הם יורדים מהמטוס בנתב"ג בהתרגשות, מניפים דגלי ישראל בגאווה ומרגישים שחזרו הביתה – אבל מה קורה איתם כעבור כמה שנים, כשהם נחשפים גם לצדדים פחות ורודים של ישראל, ואיך הם מתמודדים עם המצב הביטחוני בארץ? יצרנו קשר עם עולים חדשים שהתראיינו ל-ynet במהלך המלחמה, כדי לשמוע מהם על ההתאקלמות שלהם בביתם החדש ועל השתלבותם בחברה הישראלית.
יהודייה בלי להתנצל
רֶנָה אקשטיין | בת 25 | תל אביב | עלתה מניו יורק ב-2024
בפעם הקודמת: ביוני 2024 סיפרה רנה אקשטיין בריאיון יוצא דופן על ההתפכחות הכואבת שלה בעקבות מתקפת 7 באוקטובר: באותו יום היא הבינה שחבריה מהשמאל הרדיקלי בארצות הברית אינם חברי אמת. התחוור לה שלאותם חברים לא ממש אכפת מחיי יהודים, בגלל שילוב של אנטישמיות ובורות, ולדבריה היו מהם כאלה שהתלהבו באופן גלוי מהטבח שהוביל חמאס בנגב המערבי.
רנה אקשטיין בתל אביב, עם שרשרת "חי" לצווארה
(באדיבות המצולמת)
בין השאר סיפרה על תקרית שאירעה במסיבה בדצמבר 2023: "בחור אחד בא מאחוריי, הצביע עליי ואמר: 'הבחורה הזו תומכת בצה"ל! היא אוהבת את ישראל'. הוא צעק את זה לכולם במסיבה, כאילו כדי שכולם יבואו ויתקפו אותי. הוא צעק: 'היא אוהבת רצח עם! היא תומכת בצה"ל! היא תומכת בישראל!' – ואז הוא הסתובב אליי ואמר: 'אני מקווה שתמותי, אני מקווה שהמשפחה שלך תמות ואני מקווה שישראל תישרף עד היסוד'". בעקבות המהפך בהשקפת עולמה, אקשטיין התחברה מחדש לציונות והחליטה לעלות לישראל.
מה קרה מאז: הרבה התחדש בחייה של אקשטיין. לפני כשנתיים היא תכננה להתגייס לצה"ל במסגרת "צופים גרעין צבר" ולהיות לוחמת, אבל התוכניות השתנו. "הייתה לי תפיסה ברורה איך צריך להיראות ציוני חילוני, ובגלל זה רציתי להיות לוחמת", היא מספרת. "בשלב מסוים בתהליך התחברתי מחדש לדת. גדלתי בבית דתי, עברתי כמה גלגולים והיה שלב שבו רציתי לעזוב לגמרי את הקהילה היהודית, אבל אחרי 7 באוקטובר ובמקביל לראיונות לתפקידים בצבא, התחברתי מחדש לצד הדתי. במקום להתגייס הלכתי למדרשה בירושלים, ולמדתי שם ארבעה חודשים".
רנה אקשטיין מספרת בריאיון בקיץ 2024 איך התנתקה מחבריה האנטי-ישראליים
רוב התלמידות במדרשה היו חוזרות בתשובה ונשים שגדלו בבתים לא דתיים ורוצות להעמיק בלימוד תורה. שם היא נדרשה ללבוש חצאיות ארוכות. "היו כאלה שרצו ללמוד הכול ולהיות דתיות מאוד, בצורה קיצונית, והרגשתי שזו לא אני", היא משתפת. "כולם צריכים הדרכה כלשהי בדברים גדולים בחיים, אבל גם חשבתי שאני צריכה לפתור דברים בכוחות עצמי. כיום אני סוג של מסורתית. אני עדיין אוכלת כשר".
