל מסרים חד-צדדיים בליבם ובתודעתם של מבקרי קולנוע, יוצרים וצופים מן המניין. בעוד שבסרט זוכה פרס אופיר, "ויהי בוקר", הבמאי קולירין וכוכביו הישראלים-פלסטינים מעמיקים יחדיו אל תוך המורכבות של החיים המשותפים על המסך ומחוצה לו, בזירה הבינלאומית אפשר להבחין בבליץ תעמולתי-קולנועי מהצד הערבי.
אלה סרטים שמונעים מהגדרה עצמית לאומית, וכחלק מתנועת ההתנגדות. ברוב המקרים, מדובר בקולנוע שהוא פרופגנדה אנטי-ישראלית מהולה בסיפורים אישיים. ולמרות זאת, במאבק על דעת הקהל העולמית - הקולנוע הישראלי מנצח. לפחות כרגע. "ויהי בוקר", "הברך" של לפיד ואפילו הדוקו של אבי מוגרבי "54 השנים הראשונות - מדריך מקוצר לכיבוש הצבאי" מוקרנים במסגרות הרשמיות בפסטיבלים היוקרתיים בעולם, זוכים לתשומת לב המבקרים בתפוצות ומעוררים דיון רב-שכבתי על מורכבות המצב. מנגד, הסרטים החד-צדדיים שמופקים מהעולם הערבי אומנם מתקבלים לפסטיבלים מובילים כמו ונציה וטורונטו, אך נדחקים למסגרות שוליות ומסוקרים (אם בכלל) על ידי התקשורת כתעמולה נטולת מודעות עצמית או ביקורת פנימית. לקהל הבינלאומי יש מספיק מזה בחדשות.
הדוגמה הבוטה והקיצונית ביותר להסתערות החדשה של הקולנוע הערבי לעבר ישראל היא "פארחה", הדרמה התקופתית שביימה דורין ג'יי. סלאם הירדנית (Dorin J Salaam), שחוזרת ל-1948 מתוך הנרטיב של הנכבה כפי שהוא מובא מנקודת מבטה של נערה צעירה בשם פארחה, בתו של מוכתר כפר פלסטיני שנפל לידי צה"ל במהלך מלחמת העצמאות. חיילי צה"ל מעולם לא הוצגו באופן כל כך אכזרי על המסך הגדול. בעוד חלקו הראשון של הסרט עוסק בגיבורה בת ה-14 ושאיפותיה, חלקו השני מתרכז בעוולות שהיא חווה מתוך מרתף שבו היא מסתתרת בעקבות כיבוש הכפר. מהסדק בדלת היא צופה בזוועות, והמזעזעת שבהן מגיעה בסצנה קשה במיוחד לצפייה - בוודאי לישראלים שבינינו - שבמהלכה חיילי צה"ל מענים בני משפחת פליטים תמימה ומוציאים אותה להורג בקור רוח מקפיא דם.
הסצנה נפתחת בהגעת המשפחה - אבא, אמא בהיריון ושתי בנות צעירות - למבנה הנטוש שבו הם מחפשים מחסה, בעוד האהאם כורעת ללדת. כשהחיילים מגיעים למקום רגע אחרי הלידה הם מתעללים באב, והמפקד שחושד שהאם בהיריון מאיים לחתוך את בטנה עם סכין. הוא הימר שמדובר בבן, ורוצה לבדוק אם זכה בהתערבות. כשמתברר שהתינוק נולד כבר לפני שעה קלה ונמצא ברשות שתי הבנות שהסתתרו, המפקד מורה להציב את המשפחה כולה אל מול כיתת יורים והם מוצאים להורג. העולל ששרד את הירי מגיע גם הוא לסוף חייו שעות ספורות אחרי שהתחילו. אחד החיילים, שמקבל הוראה להרוג אותו "בלי לבזבז עליו כדור", מחליט להפקירו למותו הנוראי במקום לדרוך על ראשו. פארחה המפוחדת מתבוננת מזועזעת מהצד בהתרחשות הזאת - והצופים מזועזעים איתה. סלאם, שטוענת שמדובר בסיפור אמיתי שהגיע לאוזניה, מאמצת את קווי המתאר של סיפורה של אנה פרנק - הנערה החולמנית שהסתתרה בחלל קטן וחשוך מרדיפת הנאצים, שבגרסה של "פארחה" דוברים עברית (קלוקלת) ולובשים מדי צה"ל.
