תחת השם הגנרי "משחק מסוכן" מסתתר מותחן שראוי לתשומת לב. השם המקורי הוא Relay וגם התרגום הישיר שלו ("ממסר"/"מתווך") לא מציע פתרון מזמין במיוחד. הבמאי דיוויד מקנזי יצר במהלך הקריירה סרטים במגוון ז'אנרים וברמות איכות משתנות. הוא היה במיטבו במערבון הפשע העכשווי "באש ובמים" (2018), ובדרמת הכלא Starred Up (2013), שני סרטים שעוסקים בגברים לכודים. כך גם במקרה של סרטו החדש.
"משחק מסוכן" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
יחלפו לא-מעט דקות עד שנשמע לראשונה את קולו של הגיבור. את שמו האמיתי לא נדע עד הרבע האחרון של הסרט. כאדם שחי ופועל בתוך עולם צללים אנו מוזמנים לצפות בו ובמעשיו ולהבין בהדרגה את תחום העיסוק ואת האופן שבו הוא גוזר עליו אורח חיים ייחודי. הבמאי מקנזי מסתייע בתסריט הביכורים המוצלח ברובו של ג'סטין פיאסקי. העלילה אינה גשר רעוע בין סצנות אקשן לא-מציאותיות, אלא הצגה מפורטת ומתודית של התנהלות בתוך עולם צללים.
הסרט מזכיר את מותחני הניאו-נואר-פרנויה שנוצרו בקולנוע האמריקאי במחצית הראשונה של שנות ה-70. "משחק מסוכן" לא משתווה ל"השיחה" (1974) המופתי של פרנסיס פורד קופולה, או ל"נערת הטלפון והבלש" (1971) של אלן ג'יי פאקולה, אבל לזכותו ייאמר שתחושת הרטרו הנטועה בעולם של 2025 מהווה סוג של עמדה חתרנית. הגיבור הוא טיפוס אנלוגי בעולם דיגיטלי – כי רק באמצעים אנלוגיים אפשר להסתתר מהפולשנות הדיגיטלית. בנוסף יש לו זהות מוסלמית-אמריקאית – תוספת טעונה בארצות הברית שבה זהות זו מעוררת חשדנות בקרב רבים. אלו שני הבדלים מהותיים שמבדילים אותו מדמויות כמו הארי קול או ג'ון קלוט שפעלו בתוך עולם אנלוגי, ושהיו גיבורים פגומים אך לבנים.
"משחק מסוכן" נפתח במפגש לילי מתוח במסעדה פשוטה. בצד אחד נמצא חושף שחיתויות בשם הופמן (מת'יו מאהר), ובצד השני המנכ"ל של התאגיד הרפואי (ויקטור גרבר) שבו הופמן עבד. הופמן החבול והמפוחד מחזיר למנכ"ל עותק מהמסמכים שגנב מהחברה ושמוכיחים את מודעותה לסכנות של מוצר שהיא פיתחה. סיטואציה שבה חושף השחיתויות נוצח, אך גם את הכניעה יש לבצע בזהירות כדי להסיר ממנו סכנת-חיים.
בסוף הפגישה אנו מגלים שגיבור הסרט ישב בצד של אותה מסעדה וצפה במתרחש. המקצוע המסוכן שלו הוא לשמש כמתווך בין חושפי שחיתויות והחברות שרודפות אותם, כדי להתאם את העברת הכספים ואת החזרת החומרים המפלילים, בעודו מקבל תשלום משני הצדדים. הוא גם מחזיק במקום מסתור עותק גיבוי של המידע הגנוב כדי להבטיח את שלומו של הלקוח.
שני דברים מאפשרים לגיבור להיות נוכח ולא נראה: אופן העבודה הייחודי, והמראה שלו. הגיבור לא מקיים תקשורת ישירה עם אף אחד מהצדדים, ולכן לא חושף השחיתויות ולא נציגי החברה הרודפת יודעים מה שמו, כיצד הוא נראה או אפילו כיצד קולו נשמע. התקשורת מתבצעת דרך שירות טלפוני לחרשים. הגיבור מקליד הודעה במכשיר ייעודי שלאחר מכן נקראת לאוזניו של הלקוח על ידי מרכזן. הלקוח משיב בקולו וההודעה מוקלדת ומועברת למכשיר שבו משתמש הגיבור. מה שמייחד את השירות, וקריטי לעלילת הסרט, הוא שאין בו כל שימור של מידע – לא מהיכן הגיעה הודעה, להיכן היא נשלחה, ובוודאי לא מה היה התוכן שלה. מקום מפלט כמעט אחרון בעידן של טכנולוגיה דיגיטלית שבה הכל נרשם, ולכוחות זדוניים ומרובי-אמצעים אין מכשול מהותי בדרך להשגת מידע מבוקש.
