זה היה אמור להיות עוד בוקר עצל ורגיל של שלהי קיץ 1991. תומר איזנר, טכנאי בגלי צה"ל, יצא למשימה קבועה ומוכרת: לעלות על מסוק התנועה של תחנה, ולסקר מהאוויר את עומסי התנועה, יחד עם טייס ושדר התחנה. עם אוזניות על האוזניים וציוד ההקלטה המוכר, איזנר סרק את הכבישים מלמעלה וציפה ליום עבודה סטנדרטי לחלוטין, נטול הפתעות.
עיתונות חופרת
פרק 36- השבוע עם טכנאי הרדיו שנתלה על מסוק
34:55
אלא שבסביבות השעה 12:30 בצהריים, השלווה באוויר נקטעה באחת. בקשר התקבלה הודעה דחופה: מטוס קל מדגם "ססנה" צנח לים בקרבת שדה דב. הטייס, שהבין שהמסוק שלו הוא הכוח הזמין ביותר באוויר, התבקש לסטות מייד ממסלולו ולסייע בחיפוש ובחילוץ הניצולים.
"מי יודע לשחות?"
באותם רגעים גורליים, נדרשה החלטה מהירה. הטייס הבין שעל מנת לשלות אנשים מהים הפתוח הוא יצטרך עוד זוג ידיים בשטח. הוא פנה אל השדר ואל הטכנאי שישבו מאחוריו וזרק שאלה פשוטה וישירה: "מי יודע לשחות?" איזנר ענה בחיוב. בתוך דקות ספורות נחת המסוק על קו החוף הקרוב. השדר ירד ממנו במהירות, ואיזנר – טכנאי רדיו, כזכור, ולא לוחם יחידת חילוץ או איש הצלה מקצועי – עלה חזרה לאוויר עם הטייס. הם יצאו אל הים הפתוח, אל משימת חילוץ דרמטית שאיש מהם לא תרגל מעולם.
כשהגיעו מעל אזור התאונה, הבחינו השניים בניצולי המטוס הנאבקים בגלים. הטייס הבין שאין זמן להמתין לכוחות הצלה מוסדרים שעושים את דרכם למקום. הוא פנה לאיזנר וביקש ממנו לעשות משהו שלא הופיע באף הגדרת תפקיד של טכנאי שידור: להיתלות על מגלשי המסוק ולרדת איתם הכי קרוב שניתן לקו המים, בעוד המסוק מרחף באוויר.
עיתונות חופרת פרק 36
המסוק הנמיך טוס וריחף בגובה של שני מטרים בלבד מעל פני הגלים. מתחתיו נאבק על חייו אמנון, אחד מניצולי ההתרסקות, גבר כבד גוף ששקל למעלה ממאה קילוגרם. איזנר, כשהוא תלוי על המגלש הרטוב, התכופף כלפי מטה, תפס בידיו של אמנון וניסה למשוך אותו מעלה. הניסיון הראשון נכשל: המשקל הכבד, תנועת המים הסוערת והאחיזה הרופפת כמעט והכריעו אותם.
אבל הטייס ואיזנר לא ויתרו. הטייס ביצע סיבוב פרסה מהיר וחזר בדיוק לאותה הנקודה. בניסיון השני, איזנר פעל בתושייה מדהימה: הוא לפת את ידיו של אמנון, כרך אותן סביב מגלש המסוק, ודרך עם רגליו בכל כובד גופו על ידיו של הניצול כדי להצמיד אותו בחוזקה למגלש ולמנוע ממנו להחליק. כשאמנון נעול למגלש, קרא איזנר לטייס לטוס במהירות אל עבר החוף, שם כבר המתין צוות רפואי מבוהל לקבל את הניצול.
לא סיפר לאף אחד
חלק מדהים לא פחות בסיפור הזה התרחש דווקא לאחר שהמסוק נחת. כשהשדר והטכנאי חזרו לתחנת גלי צה"ל, הם לא רצו לספר לאיש על הדרמה העצומה שחוו באותו בוקר. הם רק ציינו ביובש ובעקיפין שהיו מעורבים באירוע של מטוס שצנח לים, והמשיכו בשגרת יומם. לא היו תחקירים, לא כתבות הירואיות, ולא מסיבות עיתונאים. הגבורה פשוט נבלעה ברעש השגרה של השבוע.
הסיפור המופלא הזה כמעט ונשאר קבור, לולא מכתב מרגש שהגיע לתחנה כשבוע לפני פרסום הכתבה המקורית. הכותב היה אמנון – הניצול שחייו ניתנו לו במתנה בזכות אותו טכנאי. רק אז נחשף בפני עובדי התחנה מה באמת קרה באותו יום מעל הגלים.
אפרים לפיד. התרשם מהאומץ
(צילום: אביגיל עוזי)
המעגל נסגר באופן רשמי בטקס מרגש, כאשר מפקד גלי צה"ל דאז, אפרים לפיד, זימן את תומר איזנר ובנוכחות הסגל הבכיר של התחנה העניק לו תעודת הוקרה רשמית על גילוי אומץ לב למופת. סיפורו של הטכנאי שיצא לדווח על פקקים ומצא את עצמו תלוי מעל פני הים כדי להציל חיים, נותר הוכחה לכך שלפעמים, הגיבורים הכי גדולים נמצאים ממש מאחורי הקלעים.