כבר תקופה ארוכה שהקולנוע הערבי בוחר בדמויות נשיות עצמאיות ומרדניות כגיבורות לסרטים שיוצאים ממנו. לצד המסר הפמיניסטי פורץ הדרך של דמויות אלה מול הפטריארכיה המסורתית של האיסלאם, דומה שבהקשר של הכיבוש הישראלי, הנשים הצעירות מניעות את האבסורד והטרגדיה הפלסטינית אל מול הצבא על לוחמיו הקשוחים, האכזריים והחמושים היטב. קצת כמו עהד תמימי ממהדורות החדשות, שזוכה לאזכור ב"הברך" של נדב לפיד. במקרה של "אמירה", שהוקרן בבכורה בוונציה, הבמאי המצרי המוכשר מוחמד דיאב משרטט דיוקן של צעירה בת 17 שנקלעת לסיטואציה בלתי נתפסת בצומת שבין המסורת והשיפוטיות של בני משפחתה לבין הדיכוי הישראלי, שהביא לכליאת אביה נוואר, לאחר שהיה מעורב בפעילות חבלנית (עלי סלימאן הנצרתי, שמופיע גם ב"פארחה" בתפקיד קטנטן).
האסיר הביטחוני הנערץ שואף להפוך לאב בפעם השנייה, מה שמתאפשר באמצעות הברחת זרע לצורך הפריית אשתו. אולם מה שמתחיל כתרחיש כמעט משעשע בנוסח מבצע ההימלטות מכלא גלבוע, מביא להשתלשלות לא צפויה של אירועים: האב מתגלה כעקר מלידה, מה שמעורר חשדות לגבי מעללי העבר של אשתו ומטלטל את עולמה של אמירה. כשהתעלומה נפתרת ומתברר שאביה הוא סוהר ישראלי שהחליף את מנת הזרע של נוואר בשלו, השמיים נופלים על הנערה הפופולרית, שמוצאת עצמה מושא להתעמרות הסובבים אותה. הפתרון היחיד שעולה בראשה של אמירה למבוי הסתום הזה הוא פיגוע נקמה באביה הביולוגי (סאלח בכרי), מעשה התנגדות בהשראת אביה. היא נחושה לעשות זאת, אך אחר כך מתחרטת. כך או כך, גם היא מסיימת את חייה במהלך ניסיון ההסתננות לישראל (מתנצל על הספוילר, הסרט לא יוקרן בארץ): חיילי צה"ל מזהים אותה ומורים לה לעצור בעוד היא נמלטת על נפשה - ובהמשך יורים בה למוות כשהיא עם גבה אליהם. הנה לכם סצנה נוספת, מזוויעה אם כי לא בלתי מתקבלת על הדעת, שמציגה את צה"ל כצבא הכי לא מוסרי בעולם.
מה שמעניין ב"אמירה", סרט עשוי היטב עם תסריט מחוכם ומפתיע (וסליחה שוב על הספוילר), הוא הביטוי של הגזענות הפלסטינית האנטי-ישראלית מהסוג הנורא ביותר. אמירה טובת הלב, התמימה והיפה היא פלסטינית גאה, שגדלה בהשראתו של אביה הגיבור הלאומי. אולם מרגע שמתגלה לה ולאחרים זהותו של אביה הביולוגי, היא נרדפת על ידי הסובבים אותה וסובלת מבריונות ברחוב ובבית הספר. היא אותה נערה, עם אותן אמונות ואותה השתייכות לאומית, אולם די בכך שחלק מהחומר התורשתי שלה מקורו בגבר ישראלי כדי להפוך אותה למוקצה. היא אומנם זוכה לתמיכת בני משפחתה, בן זוגה ונוואר שבור הלב שגילה כי בתו האהובה אינה בתו הביולוגית, וגם המורה ההומוסקסואל שלה (בגילומו של קייס נאשף), אך החברה הפלסטינית מסרבת לקבל אותה מטעמים גזעניים מהסוג המובהק והנחות ביותר. ביקורת נוקבת שלא בטוח שעוצבה בכוונה תחילה של דיאב.