המרכיב השני הוא הזהות והמראה של הגיבור. הוא מגולם על ידי השחקן הבריטי (ממוצא פקיסטני) ריז אחמד. שחקן מוכשר שראוי לציין את הופעתו ב"צלילי מטאל" (2020) כמתופף מטאל שמתחרש. הגיבור של "משחק מסוכן" הוא מוסלמי שגדל בארצות הברית שלאחר ה-11.9 וחווה חשדנות והתנכלות. הרקע האישי שלו נחשף במשורה במהלך פגישות בסדנאות של "אלכוהוליסטים אנונימיים" שבהן הוא נוטל חלק. במהלך עבודתו, לעומת זאת, הוא שומר על אנונימיות מלאה. הוא משתמש במכשירי טלפון "חד פעמיים" (burner phone) ומחליף תלבושות כדי לסכל מעקבים. הוא יכול להיות עובד תחזוקה עירוני עם וסט מחזיר אור, או שליח על אופניים, עבודות שמאפשרות היבלעות במרחב העירוני.
ד"ר שרה גרנט (לילי ג'יימס) עסקה בפיתוח זן חדש של חיטה מהונדסת גנטית עבור תאגיד ביו-הנדסי. הפיתוח הקפיץ לשמיים את השווי של החברה ועל בסיס זה היא עומדת להימכר תוך ימים ספורים. אבל יש בעיה: דו"ח פנימי חשף כי השימוש בזן המהונדס יוביל לבעיות רפואיות קשות ורחבות-היקף. חשיפת מידע זו עלולה להוביל לקריסת החברה. לפני תחילת אירועי הסרט שרה גרנט גנבה את הדו"ח המפליל. מאז היא הייתה נתונה למעקב תמידי ולהטרדה הולכת וגוברת. היא החליטה שחייה חשובים מהחשיפה החשובה, ובעקבות פניה לעורך דין היא מקבלת מידע שמאפשר לה ליצור קשר עם הגיבור ולשכור את שירותיו.
אחרי שרה עוקבת קבוצה מיומנת המובלת על ידי אדם בשם דוסון (סם וורת'ינגטון). יש להם משאבים בלתי-מוגבלים, קשרים במקומות הנכונים ונכונות לעשות כל מה שנדרש כדי להשיב את הדו"ח המפליל. מהצד השני ישנן הטקטיקות האנלוגיות של גיבור הסרט שבהתנהלות מחושבת להפליא מנסה לגונן על הלקוחה החדשה. הוא צריך לעקוב אחריה כדי לוודא שאינה בסכנה, דבר המחייב תקשורת ביניהם על בסיס יומיומי. גם כאשר התקשורת נעשית דרך שירות תיווך מתפתחת בין השניים קרבה רגשית, אך זו עשויה להוביל לחריגה של הגיבור מכללי ההתנהלות הנוקשים שלו, ובכך להעמיד אותו בסכנת היחשפות.
הצפייה ב"משחק מסוכן" מלווה בתחושת אי-וודאות לגבי האופן בו תתפתח העלילה, תחושה שלמרבה הצער הפכה לנדירה ברוב סרטי המתח והפעולה העכשוויים. הפירוט של אופני הפעולה של הגיבור, הדרכים שמאפשרות לו לשמור על אנונימיות ולחמוק ממעקב, מהווה מקור עניין מרכזי. נקודת החולשה קשורה להתפתחות הזריזה מדי של הקשר בין הגיבור והלקוחה, והאופן בו הוא מגיב לכך. בחלק האחרון של הסרט מתבצע מהלך עלילתי שאותו לא ניתן לפרט, אך לא מעט צופים עשויים לחוות אותו כשיבוש "הוליוודי" של הטון המדוד שהופגן עד כה. יש צופים שעבורם מהלך זה יהיה שיאו של הסרט וישנם אלו שעבורם ההנאה שהפיקו עד כה תפגע באופן ניכר. אני נוטה יותר לקבוצה השנייה בגלל האופן שבו המהלך סודק באופן רטרואקטיבי את העלילה שעד כה נדמתה למהודקת. מצד שני, זהו פגם שלא מבטל לחלוטין את האיכויות שהופגנו עד שלב זה. חרף שמו שומט-העפעפיים, "משחק מסוכן" הוא סרט ראוי לחובבי מותחני בילוש וקונספירציה.
