הדבר הראשון שמושך את תשומת הלב בסרטה היפה של אתי ציקו, "נאנדאורי", הוא המעיל שעוטה גיבורת הסרט, עורכת דין ישראלית שמגיעה לגאורגיה בנסיבות בירוקרטיות לכאורה. מעיל אדום ארוך, בולט בצבעו הבוהק על רקע הנוף ההררי האפרפר, מעוטר ברקמה של פרחים צבעוניים המעניקה לו מראה עממי-מסורתי, תיאטרלי כמעט, משדר יוקרה – משהו ששייך/לא שייך לסצינה שבתוכה מופיעה הגיבורה, מרינה (נטע ריסקין המצוינת). המעיל הזה (בעיצובה של ענבל שוקי) מגדיר את דמותה עוד לפני שזו נעשית מעורבת עם האיכרים המקומיים ולפני הדרמה שעתידה להתרחש.
"נאנדאורי" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"נאנדאורי" הוא סרט שמעלה מיד שאלות לגבי זהותו הלאומית. הוא צולם ברובו בגאורגיה, עברית כמעט ולא נשמעת בו, מרבית השחקנים בו הם גאורגיים, ולהבדיל מ"חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי שעסק בקהילה של מהגרים החיה בישראל בתוך בועה משלה – נושא הזרות בתוך מדינת ישראל אינו עולה ב"נאנדאורי", אף שהוא נרמז. יתר על כן, נדמה שהגיבורה שלו חשה עצמה נוח יותר בגאורגיה, בה נולדה ואליה היא חוזרת כאישה מבוגרת, מאשר בישראל שנראה כאילו אין לה כל קשר אליה (ישנה רק סצינה אחת בסרט שמתרחשת בארץ, וגם היא מתנהלת ברובה בגיאורגית). זהו סרט על גילויה של זהות, על כמיהה לשפה ולתרבות שננטשה, ועל אישה הנדרשת להגדיר את עצמה מול סביבה פטריארכלית-מסורתית נוקשה. כל זה נעשה בצורה עדינה ויפהפייה, כמעט בלחישה, ומתוך אהבה עצומה לשורשי הזהות הזו שהם גם שורשיה של ציקו עצמה (ולעיתים אתה מוצא עצמך תוהה עד כמה היא מזהה את עצמה בגיבורה שלה).
הפרולוג של הסרט מתאר את הטראומה שחווה ילדה קטנה בכפר גיאורגי נידח. בסצינה הבאה אנו פוגשים את מרינה המגיעה לאזור כפרי כדי להשיג מסמכים הקשורים בילד המתגורר שם, יחד עם סבו ודודו. הילד, באצ'ה שמו, הוא בנה של נינו שנטשה אותו ונמצאת עתה בישראל. הדוד, דטו (השחקן הגאורגי הנהדר, רולנד אוקרופירידזה) מגיב בעוינות אל האורחת, עורכת הדין שהקשר שלה למקום יתברר בהמשך. הוא גם משמש איש הקשר שלה, ויחד הם נוסעים אל הבירה טביליסי כדי להשיג את המסמכים המבוקשים. בדרך, המכונית נתקעת באזור הררי שומם, והשניים נאספים על ידי נהג מקומי שמארח אותם ללילה בביתו. שיאו של המסע הזה מתרחש בסצינה המצולמת בשוט רציף אחד של כ-10 דקות שהיא אחת המרשימות שנראו בקולנוע הישראלי לאחרונה, וגם מתכתבת עם סרטו הנ"ל של קוסאשווילי.
כדרכם של סרטים שבהם הגיבור/ה חוזרים אל נוף הולדתם, גם "נאנדאורי" מעלה שאלות הקשורות בחיבור שבין זהות ומקום. החיבור בין מרינה ונינו (שנתפסת כמי שפגעה בכבוד משפחתה) הוא יותר מאשר על רקע מקצועי. נדמה כאילו סיפורה של האחת, נינו, לא רק מהדהד את סיפורה של האחרת, לא רק שולח אותה חזרה אל שורשיה, אלא גם גורם לה לתהות על זהותה כאישה וכמהגרת. מתחת למה שנדמה כמו סיפור הצלחה מסתתרת מלנכוליה הקשורה באובדן שהוא ממשי ומטאפורי. בכך, הסרט ממשיך סדרה מכובדת של סרטים שהחלה עם "שחור" (1994) של חנה אזולאי הספרי ושמואל הספרי שהפכו את המסע שבמרכזם לבסיס של אוטוביוגרפיה נשית הממוקמת במרחב שבין שני עולמות, מסורתי וליברלי. ההבדל הוא, שמסעה של מרינה אל עברה מתבצע דרך סיפורה של נינו, והמרחק הזה מאפשר לה להתבונן בחייה ממקום שמהדהד אותו, לא כזיכרון נוכח, וכך נפתח עבורה מרחב של הבנה מחודשת ופיוס המוצא את ביטויו בתמונה הנפלאה החותמת את הסרט.