בדוקו "נהגי השטן" של הקולנוענים הגרמנים דניאל קרסנטי (בן לאב ישראלי) ומוחמד אבוגט (יליד מזרח ירושלים), אין סצנות מזעזעות כמו אלה שהוטחו בפנינו בסרטים העלילתיים הנ"ל, אבל גם הוא מבטא ביקורת נגד הכיבוש, הדיכוי ומדיניות הסגר על התושבים הפלסטינים. הסרט התיעודי מתלווה לתושבי הכפר יטא אשר עובדים כמבריחי שב"חים לתוך שטח ישראל. אין פה עניינים אידיאולוגיים, לאומיים או להט מהפכני - רק הצורך להתפרנס, בכבוד או שלא. קרסנטי ואבוגט מצטרפים למכוניות המקרטעות והמאובקות של גיבורי הסרט, ומצלמים מרדפים מסחררים באמצע המדבר. זה מרגיש לפעמים כמו סרט אקשן מפוספס. התיעוד מהשטח מצומצם והדגש עובר לסיפורים האישיים של המבריחים עצמם, הסכנה התמידית שבה הם מצויים במשחקי החתול והעכבר שהם מנהלים מול רשויות הביטחון הישראליות. כולם נעצרו בשלב זה או אחר של חייהם, ונכנסו לרשימה השחורה של השב"כ. לא שזה מונע מהם להמשיך במשלח ידם המפוקפק ממניעים כלכליים גרידא. "נהגי השטן" הוקרן בבכורה בטורונטו ומי שצופה בו מתרשם שהנהגים האמיצים הללו משאירים אבק לג'יפים של צה"ל והמשטרה. יותר מכך, הבמאים מכתימים אותם בבוץ כשהם מתעדים מבצע צבאי נחוש, אלים ולא חוקי לכאורה להריסת בתי תושבים שמאפשרים למבריחים לעבור בשטחם.
חיילי צה"ל מוציאים להורג משפחה על פי במאית ירדנית, יורים בגב של נערה במנוסה על פי במאי מצרי, והורסים בתים של תושבים פלסטינים על פי דוקומנטריסטים גרמנים. איכשהו דווקא כשמדובר ביוצרים הפלסטינים עצמם, הסרטים קצת יותר מעודנים, מאוזנים ונעים בכיוונים אחרים - פחות מובהקים. כך במותחן "הסלון של הודא" מאת האני אבו אסעד שהוקרן בבכורה בטורונטו וכבר נרכש להפצה בארצות הברית. אבו אסעד, יליד נצרת שכמו קולנוענים פלסטינים אחרים עזב את ישראל לטובת עשייה חופשית בנכר, מפתיע בסרט החדש והצנוע שעשוי לעורר הדים במדינות ערב, אם אי פעם יוקרן שם. מילא הביקורת הנוקבת שהבמאי מפנה הפעם פנימה לחברה הפלסטינית, מה שעלול לטלטל רבים זה המראה של גופה החשוף לחלוטין של מאיסה עבד אלהאדי הנהדרת כהרגלה. השחקנית הנצרתית מתמסרת באומץ ראוי להערכה לסרט שבו היא מופיעה בעירום מלא בסצנה יוצאת דופן בקולנוע הערבי, לבטח הפלסטיני. מי שמופיע לצידה בסצנה זו הוא סאמר בשאראת (משחקני "ויהי בוקר" של קולירין) - גם הוא עירום כביום היוולדו.
העלילה כפי שהיא מתגלגלת משלב זה והלאה נסובה סביב שתי נשים - רים (עבד אלהאדי) והודא (מנאל עוואד). הראשונה היא אמא טרייה בנישואים לא מאושרים, והשנייה בעלת מספרה שמארחת אותה. אבל הביקור במספרה, שהיה אמור להסתכם בעיצוב שיער ופן, הופך לאסון מבחינת רים, שמתעוררת מתרדמת מסוממת כשהיא עירומה ולאחר שצולמה במיטה בחברת גבר שהיא כלל לא מכירה. היא מגלה לתדהמתה שהודא עובדת בעצם עבור שירותי הביטחון (כנראה השב"כ, אם כי זה לא נאמר בבירור) ומגייסת משת"פיות בדרכי עורמה. הסחיטה שעוברת רים, כמו רבות לפניה, היא מעשה בגידה ולא אנושי. אבל התעלול של הודא הוא רק המניע להתנהלות האלימה והאכזרית של שירותי הביטחון הפלסטיניים שלוכדים אותה. הם חוקרים אותה ואחרים באיומים ועינויים - כאילו הייתה זאת סצנת חקירת השב"כ ב"עומאר" של אבו אסעד מ-2013. הבמאי שהיה מועמד לאוסקר הזר על סרט זה, כמו גם על "גן עדן עכשיו" מ-2005, מפנה הפעם את הביקורת לשלטונות הפלסטיניים - הגישה האלימה שלהם ויחסם הבלתי מתפשר לנשים, גם אלו שכמו רים (או גיבורת "אמירה") נקלעו לסיטואציה בלתי אפשרית שלא באשמתן.
