אילן רוזנפלד כבר עמד מול קהל ששר בעל פה משפטים שכתב לפני יותר מ-20 שנה, ובכל זאת, מחיאות הכפיים הן אף פעם לא היו החלק שחיפש. בשלב מסוים הוא אפילו החליט להפסיק לשחק: נמאס לו לקום כל כך מוקדם בבוקר, להתאפר ולעמוד מול המצלמה. את הסיפוק הוא מצא במקום אחר - בחדרי הכתיבה, אי שם מאחורי הקלעים.
אבל דווקא שם מצא את עצמו רוזנפלד ניצב מול אחד האתגרים המאיימים בקריירה שלו - לגעת ב"גבעת חלפון אינה עונה", סרט שהוא מגדיר כ"תנ"ך" של הקומדיה בישראל, ולנסות ליצור ממנו משהו חדש בלי לפגוע במה שהפך אותו לקלאסיקה. במשך כמעט חמש שנים ישבו הוא ושותפיו על העלילה ופירקו בזהירות את הסיפור, השאירו מאחור את העלילה המקורית ובנו קומדיה חדשה - בידיעה שבמקרה הזה אין כמעט מקום לטעויות. "כשאתה עושה דבר כזה", אומר רוזנפלד בריאיון למגזין הסופ"ש של ynet, "יש לך רק אפשרות אחת - להצליח. ואם זה לא טוב, תקבל בראש. ובצדק".
"גבעה 338" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
איך ניגשים בכלל לפרויקט כזה?
"אנחנו ארבע וחצי שנים בזה. בהתחלה באמת שאלנו את עצמנו, איך נוגעים בזה? 'גבעת חלפון' מבחינתי זאת פסגת הקומדיה הישראלית, זה השיא של אסי דיין והגשש החיוור ביחד. שברנו את הראש, מהר מאוד הבנו ששימוש בעלילה של אסי אבוד לנו ולמה לנו בעצם לעשות את זה, ואז עשינו מלא פגישות - ארז בן הרוש, אייל אפטר ומאיה סובול (יוצרי הסרט, ר"ב) - וקפץ לנו הרעיון לעשות סוג של מחווה. זה היה מאוד בעדינות, ממש בפינצטה לקחת את הקווים הכללים של כל דמות. נגיד האבא שחודר לבסיס של הבת שלו, הנוכל וכדומה. כל הקווים נמצאים בסרט אבל הם מטושטשים. קצת כמו מה שעשו ל'פארגו' - להיצמד לקווים הכלליים ובכל זאת לעשות מזה סרט חדש".
זה מפחיד?
"מאוד, עד הרגע האחרון. הסרט עדיין לא יצא לקהל הרחב אז מכל הקרנה אנחנו חוששים. חששנו לאורך כל הדרך, אבל התחלנו להתאהב בדמויות ולצחוק בחדר הכתיבה, הבנו שיש פה משהו".
"בהתחלה שאלנו את עצמנו, איך נוגעים בזה?". ישראל פוליאקוב ומיקי קם מתוך "גבעת חלפון אינה עונה"
(צילום מסך: מתוך הסרט)
המשהו הזה שעליו מדבר רוזנפלד הוא קומדיה פרועה יחסית שמתמקדת בבסיס באמצע שום מקום, שצה"ל שכח מקיומו ובקריה מחפשים דרך לסגור אותו. את מפקדת הבסיס מגלמת יעל פוליאקוב, בתו של הגשש פולי ז"ל; את החייל הנוכל מגלם שחר חסון; קים אור אזולאי בתפקיד מצוין של החיילת שיוצאת לקצונה; ואלי יצפאן בתפקיד ענק, בו הוא מגלם את אביה שמגיע להתגורר בבסיס.
"כבר במהלך הכתיבה ידענו פחות או יותר את מי אנחנו רוצים", אומר רוזנפלד בכנות, "ופגענו בכולם, שזה כמעט ולא קורה. אתה כותב תמיד לשחקנים מסוימים ואתה מקווה שאולי 20 אחוז מהם יגיעו. במקרה הזה - ארז בן הרוש עבד בשכנועים עד שכולם הסכימו וזה היה מאוד מפתיע. יש פה קאסט שהוא חלום, וגם בית משוגעים".
"יש פה קאסט שהוא חלום, וגם בית משוגעים". מתוך "גבעה 338"
(צילום: איציק פורטל, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
מה מיוחד בעבודה עם קאסט כל כך מפואר?
"כל שם שהצטרף בעצם היה עוד סיבה לקומיקאי הבא בתור להצטרף, כי זה סוג של אחווה כזאת ביניהם. הם גם יודעים מה הם רוצים לספר ואיך הם רוצים לספר את זה. אחרי כל ליהוק שנסגר רשמית, ישבנו איתם ובנינו מחדש את הבדיחות יחד איתם כדי שזה יתאים להם".