בסיכומו של דבר הבינה אקשטיין שיש יותר מדרך אחת להיות ישראלית, ויש יותר מדרך אחת להיות יהודייה. לאחר התקופה בירושלים היא עברה לתל אביב. אנחנו נפגשים ליד דיזנגוף סנטר, בלב ההמולה. לצווארה תלויה שרשרת "חי". "זה אומר בדיוק מה שזה אומר – פשוט לחיות", היא מסבירה, "אני חושבת שהיהדות היא אחת הדתות היחידות שמתמקדות בהווה, ברגע הנוכחי, במשמעות הקיום כאן ועכשיו בעולם הזה, יותר מאשר במה שקורה אחר כך או בחטאים".
לצד השרשרת המוזהבת, זרועותיה מלאות קעקועים. לאחד מהם – קעקוע של המספר 76 – יש סיפור מיוחד מאוד. "סבא שלי היה ניצול שואה, וזה היה המספר שלו ברשימת שינדלר", היא מגלה. "שמו היה יחזקאל אקשטיין. הוא נפטר כשהייתי בת שנתיים. כשעבדו על הסרט של ספילברג, ראיינו ניצולים מרשימת שינדלר שהצליחו לאתר, והוא היה אחד המרואיינים".
ספילברג. "כשעבדו על 'רשימת שינדלר', סבא שלי היה אחד מהמרואיינים", מספרת אקשטיין
(צילום: Jordan Strauss / Invision / AP)
חשוב לה להיטמע בחברה הישראלית. "יש דברים שאני עדיין מתרגלת אליהם בישראל. למשל, זה שלא עובדים ביום שישי וכן עובדים ביום ראשון. אבל אני לא רוצה להרגיש כמו עולה. אני ישראלית. אז אני לא מבלה הרבה עם אמריקנים, הרבה חברים שלי נולדו בישראל", היא אומרת.
היא מספרת על רגע לא נעים שחוותה לפני כשנה במשרד הפנים, כשרצתה להנפיק דרכון ישראלי: "לא ידעתי שצריך להביא את כל המסמכים מתהליך העלייה. הסבירו לי שצריך להביא תעודת לידה. בפעם השנייה באתי עם תעודת הלידה, ואז אמרו לי שצריך להביא את המכתב מהרב שמאשר שאני יהודייה (מסמך שהמדינה דורשת מעולים להציג בתהליך העלייה, ש"מ). אני זוכרת את הרגע הזה. הפקיד הסתכל עליי ושאל: 'את יהודייה?' אמרתי לו 'מה זאת אומרת? כן'. הוא אמר: 'אוקיי, המחשב אומר שלפי מה שמופיע ברישומים שלנו, את לא'. הוא הסביר שאין להם את המכתב שאומר שאני יהודייה. אמרתי, 'אתה צוחק עליי?' הייתי ממש עצבנית. עם כל מה שעברתי אחרי 7 באוקטובר רק כי אני יהודייה, אחרי שאיבדתי את החברים שלי בניו יורק וכשאני בתהליך עלייה, אתה מסתכל לי בעיניים ואומר לי שלפי המחשב אני לא יהודייה?! אני יודעת שהוא לא התכוון לזה והוא רק עושה את עבודתו, אבל חשבתי, וואו".
מרשות האוכלוסין וההגירה הפועלת במשרד הפנים נמסר בתגובה: "ככלל, השירות לציבור ובוודאי היחס הניתן למבקשי השירות עומדים בראש סדר העדיפויות בקרב כלל העובדים. אם אכן נאמרו אמירות כאלה, אנו מתנצלים ואין זו דרכנו. בדיקת המקרה לעומקו תוכל להיעשות לאחר קבלת הפנייה הרשמית מידי המרואיינת, עם הפרטים המלאים".