אמיר פח'ר א-דין (Ameer Fakher Eldin) גדל בכפר הדרוזי מג'דל שמס שברמת הגולן, ולמרות היותו אזרח ישראלי הוא מזדהה כערבי סורי. בבכורת הבימוי המרשימה שלו "הזר" שהוקרנה במסגרת ימי ונציה, הוא מתרכז בדמות של חקלאי מהגולן בשם עדנאן, אשר חווה משבר קיומי באמצע החיים ומתבודד במטע התפוחים שלו תוך ריחוק מחברי הקהילה הדרוזית המקומית ואף מאשתו ובתו. את יגונו הוא מטביע באלכוהול ומוהל בו את זיכרונותיו מאביו (מוחמד בכרי) שהתכחש אליו. התפנית בעלילה, ואולי גם בחייו של הגיבור, מגיעה כשהוא מבחין בגבר צעיר פצוע מהצד הסורי של גדר הגבול. לשם שינוי, הוא מחליט לקחת יוזמה ומסייע לו להסתנן לשטח ישראל, לשם שואף הפליט להגיע כדי לבקר בכפר שממנו הגיעו בני משפחתו הפלסטינים. הנחישות הפתאומית של עדנאן (אשרף ברהום, שמגלם גם את האב ב"פארחה") מפתיעה את חבריו, וגם מאיימת עליהם כשהם מבקשים לבחון את שאלות הנאמנות לקהילתם, ולעצמם, בתוך מדינת היהודים שאליה הם מתכחשים. למרות ש"הזר" צולם בישראל ושפח'ר א-דין גדל בה (למד קולנוע בקאמרה אובסקורה בתל אביב) ההפקה מוגדרת באופן רשמי כקו-פרודוקציה סורית, פלסטינית, קטארית וגרמנית.
בדרכו הייחודית ומלאת הדמיון, הבמאי בן ה-29 מגיש את רמת הגולן כמקום-לא מקום, חבל ארץ פנטסטי אפוף עשן עם מקצב משלו שמוכתב על ידי הפצצות מעבר לגבול. המתיחות הביטחונית מנוצלת לתמרונים סגנוניים. לולא ההקשר הגיאו-פוליטי הידוע לנו, לא היינו יודעים שחבל הארץ הזה נמצא על המפה. הבחירה המקורית הזאת מעניקה לדמויות נוכחות אנושית אישית, מסוכסכת עם עצמה - פחות עם המדינה. כמו אבו אסעד, ובניגוד לסלאם ולדיאב, פח'ר א-דין מאתגר את הנימה התעמולתית השגרתית של סרטים מתוצרת מדינות ערב המתייחסים לישראל. ישראל מוזכרת כמי שמסייעת לפליטים סורים במצוקה, וחיילי צה"ל המסיירים לאורך גדר המערכת הם בסך הכול אנשים נחמדים ששומרים על יחסי ידידות עם התושבים המקומיים. הישראלים יכולים להתענג על התיאור הזה, עבורנו זה נראה אמין. אבל אנחנו לא קהל היעד של הסרטים הללו, שככל הנראה לא יוקרנו כלל בארץ. הם נועדו לשכנע את המשוכנעים, ולהטות את דעת הקהל העולמית עם התעמולה הקולנועית שבהם. לנו אין כל כך מה לעשות בנידון, אולי חוץ מלתמוך בסרטים משלנו - מורכבים יותר, ביקורתיים, אפילו חתרניים. בהפוך על הפוך, זו התשובה המנצחת במאבק התרבותי הזה על תשומת הלב וההערכה של הצופים הבינלאומיים.