היו כאלה שהורידו בדיחות?
"הם בעיקר הוסיפו".
הסרט יצא לאוויר רק בימים האחרונים, אבל השיח שהוא מעורר מלווה אותו כבר תקופה. כך לדוגמה, למעט שייקה לוי, אף אחד מכוכבי הסרט המיתולוגי לא מופיע בגרסה החדשה. "בגלל שלא רצינו להיקשר מדי למקור, החלטנו לא להמשיך עם אף אחד למעט הגששים. גברי בחר שלא ושייקה אמר בשמחה, ואכן הוא משתתף. זה בסדר שגברי לא רצה להשתתף".
"זה בסדר שהוא לא רצה להשתתף". גברי בנאי
(צילום: אוראל כהן)
הוא אמר ל-ynet שעיסוק ב"גבעת חלפון" אחרי 50 שנה זה פתטי בעיניו.
"בסדר, אני חושב שהוא טועה. עיסוק ב'גבעת חלפון' 50 שנה אחרי רק מוכיח שהוא אקטואלי וזאת דרך להכיר אותו לקהל חדש. אני לא חושב שילדים בני 16 יישבו לראות 'גבעת חלפון' אלא אם כן יהיה משהו שיגרה אותם, וסרט כמו 'גבעה 338' עם שחר חסון כן יגרה אותם לצפות. צריך להחזיר אותם לזה. אנחנו נמצאים בעולם שבו יש מלא מידע, עיסוק בסרט כזה מחזיר אותו לתודעה. גברי טועה, אבל כבודו במקומו מונח".
"חבורת לוזרים"
היום אילן רוזנפלד כבר בן 46. את צעדיו הראשונים בעולם הבידור עשה בכלל בתיאטרון צה"ל: הוא הכיר שם שני בחורים צעירים, עודד פז וקובי פרג', והם הרימו מופע משולש שרץ בהצלחה בבסיסים. לאחת ההופעות הגיע יואב צפיר, שהתרשם והזמין את מפיקת העל טמירה ירדני. גם היא התלהבה והחתימה את השלישייה החדשה בישראל - בדרך למופע סטנדאפ למבוגרים. אבל אז הגיעה התפנית. "טמירה אמרה לנו שיש לה סלוט בערוץ הילדים ואמרה, 'אולי תכתבו משהו?'. ישבנו לכתוב, שלחנו לה, שלחו לנו עורך, ומשם הכול היסטוריה", הוא נזכר.
ההיסטוריה הזאת היא כמובן הסדרה שהפכה מאז למיתולוגית - "הפיג'מות". "ככל שעובר הזמן, יותר ויותר קהל גדל עליה והיא הופכת לקאלט. למרות שבשנים הראשונות היה לי קשה".
"הייתה תחושה של משהו מחתרתי". קאסט "הפיג'מות"
(צילום: יוסי צבקר)
למה?
"לא רציתי להיות כוכב ילדים, רציתי לעשות קומדיה. התייחסנו לזה כמשהו שאנחנו עושים על הדרך ופתאום זה התפוצץ. בדיעבד אני כמובן יודע להגיד שזה הדבר הכי טוב שקרה לי, כי גידלנו קהל. הילדים שהופענו מולם בקניון - רואים אותם היום בברים, ותמיד יהיה את 'הפיג'מות'".
מתי הבנת שעולם הילדים קשה לך?
"בעונות הראשונות היה לי מאוד קשה. לא נהניתי בהתחלה מההופעות ומהחלטורות בקניונים, הופענו בבריכות. גם בפסטיגל שהופענו, היה מאוד סיזיפי".
רוצה לומר שהייתה לך הזדמנות לעשות ערימות של כסף וויתרת על זה?
"אם אתה רוצה לקרוא לזה ככה. לי היה קשה להופיע כשמאחורי שלט של חנות בגדים בקניון, או להופיע מול ילדים שהולכים מיד אחרי זה לאכול גלידה. במובן מסוים אתה צודק, עשינו פחות כסף ממה שהיינו אמורים".
"היה קשה להופיע כשמאחורי שלט של חנות בגדים בקניון". אילן רוזנפלד
(צילום: יובל חן)
אתה מצטער על זה?