רנה אקשטיין באינסטגרם
רנה אקשטיין. "אני לא רוצה להרגיש כמו עולה. אני ישראלית"
(צילום: Abby Ebrahimoff)
יש לאקשטיין הורים, שתי אחיות ואח שעדיין חיים בחו"ל, אבל הוריה רוצים לעלות מארצות הברית בשנים הקרובות, והיא מעריכה שהמשפחה תתאחד בסופו של דבר כאן בארץ. נכון לעכשיו היא מלצרית בפאב בתל אביב. היא רוצה לפנות ללימודי תולדות האמנות וחולמת להיות אוצרת. "הבעיה היא שקשה למצוא תוכנית לימודים באנגלית, בתחום הזה. זה לא כמו משפטים, מִנהל עסקים, תקשורת או פסיכולוגיה", היא מציינת.
תעודת זהות כבר יש לך. את יודעת למי תצביעי בבחירות?
"הפוליטיקה האמריקנית מורכבת מאוד, ואני חושבת שהפוליטיקה הישראלית אפילו יותר. אני לא בטוחה במאה אחוז שנכון שאצביע כשאני לא מבינה לגמרי את המצב".
רגע לפני שפרץ מבצע "עם כלביא" היא טסה לביקור בניו יורק, שהיה אמור להימשך עשרה ימים לפי התכנון המקורי. "זה התחיל כשהייתי בטיסה. זו הייתה הפעם היחידה בחיי ששילמתי כדי להשתמש באינטרנט במטוס, קיבלתי מאות הודעות", היא נזכרת. "נתקעתי שלושה שבועות מחוץ למדינה, וכל מה שחשבתי עליו הוא מתי אחזור. לא רציתי להיות בניו יורק, כל הזמן חשבתי שאני צריכה לחזור לארץ".
זוהראן ממדאני. "המצב בניו יורק מפחיד", אומרת אקשטיין
(צילום: Brendan McDermid / Reuters)
במבצע "שאגת הארי", סבב הלחימה השני נגד המשטר האיראני, היא כבר הייתה בתל אביב. "לא יכולתי לישון", היא מספרת על המציאות ללא ממ"ד בדירה או מקלט בבניין, שאילצה אותה לנדוד למרחב מוגן בקרבת מקום כדי להתגונן מהטילים. החוויה הזו הובילה אותה לעבור לדירה עם ממ"ד.
היה רגע שבו אמרת לעצמך: מה עשיתי לעצמי? למה באתי לכאן?
"לא. לא היה רגע כזה. זה מה שחתמתי עליו... אמרתי שזה עכשיו או לעולם לא. ניו יורק נעשית מפחידה. אני ואחותי טיילנו באירופה וגם שם היה מפחיד. הרגשנו את זה. אני באה ממשפחה של ניצולי שואה, אז גדלתי על הסיפורים האלה, ואני יודעת שהיו גם בני משפחה שעזבו בשנות ה-30 ולא חוו את כל זה. לא רציתי להגיד 'לי זה לא יקרה'. אם הדברים מידרדרים – אני עוזבת".
מאז עזיבתה, זוהראן ממדאני האנטי-ישראלי נבחר לראשות עיריית ניו יורק ובמובנים רבים המצב בעיר רק החמיר, מה שרק מחזק את התחושה שלה שהבחירה הייתה נכונה. "זה ממש מפחיד. אף אחד לא רוצה לשמוע את העובדות", היא אומרת על המצב כיום בדור הצעיר של השמאל האמריקני, "אלה פשוט נערים עם 'אשמה לבנה' שרוצים להיות כועסים, רוצים להאשים מישהו ורוצים להיות חלק מקבוצה גדולה. הם כמו כבשים, הם לא יודעים בכלל על מה הם מדברים".
נתקלה באנטישמיות בטיול לאירופה. שריפת דגל ישראל ביוון, ארכיון
(צילום: Petros Giannakouris / AP)
מה דעתך על אנשים שעוזבים את ישראל בתקופה הזו? תל אביב היא העיר המובילה במספר העוזבים.
"מבחינת כסף עדיף לחיות בניו יורק, אבל אני חושבת שבטווח הארוך אנשים יחזרו. כי אני חושבת שהעולם נהיה מפחיד יותר, והשינויים האלה קורים במהירות. הייתי בחו"ל לא מזמן, חוויתי כמה מקרים של אנטישמיות, ובטיסה חזרה התרגשתי עוד יותר מאשר העלייה לארץ. הטיול הזה לאירופה היה הפעם הראשונה שבה לא הלכתי עם שרשרת מגן דוד או שרשרת 'חי' שמזהה אותי כיהודייה".
