עם מותה של אריתה פרנקלין באוגוסט 2018, נפתח המרוץ להנצחה הקולנועית של דמותה. בכל הנוגע לתיעוד, קשה לחשוב על דוגמה מוצלחת יותר מ"חסד מופלא" (2018), התיעוד המהמם של הקלטת אלבום הגוספל מ-1972 שמנציח אותה בשיא עוצמתה המוזיקלית-רוחנית. מותה של פרנקלין, לאחר שנים שבהם מנעה מהסרט "חסד מופלא" להיות מוקרן, הותיר את הבחירה לגבי הקרנתו בקרב ילדיה ונכדיה שהפכו למופקדים על המורשת.
ריספקט – טריילר
למשפחת פרנקלין היה גם תפקיד מכריע במעבר לשלב הבא והבלתי נמנע – תיעוד ביוגרפי בקולנוע עלילתי. מי תהיה זו שתיכנס לנעליה הענקיות של "מלכת מוזיקת הנשמה"? כיצד יוצגו הצדדים האפלים בחייה? כיצד יהיה ניתן ליצוק מסגרת של משמעות לחייה במסגרת הזמן המוגבל של סרט? אלו לא רק בעיות ספציפיות לפרנקלין, אלא חלק מהמורכבויות הייחודיות ביצירת ביוגרפיות קולנועיות של מוזיקאים מצליחים, בעיקר בגלל שיצירותיהם הם נכס כלכלי שעתיד להניב רווחים עוד שנים רבות.
שני פרויקטים התייצבו על קו הסיום, ומופיעים בישראל בסנכרון מושלם. הראשון הוא סרט הקולנוע "ריספקט" (Respect) והשני הוא העונה השלישית של "גאון", סדרת האנתולוגיה העלילתית של ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק, המתמקדת הפעם בביוגרפיה של פרנקלין. "ריספקט" היה אמור לעלות ב-25 לדצמבר 2020 בארה"ב, המועד האחרון שבו ניתן היה להיכנס לתחרות בעונת האוסקרים הקודמת. הקורונה שינתה את התוכניות והובילה לדחיית הסרט לאוגוסט 2021. סדרת הטלוויזיה, שמועד הקרנתה המקורי היה לאחר הסרט, הקדימה אותו ויצאה בסוף מרץ 2021. בישראל הסרט יצא בחמישי האחרון, ואת הפרק הראשון של הסדרה ניתן יהיה לראות היום (שני 16.8) בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק.
זו עומדת להיות ביקורת על הסרט, אבל לא ניתן להתעלם מהנוכחות של סדרת הטלוויזיה. הסרט הוא באורך של כמעט שעתיים וחצי, וסדרת הטלוויזיה בערך 6.5 שעות. היתרון ביכולת לפרוש את חייה של פרנקלין בפירוט רב יותר נובע מטיבו של הפורמט הטלוויזיוני, אבל זה לא מה שבהכרח הופך את הסדרה לעדיפה על הסרט. מבחינת ילדיה ונכדיה של פרנקלין הבחירה ברורה – הם קראו להחרים את הסדרה שנעשתה מבלי להיוועץ בהם, ומקדמים את הסרט שנעשה בשיתוף פעולה איתם. לא יפתיע לגלות שלסדרה יש את הזמן והנכונות להציג יותר צדדים אפלים בביוגרפיה של פרנקלין (הקשורים בעיקר לדמותו של אביה), ואילו הסרט מציג גרסה מרוככת יותר.
לעוד ביקורות קולנוע:
הבדל חשוב נוסף הוא הבחירה במי שתגלם את דמותה של פרנקלין, זו המשקללת לא רק דימיון פיזי וכישרון משחק, אלא גם יכולת שירה. לסדרה נבחרה השחקנית הבריטית ממוצא ניגרי סינתיה אריבו, ולסרט הזמרת ג'ניפר הדסון. להדסון יש ניסיון במשחק ואפילו זכייה קודמת באוסקר לשחקנית משנה על תפקידה ב"נערות החלומות" (2006), ולאריבו יש יכולת שירה. אולם הסדרה, שהתסריט שלה נרחב ומוצלח יותר ברמת הדיאלוגים, מפתחת את מה שהסרט מרדד וממסמס.
הסיפור של "ריספקט" נכתב על ידי כאלי ח'ורי (זוכת האוסקר על "תלמה ולואיז") והתסריטאית טרייסי סקוט וילסון (שעבדה בסדרה "האמריקאים"). הן מתמצתות את חייה של פרנקלין לשטאנץ הארכיטיפי: עלייתה לפסגה, תקופת שפל ולבסוף גאולה. הסרט מתחיל בתקופת הילדות, קופץ באופן גס לגיל 17-18 (1959-60), ומסתיים זמן לא רב לאחר הקלטת "חסד מופלא", שמוצג בסרט גם כגאולה אישית של פרנקלין מתקופת התמכרותה לאלכוהול.