"אני חושב שזה שלא היינו נגישים כמו היום, זה מה שעיצב ובנה את המותג. זה שמעולם לא היה לנו שער ב'פנאי פלוס' או זה שלא עשו עלינו כתבות בזמן אמת - גם כי אנחנו לא רצינו, ואז כשאנחנו רצינו - התקשורת לא רצתה. זה הפך את זה שהמותג 'הפיג'מות' רץ מפה לאוזן. כל ילד שגילה את 'הפיג'מות' חשב שהוא היחיד והראשון שרואה את זה. הייתה תחושה של משהו מחתרתי. גם הסדרה דיברה על חבורת לוזרים שרוצה להיות במיינסטרים, וזה עשה את זה לקהל. היום כשאנחנו פותחים הופעות של עודד פז והקסדות, ואתה קולט שאנשים מבוגרים שרים את 'הפיג'מות', זה אומר הכול".
קובי פרג' היה חבר מאוד טוב שלי, כמו אח. עם הזמן נותק הקשר. הוא בחר ללכת בדרך שלו, והתנתק מאיתנו גם בחברות. זה לא שהיה פיצוץ גדול
אם אני מבין נכון, אתה בעצם הקרבת מעצמך לטובת החברות שלך ושל עודד וקובי כשהסכמת לעשות את "הפיג'מות".
"'הקרבתי' זאת לא מילה נכונה. התפשרתי, כן. לא רציתי לקבל את הסלוט, קובי ועודד שכנעו אותי ואמרו, 'יאללה, נעשה את זה שנה אחת, נתגלח, נלמד טלוויזיה'. כשהתחלנו לצלם, הבנו שמשהו קורה ושאני נהנה מהעבודה, גם אם פחות נהנה מהמסביב - מההשקות והצילומים והראיונות שבקושי היו".
אם אתה בזמנו התפשרת בשביל החברות, היית מצפה מקובי שיתפשר עכשיו ויגיע להתאחד איתכם במופעים המשותפים שלך ושל עודד?
"תגיד, יש לך חברים שבצבא או בילדות היו ממש חברים, אבל הקשר הלך והתרחק? אז זה מה שקרה עם קובי".
"קובי נתן את ברכתו והעדיף שלא להצטרף לאיחוד". אילן רוזנפלד ועודד פז על הבמה בהופעה
(צילום: יאיר אבלסון)
ככה פתאום?
"זה לא שהיה פיצוץ גדול. הוא היה חבר מאוד טוב שלי, כמו אח. עם הזמן נותק הקשר. קובי בחר ללכת בדרך שלו, הוא התנתק מאיתנו גם בחברות. אני מתגעגע לקובי של אז, של פעם. אני לא מכיר את קובי של היום. גם כשאנחנו נפגשים זה שלום שלום".
אולי הוא פשוט השתנה?
"גם אני השתניתי, גם עודד השתנה, ואיכשהו נוצר המצב שעודד ואני שמרנו על קשר. כנראה מבנה האישיות שלנו מתאים. אני עדיין אוהב אותו ואם הוא יצטרך - אני אבוא. אבל אנחנו לא חברים".
ניסיתם להיאבק על הקשר?
"אני לא טיפוס שנאבק באופן כללי. לא לטוב ולא לרע. אני משתדל לא לרדוף ושלא ירדפו אחריי גם. הייתה תקופה מאוד ארוכה, כבר ב'הפיג'מות', שקובי התחיל להתרחק והעבודה הדביקה אותנו ביחד. גם בזמן העבודה מערכת היחסים התקררה מעט. תראה, אנחנו היינו כל הזמן ביחד. זאת אומרת שבבוקר שיחקנו שלושה שותפים לדירה, ובערב עודד ואני היינו גרים יחד וקובי היה בא אלינו כל הזמן. ולאט לאט התרחקנו ברמה האישית מקובי. עודד הוא פשוט איש שקשה לא לשמור איתו על קשר, וברמה האישית אנחנו מתאימים".
"אני עדיין אוהב אותו ואם הוא יצטרך - אבוא. אבל אנחנו לא חברים". רוזנפלד (משמאל) עם קובי פרג', עודד פז ויניב פולישוק
(צילום: אור גפן)
וקובי בטח לא נאבק על הקשר.
"לא".
הצעתם לו להתאחד?
"הוא נתן את ברכתו והעדיף שלא".
בוא נשים את האיחוד המוזיקלי והחלקי בצד. אתם רואים עדיין כסף מ"הפיג'מות", נכון?
"אגיד ככה, אם הייתי עושה את 'הפיג'מות' בארצות הברית - הנינים שלי יכלו לחיות מזה. בארץ אני צריך להמשיך לעבוד וכל כמה חודשים למצוא עבודה חדשה. אני לא מתלונן, אני אוהב את מה שאני עושה. הקהל מוגבל, המדינה קטנה ולכן הכסף מוגבל. אני מקבל כסף מהתמלוגים".