אילו תקריות אנטישמיות חווית בטיול שלך לאירופה?
"ביוון היה מלצר שהתעמת איתי. הוא שאל אותי מאיפה אני, עניתי שאני מישראל, ואחר כך הוא שלח לי הודעה: 'כשאמרת שאת מישראל הייתי צריך לדעת שאת חתיכת חרא, את ציונית'. באיטליה היה רגע שבו דיברנו בעברית, ושלושה בחורים מאמסטרדם ניגשו אלינו. אחד מהם שאל באנגלית: 'איזו שפה אתן מדברות?' חברה שלי אמרה שזו רומנית, והבחור אמר 'זו לא רומנית'. היא אמרה שזו רוסית, והוא אמר 'זו לא רוסית'. היא עמדה לענות ופתאום הוא שאל בהתרסה: 'אתן מדברות יהודית (are you speaking Jew)?' הוא אפילו לא אמר 'עברית'. החבר שלו שאל: 'אתן ציוניות'? ואנחנו שלוש בחורות, ואלה שלושה בחורים מגודלים מהולנד. חברה שלי שאלה: 'אתה בן אדם או אידיוט?' ואפילו לא חיכינו לתשובה, פשוט הלכנו משם".
שיקום גופני ונפשי
שמואל הררה | בן 23 | ירושלים | עלה מקאלי, קולומביה, ב-2023
בפעם הקודמת: כאשר שמואל הררה התראיין ל-ynet בפברואר 2025 לצד אחיו התאום, לא הייתה אפשרות לפרסם את שמו המלא, בגלל הנחיות דובר צה"ל והצנזורה הצבאית, לנוכח העובדה שהוא היה בעיצומו של השירות הסדיר בגדוד נצח יהודה. הוא ואחיו סיפרו שגדלו בסביבה נוצרית בעיר סנטיאגו דה קאלי במערב קולומביה, והתגיירו בעקבות אימם. ביקור ממושך בישראל גרם להם להתאהב במדינה, והם החליטו להישאר ולעלות ארצה באופן רשמי. הם למדו בישיבת הסדר והתגייסו ללוחמה כחודש לאחר פרוץ המלחמה.
שמואל הררה. נפצע בתקרית קשה בבית חאנון
(באדיבות המצולם)
מה קרה מאז: ב-7 ביולי 2025, פחות מחמישה חודשים לאחר שהתראיין, נפצע שמואל הררה בפיצוץ זירת מטענים במארב מתוכנן בבית חאנון. בתקרית הקשה נפלו חמישה לוחמים מגדוד נצח יהודה בחטיבת כפיר: רס"ל במיל' בנימין אסולין, סמ"ר מאיר שמעון עמר, סמ"ר נועם אהרון מסגדיאן, סמ"ר משה שמואל נול וסמל משה נִסים פרש.
"עלינו על מטענים ונפצעתי מרסיסים", הוא משחזר. הוא נפגע מרסיס שנכנס מצד אחד של זרועו הימנית ויצא מהצד השני. "14 חיילים נפצעו שם וחמישה נהרגו. הרסיס שבר לי את העצם, יש לי עכשיו פלטינה ביד. לפני כמה חודשים עברתי גם ניתוח בעצבים, כי הייתה לי גם פגיעה עצבית. ברוך השם המצב עכשיו הרבה יותר טוב. בדיוק סיימתי שיקום יום".
יומיים אחרי האסון שאלו אותו וחבר נוסף שנפצע אם הם רוצים ללכת להלוויות הנופלים מהאירוע הטרגי ברצועה. "הייתי אחרי ניתוח, אבל החלטנו שאנחנו רוצים להגיע ופשוט הגענו באמבולנס", הוא נזכר, "הייתי בכיסא גלגלים כי היה לי קשה ללכת. היה קשה להיות שם גם מבחינה נפשית. היינו שעה וחצי בהלוויות וחזרנו לבית החולים".