התסריט משתמש בכל מיני אמצעי קיצור, מלודרמטיים וסמליים, כדי לבסס את המהלך הארכיטיפי. מבחינת מורכבות הדמות, הצבת הקונפליקטים הדרמטיים והמתחים בחייה של פרנקלין – הסדרה עדיפה על הסרט. מבחינת השחזור התקופתי המושקע והביצוע של הלהיטים המוכרים על ידי זמרת מצוינת (גם אם היא לא פרנקלין) – ל"ריספקט" יש יתרון. בנוסף, וזה אס יחסי הציבור המנצח של הסרט, פרנקלין, בעודה בחייה, היא זו שבחרה את הדסון כראויה לגלם אותה.
הבחירה בשם "ריספקט" מנסה ללכוד את מהות הדרך שאותה פרנקלין עברה בחייה, ולהציב אותה כמי שלמדה לתבוע – ולקבל – את מה שמגיע לה. הדגש הוא על הממד של העצמה נשית, נוכח הקשיים והמשברים. לשם כך נדרש חיבור סמלי מאולץ למדי בין אריתה הבוגרת לדמות האם ברברה סיגרס פרנקלין (אודרה מקדונלד). האם מתה כשאריתה הייתה בת 10 אבל בסרט היא נותרת ככוח מלווה וגואל גם בהמשך חייה. זאת מול הנוכחות הממשית, השלילית והמתמשכת של האב - הכומר הבפטיסט ק.ל פרנקלין (פורסט ויטאקר).
לאחר פרידת האם והאב (נסיבות הפרידה – הגילוי שהאב הכניס להריון ילדה בת 12 – נותרו מחוץ לסרט), אריתה הצעירה (בגילומה של סקיי דקוטה), שתי אחיותיה ואחיה גדלים בבית של האב והסבתא. לאחר מות האם הילדה הכישרונית שולבה בשירת גוספל שליוותה את הדרשות של אביה, שבהם עוצבה זהותה המוזיקלית. בגיל 11 היא נאנסה וילדה בגיל 12 (אלמנט המוצג בדרך שהיא פיפס יותר מהשמטה מוחלטת), וכך היה גם הריון שני ולידה בגיל 14 (שממנה הסרט מתעלם לחלוטין). יש עוד כמה פילים בחייה של פרנקלין שהסרט מעדיף לא לנסות ולהתמודד איתם באופן מספק מבחינה דרמטית.
הדגש הוא על יחסיה עם שתי דמויות גברים שליליות (וקשה לחלוק על כך שהן אכן היו כאלו) – האב ק.ל פרנקלין, ובעלה הראשון טד וייט (מרלון ויינס), שהיה בעברו סרסור (אבל גם מכך הסרט מתעלם). במהלך שנות ה-60 דחק וייט את האב מעמדת ניהול הקריירה של אריתה, ולא פעם גם היכה אותה כדי שתתיישר עם רצונותיו. הנטייה רבת השנים של אריתה לאלכוהול מוצגת באיפוק לאורך רוב הסרט, עד השלב שבו היא קורסת לשפל שכמעט ונראה כצץ יש מאין בתחילת שנות ה-70. התסריט מנסה, באופן מגושם למדי, לקשר את השפל בשתייה וביחסיה עם בני משפחתה, לנוכחות המתמשכת של הצדדים האפלים שמקורם בילדותה, בעיקר אלו הקשורים לנוכחות גברים רעים. את ההתמכרות הידועה השנייה שלה – פרנקלין עישנה ארבע קופסות ליום, דבר שהשפיע על הקול שלה – הסרט חוסך מאיתנו.
ההתמקדות בהעצמה נשית והתגברות על גבריות רעילה בא על חשבון ההתייחסות לפעילות הפוליטית של פרנקלין על רקע השינויים של שנות ה-60, וההיכרות רבת השנים שהייתה לה עם מרטין לותר קינג. עוד רובד מעניין של חייה ואמנותה שהסרט לא מטפל בו באופן מספק.
אז – עבור דרמה והיכרות עם המרכיבים בחייה של פרנקלין – עדיפה הסדרה. עבור ביצועים מוזיקליים – עדיף הסרט. אבל, למען האמת, אם העניין הוא בביצועים מוזיקליים, כבודה של הדסון במקומה מונח, אבל כבר עדיף לצפות במלכה בכבודה ובעצמה ב"חסד מופלא".
