"מאמא", סרט הביכורים של אור סיני, נשען על ציר יציב אחד: הופעתה המצוינת של יבגניה דודינה בתפקיד הראשי. זוהי הופעה המצליחה להתגבר על כשליו הרבים (מדי) של התסריט, ובעיקר על שלל התפניות המלודרמטיות שהוא מציע שלפחות אחת מהן נעשית בצורה רשלנית שמערערת את הבסיס הפסיכולוגי והרגשי של הסרט. למרבה המזל, דודינה נוכחת כמעט בכל סצינה בסרט - אני מתקשה להיזכר באחת שהיא לא נמצאת בה - ותענוג לעקוב אחר דמותה פה שנדמית לכאורה פאסיבית ומתבוננת אך בפועל היא שתלטנית ואפילו כוחנית ומניפולטיבית. הסרט הזה הוא קודם כל היא.
"מאמא" - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי נחשון)
צפיתי ב"מאמא" לראשונה בפסטיבל הסרטים בירושלים אשתקד (עוד קודם לכן הוא הוצג בפסטיבל קאן של השנה שעברה). בצפייה חוזרת, נדמה לי שבעיות התסריט שלו ניכרות עוד יותר - זאת, מבלי לבטל את כישרונה של סיני כבמאית. בראש ובראשונה, זהו סרט שמהלכיו העלילתיים אינם מנומקים כהלכה, וכאמור אחד מהם - גילוי דרמטי הצץ לקראת סופו וחושף מניפולציה אכזרית, אפילו פרוורטית, של הדמות שמגלמת דודינה - היה צריך להיות מרכזו הרגשי והמוסרי של הסרט, ולא איזו תפנית שמטופלת כלאחר-יד. התחושה היא של רישול. ישנן סיטואציות שעדיף לוותר עליהן מאשר שיופיעו כפי שהן.
אנו פוגשים לראשונה את מילה (דודינה), עובדת זרה מפולין, כשהיא בעיצומו של מפגש מיני עם מאהבה, עובד זר שחור (מרטין אוגובו) המשמש כגנן בבית האחוזה שבו היא עובדת בישראל. נדיר למצוא סרטים שנפתחים בצורה ישירה כל כך, ולזכותה של סיני כבמאית ייאמר שמדובר בסצנה בעלת עוצמה שמציגה את הדמויות הנמצאות לרוב בשוליים כנוכחות - באמצעות ההתמקדות באינטימיות הגופנית. לי הזכירה הסצנה את סרטו של פסבינדר "עלי, פחד אוכל את הנשמה" (1974), על קשר רומנטי הנרקם בין אלמנה מזדקנת העובדת כמנקה ועובד זר ממרוקו הצעיר ממנה משמעותית. הרגע היפה הזה מופרע כאשר בעלי הבית, חלי גולדנברג ומאיר סוויסה (לראשונה יחד מאז "הפחדנים" של אבי נשר מ-1980), חוזרים הביתה במפתיע, ומילה מסייעת למאהבה לחמוק מבלי שיתגלה.
מילה, מסתבר, היא לא רק מנהלת משק הבית הנאמנה. מעסיקיה מחשיבים אותו כבת משפחה ממש, עד כדי כך שלעיתים זה אפילו נראה מוגזם. וכך יוצא, שכאשר מילה שוברת את ידה בתאונה, בני הזוג שבביתם היא עובדת מעלים רעיון: למה שלא תיסע לבקר את משפחתה בפולין ותשוב אחרי שידה תחלים? מילה נענית להצעה, והסיפור - מדובר בקופרודוקציה, הסרט הוא הפקה משותפת ישראלית-פולנית - עובר לעיירה הפולנית שבה מתגוררים בעלה של מילה (ארקדיוש יקוביק) ובתה הצעירה, קאשה (קתז'ינה לוביק). אז גם מתברר שבמהלך היעדרותה הממושכת של מילה מהבית, כמה דברים משמעותיים נשמרו מפניה בסוד. הגילוי והתמודדות עמו הוא חלק משמעותי מהמסע הזה של מילה חזרה הביתה - מושג שהסרט בדרכו תוהה עליו.