הנופלים בתקרית שבה נפצע הררה
איך השירות הצבאי במלחמה השפיע על החיבור שלך לזהות הישראלית? אתה מרגיש כיום שאתה ישראלי יותר ממה שהיית לפני כן?
"בסוף אני חושב שאי-אפשר להגיד שלא. להגן על המדינה שאתה חי בה – זה נותן יותר משמעות, אבל גם לפני זה הרגשתי ככה. מה שאני אומר לכולם זה שבתקופה שבה גרתי בקולומביה ראיתי שפשוט אין עוד מדינה ליהודים. אין עוד מקום שהוא לא הארץ, ככה הרגשתי שם. גם לפני הצבא הרגשתי שישראל היא הבית שלי. יצא לי תוך כדי הצבא לטוס לקולומביה לחודש, לחופשה מיוחדת. עברו שבועיים וכבר רציתי לחזור. לא הרגשתי שם בנוח".
הוא גר כיום בירושלים. בעקבות הפציעה, השירות שלו קוצר והוא השתחרר מהצבא עם פרופיל 21. הוריו הגיעו לארץ בעקבות פציעתו. "התכנון שלהם הוא לעשות עלייה", הוא מגלה, "עוד לפני שזה קרה היו להם כרטיסים לישראל, אבל הפציעה הקדימה הכול. הצבא הביא אותם וזה פשוט קרה מהר יותר".
הררה מספר בגילוי לב שהשיקום שלו אינו רק גופני, אלא גם נפשי. "יש לי פוסט-טראומה. אני לא יודע אם אפשר להגיד שזה קשה יותר, אבל זה כן קשה מאוד, כי זו פגיעה שלא רואים", הוא אומר. "אנשים לא יודעים אפילו איך להתייחס לזה. אני הולך לטיפול פסיכולוגי וגם לפסיכיאטר. מטפלים בזה לאט-לאט, זה תהליך. בהתחלה לא הרגשתי את הפוסט-טראומה, הייתי עם הרבה מוטיבציה וכל הרצון שלי היה מרוכז במאמץ להחלים. הייתי מאושפז בבית החולים, אז לא היה לי זמן לחשוב על עוד דברים, פשוט אמרתי תודה שאני חי. עם הזמן, כשהתחלתי להרגיש טוב יותר פיזית, זה התחיל להופיע. זה מגיע עם סיוטים, קשה לי להירדם בלילה ואני לוקח כדורי שינה. אני מרגיש טוב יותר ממה שהיה לפני כמה חודשים, יש עליות ויש גם ירידות, אבל עובדים על זה".
שמואל הררה במדים. "גאה להגיד שנפצעתי למען המדינה"
(באדיבות המצולם)
אתה מרגיש שיש לך את התמיכה שאתה זקוק לה, כעולה וכפצוע צה"ל?
"אני חושב שכן. עכשיו כשהשתחררתי יצא לי לברר ולחפש מידע לגבי לימודים, וגיליתי שיש הרבה תוכניות לעולים חדשים, כל מיני מכינות ודברים שקשורים לשפה. לעולים חלק מהלימודים הם בחינם. עכשיו כשאני אזרח אני יכול ליהנות מכל הזכויות של עולה חדש".
למרות הביקורת והשנאה שיש כלפי ישראל בעולם, אתה מרגיש שאתה גאה על כך שהיית חלק מהמלחמה הזאת?
"בטח, ברור. זו גאווה גם להגיד שנפצעתי למען המדינה. אנחנו מכירים את המצב ויודעים מה המשמעות של הלחימה, יש לנו את האמת. לא משנה מה יגידו, זה לא משפיע. בסוף אנחנו חיים פה. רק אנחנו יודעים מה המציאות".
היו רגעים שבהם חשבת לעצמך "למה עשיתי את כל זה"?