"גדלתי בבית של שחקן. החלטתי שלא אהיה כזה"
הפיג'מות הייתה לא רק ההזדמנות הראשונה של רוזנפלד בתחום המשחק, אלא גם בתחום הכתיבה - הוא קיבל שם הזדמנות לשכתב ולערוך טקסטים וכך רכש לעצמו מקצוע נוסף, מבלי שבכלל למד אותו. "לא למדתי משחק, לא למדתי תסריטאות, לא למדתי כתיבה. כשהייתי כותב משהו לא טוב ב'הפיג'מות', זה היה בא לידי ביטוי על חשבוני כי שיחקתי את זה לא טוב, וזאת הייתה שרשרת. למדתי לבד".
מלבד "גבעה 338", שזה בעצם סרט הקולנוע הראשון שהוא משתתף בכתיבתו, רוזנפלד גם היה שותף לכתיבת סדרת הטלוויזיה "חצויה" ופרויקטים נוספים, עד שהחליט לתלות סופית את המיקרופון ולהישאב לעט ולמקלדת.
"כשאבא שלי, סימון רוזנפלד (שחקן טלוויזיה וקולנוע, ר"ב), נפטר לפני עשר שנים, פרשתי ממשחק. זה שאהיה שחקן היה סוג של חלום שלו. רק מאוחר יותר חזרתי, לפני שנתיים".
"זה שאהיה שחקן היה סוג של חלום שלו". עם אביו, השחקן סימון רוזנפלד ז"ל
(מתוך עמוד הפייסבוק של אילן רוזנפלד)
העניין הכלכלי לא הפחיד אותך כשפרשת?
"אני מסוגל להחזיק בכמה כובעים בתעשייה הזאת. אני גם כותב, גם מביים, התחלתי גם לעשות קריאייטיב לתוכניות ריאליטי ועריכות תסריט. אני לא תלוי באודישנים".
יופי של תובנה.
"בגלל שגדלתי בבית של שחקן משנה שהיה תלוי באודישנים, החלטתי שאם אני אהיה שחקן - אני אהיה זה שקובע לעצמי את התפקידים. אני לא מחכה לאודישנים, אני לא אוהב לעשות אודישנים. אני לא חושב שאי פעם עברתי אודישן. אני נכנס בדלת האחורית. גם בתסריטאות - לא למדתי את זה, הייתי מרצה לסטודנטים ולמדתי על בשרי".
"אני מסוגל להחזיק בכמה כובעים בתעשייה הזאת. לא תלוי באודישנים"
(צילום: דביר גיחז)
במסגרת ארגז הכלים שבנה לעצמו כדי לא להיות תלוי באודישנים, רוזנפלד הגיע כאמור גם לריאליטי - אבל מהצד של התוכן, ולא של ההשתתפות - כששימש בעבר כאיש קריאייטיב שעבד על המשימות שניתנו לדיירים בבית האח הגדול. "היה לי ניסיון בעונה קצרה יחסית", הוא אומר.
אחת השאלות המסקרנות בהקשר הזה, היא האם בונים את המשימות כדי לחזק דיירים מסוימים?
"יש בקשות לעשות משימות עבור מישהו ספציפי, או לעשות אווירה חדשה בבית או לפצל את הדיירים. זה משתנה".
ומה עם להשתתף בריאליטי? רוזנפלד לא פסל על הסף, אבל הבהיר שטוב לו במקום שלו ביצירה, ובהצגה "אהבה מודרנית".
לסיום, רוזנפלד מבקש להיות "הכי לא אני", לדבריו, ולהתייחס למה שקורה בימים אלה לחברה הישראלית. "הבסיס של 'גבעה 338' נמצא באמצע המדבר עם האנשים המוזרים שמגיעים אליו. יש שם חייל בודד רוסי ואבא מזרחי שחוזר לבת שלו, ונוכל, ועוד מכל המיקרו-קוסמוס הישראלי - וזה קצת אנחנו בסרט. כל עוד הם עובדים ביחד - הכול עובד להם, וברגע שהם רבים - שום דבר לא מצליח.
"כל עוד הם עובדים ביחד - הכול עובד להם, וברגע שהם רבים - שום דבר לא מצליח". מתוך "גבעה 338"
(צילום: איציק פורטל, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"בהשלכה הכללית עלינו כחברה, קצת נמאס לי מהריבים ואני חושב שגם אנחנו בתקשורת יכולים להירגע עם הקליקבייט. בואו נדבר אחד עם השני. לרשתות החברתיות יש חלק גדול במקום שבו אנחנו נמצאים. כשאני מקליק על משהו שמעניין אותי, יתנו לי עוד מהדבר הזה וזה קצת מתכון לאבדון, כי ברור שמה שיעניין אותי זה תמיד הקיצוני, אבל זה לא מה שטוב לי - או לנו".