נדיר למצוא סרטים שנפתחים כך. מתוך "מאמא"
(צילום מתן גלין)
כבר עם הגיעה של מילה לעיירה אנו נתקלים בשני בתים, אפילו שלושה: הבית הישן שבו מתגוררת המשפחה שבאופן סמלי הוא הולך ומתפורר; בית חדש שמילה מממנת את בנייתו; ובית נוסף, הקשור לדמות משמעותית בסיפור, שאליו עוברים מילה ומשפחתה אחרי שמתברר שביתם הישן אינו ראוי עוד למגורים. מילה עצמה מתבררת כדמות דומיננטית הרבה יותר מכפי שהיה נדמה ממישהי שמלווה את משפחתה מרחוק: היא שולטת בהם באמצעות כספה, ולמעשה היא משכפלת את מנגנון הכוח המתקיים בבית שבו היא מועסקת בישראל, מפנימה אותו ומפעילה אותו מחדש. אחרי הכל, מילה חיה בכלוב של זהב שהוא בית מעסיקיה, ובאמצעות חפיסות השטרות שהיא מביאה עמה ומחביאה בבית היא מבקשת לכבול, ובעיקר להכפיף, את בעלה ואת בתה למרותה. כאשר נדמה לה שהבת, קאשה, מפתחת רצון עצמי - מילה קוראת לזה "לחזור על הטעויות שאני עשיתי" - אמה תנקוט בצעד אכזרי כדי לדכא זאת.
הצגת שתלטנותה של מילה בסרט הופכת את דמותה למעוררת אמביוולנטיות. מצד אחד, היא "השפחה" ומצד שני - "השליטה". דודינה מפליאה במעברים בין שתי הפוזיציות האלה, למשל בסצנה שבה היא שמה מעטפה עם שטרות כסף על שולחנה של ראשת האוניברסיטה שבה לומדת קאשה בקרקוב, כדי לשכנע אותה לאפשר לבתה לסיים את לימודיה. הצורך שלה לשלוט בסביבתה באמצעות כספה עובר לכל אורך הסרט, עד לרגע שבו היא מבינה שמושגים כמו אימהות ובית אינם ניתנים לרכישה. קצת בדומה ל"נאנדאורי" של אתי ציקו, גם סרטה של סיני מתאר מסע חזרה הביתה - אומנם לא סביב אירוע טראומטי - שבמהלכו הגיבורה מגלה את זרותה, על אף היותה חלק מהמקום ושפתו. "מאמא" גם חושף את צביעותה של מילה: היא זועמת על היעדר הנאמנות לה מצד בעלה, בעוד היא עצמה מנהלת מערכת יחסים עם אותו גבר שחור שנוכחותו פה היא כמעט אגבית, פנטזיה של אישה לבנה. מילה היא דמות שאנו מתקשים להזדהות עמה, ודודינה מיטיבה להביע זאת בהופעה מדויקת ומחושבת.
צביעות ושתלטנות. מתוך הסרט "מאמא"
(צילום מתן גלין)
שחקניו הפולנים של הסרט אף הם מבצעים את תפקידיהם כהלכה. ליאקוביק ישנה סצנה יפה שבה הוא ודודינה מבלים את הלילה במכונית משום שהיא מסרבת לעלות לדירה שאמורה לשמש תחליף לביתם המט לנפול. לוביק מיטיבה לגלם את דמות הבת שמגלה את לפיתת החנק של אמה. הבעיה בסרט היא של עודף סיפורים, של סיום שנדמה כמעט מאולץ, ושל אותו גילוי שאותי לפחות הרתיע יותר מאשר הפתיע, משום שרירותיותו. אני גם לא בטוח עד כמה הסרט הזה באמת אומר משהו משמעותי על עולמם של עובדים זרים ויותר מזה על העבדות המודרנית שנמצאת במרכזו. וכן, זו עדיין עבדות מודרנית - גם אם בעלי הבית הישראלים מתנחמדים יתר על המידה. עדיין, הבימוי הזהיר והמעודן של סיני עולה על התסריט הבעייתי, ובכל מקרה - היא יוצרת שראוי להמשיך ולעקוב אחריה.