"בטח שיש רגעים שהם קשים יותר, אז כן שאלתי את עצמי הרבה פעמים למה אני פה, מה אני עושה פה בכלל, קילומטרים מהבית, ואני החלטתי... אבל זה כל פעם בצחוק, סתם להתלונן. במציאות אני יודע שאני עדיין מרוצה מההחלטה שקיבלתי והמחשבה לא השתנתה. אני חושב שכל מה שקרה זה אחלה, וזה מה שהיה אמור להיות".
נשיא קולומביה, אבלרדו דה לה אספרייה. "לפחות הוא בצד שלנו", אומר הררה
(צילום: REUTERS / Luisa Gonzalez)
חילופי השלטון בקולומביה שיפרו את הקשר בין המדינות: הנשיא הנכנס אבלרדו דה לה אספרייה חידש את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, שנותקו בידי קודמו, גוסטבו פטרו. הוא אפילו החליט להעביר את שגרירות קולומביה לירושלים.
"אני לא מכיר מספיק את הפוליטיקה בקולומביה, אבל אני כן אופטימי שלפחות הנשיא החדש שם נמצא בצד שלנו ולא נגדנו. אני חושב שיש מספיק בעיות לפתור בקולומביה, אז אני שמח שאבלרדו דה לה אספרייה נכנס לתפקיד".
אהבה במילואים
תמר פסטרנק | בת 23 | אריאל | עלתה מניו ג'רזי ב-2024
בפעם הקודמת: את תמר פסטרנק פגשנו ביולי 2024 בטיסת אל על מניוארק, לצד עשרות עולים נוספים מארצות הברית שהגיעו לארץ בסיוע ארגון "נפש בנפש", משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו-JNF-ארה"ב. היא עלתה לבדה מניו ג'רזי.
החיבור שלה לישראל נרקם עוד קודם לכן. היא למדה שנה במדרשת הרובע בעיר העתיקה, ושירתה בצה"ל כמדריכת שׂר-אל בחיל הלוגיסטיקה – תפקיד שבמסגרתו ליוותה מתנדבים בחו"ל. היא התגייסה דרך מסלול מח"ל – מתנדבי חוץ לארץ, והייתה אמורה להשתחרר ביוני 2023 בתום שנה וחצי, אבל החליטה להאריך את השירות בשישה חודשים נוספים. כך יצא שהיא הייתה עדיין בצבא כשהמלחמה פרצה, ואחרי השחרור שירתה במילואים. "אני חושבת שמאז 7 באוקטובר, הקשר שלי לישראל ולאנשים שבה התחזק מאוד", אמרה לפני כשנתיים, "החלום שלי הוא שכל היהודים יחזרו לארץ ויעשו עלייה".
תמר פסטרנק. "אני אוהבת את ישראל, אבל עכשיו אני רואה גם את הפגמים"
(באדיבות המצולמת)
מה קרה מאז: לפני שנתיים נרשמה פסטרנק ללימודי פיזיותרפיה באוניברסיטת אריאל. בקרוב תפתח את השנה השלישית ללימודים. לאחרונה סיימה קורס מדריכי חדר כושר וקורס הידרותרפיה. במקביל ללימודיה בשנתיים החולפות היא שירתה יותר ממאה ימים במילואים, בתפקיד לוגיסטי. שם היא הכירה את יהונתן, לוחם מילואים, שבעוד ימים ספורים צפוי לעמוד איתה מתחת לחופה.
"אני חילקתי את כלי הנשק והציוד ללוחמים ביום הראשון שלהם במילואים, והוא בא לקחת ממני את הנשק שלו", היא מספרת על ההיכרות הראשונית. הוא מצטרף לשיחה ואומר: "ראיתי איך היא גורמת לכולם לצחוק סביבה, איך כל מי שהגיע אליה התחיל לחייך". היא מחייכת, "מצאתי חן בעיניו".