אחד ההיבטים היפים ביותר בסרטה של ציקו, זוכה חמישה פרסי אופיר, בהם לבימוי והשחקנית, קשור בדינמיקה שבין מרינה ודטו. זוהי דינמיקה של התנגדות הדדית ומשיכה שיש בה לעיתים אלמנטים המזכירים קומדיה רומנטית. בסופו של הסרט אנחנו כמעט משתוקקים לראות את השניים האלה נשארים ביחד, בעיקר כי ציקו אינה משרטטת את גיבוריה כניגודים סכמתיים: גבריות (מסורתיות) ונשיות (עצמאות). במהלך הסרט דמותה של מרינה כמעט מתמזגת בנוף האנושי והפיזי שסביבה, כי אחרי הכל זהו סרט המראה שהמקום הוא לעולם חלק ממי שאנחנו. הסרט גם נמנע מלהרחיב לגבי דמותה של מרינה (אנו יודעים שהייתה נשואה ושיש לה בת, שאביה נהג להכות אותו, ושנמאס לה שגברים אומרים לה מה לעשות), וכך הוא מותיר אותה, גם בסופו, כדמות מסתורית למדיי – אישה שנוכחותה העזה, כמעט מתריסה, אינה מובילה לחשיפה. לעיתים היא נדמית כסוג של "פאם פאטאל" מהסרטים האפלים, והעובדה שכוונותיה האמיתיות אינן מתבררות עד שלב מאוחר בסרט הופכת את קיומה למקור של מתח. זוהי דמות שהולכת ומתפענחת.
"נאנדאורי" – פירוש השם הגאורגי הוא "זה שליבי משתוקק אליו" – נהנה מהופעות משחק מצוינות. ריסקין (כמו שחקני "חתונה מאוחרת", ליאור אשכנזי ומוני מושונוב) נדרשה אף היא ללמוד גאורגית לצרכי תפקידה והיא מעצבת דמות נשית המשלבת במדויק עוצמה ופגיעות. כך גם דמותו של דטו, שקשיחותו הולכת ומתקלפת ככל שהסרט מתקדם. רוב הסרט נבנה סביב הדינמיקה ביניהם, וזו מתפתחת בצורה מעודנת וחרישית. ישנה כאן סצינה מצוינת שבה הם יושבים זה לצד זו במשרד בטביליסי, מנקה מעבירה סמרטוט רטוב על הרצפה, וכל אחד מהם מרים את רגליו כדי לא להפריע לה. לרגע אתה תוהה לשם מה נחוצה הסצינה הקצרה הזו, ואז מתברר לך שהיא שם כי היא מייצגת את המקריות – המקריות בדמותה של מנקה – שמובילה את הסרט אל אחד משיאיו הרגשיים.
גיליתי את אתי ציקו (גילוי נאות: אנחנו קולגות בביה"ס לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב) כאשר צפיתי בסרטה הקצר "רסן" (2012) שאותו ביימה במסגרת לימודיה, והגיבורה שלו, שגם שמה מרינה, אף היא אישה לא מאושרת ממוצא גאורגי. למעלה מעשור חלף עד שהיא פורצת עתה כאחת הקולנועניות הכי מעוררות סקרנות שלנו. הישג בולט נוסף של הסרט הוא עבודת הצילום המפעימה של שי גולדמן שמעניקה לו מראה של סרט של התורכי נורי בילגה ג'יילאן. אכן, "נאנדאורי" נראה כמו סרט זר, והזרות הזו, של מרינה בנוף הקר והמרוחק ושל הסרט בנוף הקולנוע הישראלי, הופכת אותו להרהור על מבט שהוא גם חיצוני וגם פנימי ועל מצב תמידי של "אחרות" גם במה שהיה פעם בית.