המילואים הקשו עליהם להיפגש. "היינו בסבבים הפוכים לגמרי, שבוע-שבוע", הוא אומר, "היה שבוע אחד שהיה לנו אימון, ואז סוף-סוף היינו ביחד באותו שבוע". היא נזכרת בחיוך: "כל פעם שהוא היה שומע מרחוק מישהי מדברת במבטא אמריקאי, הוא היה בודק אם אני שם".
יהונתן נחשב באופן רשמי לעולה, אבל רק באופן רשמי – הוא עלה לארץ מבלגיה כשהיה תינוק בן שלושה שבועות. אחותה הקטנה של תמר התחתנה באמריקה בקיץ שעבר ועלתה לארץ עם בעלה, כך שתמר כבר לא היחידה ממשפחתה שגרה כאן. שאר המשפחה בארצות הברית, אבל הוריה מתכננים לעלות לירושלים בתוך מספר שנים.
עם תעודת הזהות הישראלית
(באדיבות המצולמת)
אוהבת לטייל בארץ. תמר פסטרנק
מבצע "עם כלביא" גרם לביטול חופשת סקי שהיא תכננה לטוס אליה. זו לא הייתה הפעם האחרונה שבה חופשה שלה נפגעה בגלל עימות צבאי עם איראן – זה קרה גם בעקבות מבצע "שאגת הארי". "תכננו לטוס לפסח לארצות הברית וגם להתארס שם. אחרי שהכרטיסים בוטלו, נאלצנו לצאת דרך מצרים", מספר יהונתן.
ב-5 באוקטובר, רגע אחרי החגים, הם צפויים להתחתן – ואחר כך הם מתכננים לטוס לירח דבש באי בורה בורה באוקיינוס השקט. "אני עדיין מתרגשת בכל פעם שאני רואה דגל ישראל. ניסיתי לשכנע אותו שתהיה שירת 'התקווה' בחופה, והוא לא רצה, אבל תהיה תפילת 'מי שבירך' לחיילים", היא מגלה.
פקקים בכביש 6. ישראל כבר לא נראית לה כמו אוטופיה
(צילום: גדי קבלו)
בשיחה הקודמת שלנו אמרת שאת חושבת שכל היהודים צריכים לעלות לישראל. את עדיין חושבת כך?
"כשבאתי לכאן בפעם הראשונה, אני זוכרת שהייתי ממש בהלם כשאנשים סיפרו לי שיש בארץ בתי כלא לישראלים. לא הבנתי: למה? איך הם עשו משהו רע? באמת חשבתי שישראל היא מערכת מושלמת, שכולם באים לכאן ומגשימים את החלומות שלהם. ראיתי רק את הדברים הטובים. הייתי אומרת שהשתניתי. אני אוהבת את ישראל, אבל עכשיו אני רואה גם את הפגמים במערכת. אני יכולה להתקשר כדי להשיג ביטוח בריאות ולהמתין 45 דקות על הקו. אנשים צופרים בכבישים. מחיר הדלק גבוה, ואני גם מתגעגעת לשלג. לא הייתי יורדת, אני עדיין חושבת שזה שווה את זה, אבל היום ישראל כבר לא נראית לי כמו אוטופיה".
עם כל הבעיות שהתגלו לה, היא שלמה עם ההחלטה לעלות. "חשבתי שאבוא לכאן והכול יהיה מושלם, כי זו ישראל, אבל אז הבנתי שיש לי עבודה לעשות כדי ליצור את האוטופיה שלי", היא מסכמת. "גם אם אני רואה עכשיו את הפגמים, אני עדיין ממליצה ליהודים לעלות לישראל. כולם בישראל כמו משפחה, לא משאירים אף אחד מאחור. מישהו יכול לצרוח עליך ואז לעזור לך רגע אחר כך. אם מישהו צריך שנה או שנתיים בחו"ל, למשל לצאת לשליחות, לצאת ללימודים או להירגע – זה בסדר, כל עוד יודעים שזה הבית. אני שמחה כאן. אני לומדת בתואר חלומותיי, השגתי את גבר חלומותיי ואני אוהבת לטייל איתו בארץ. אין לי כל כך הרבה סיבות להתלונן".
