לפני כמעט 12 שנה נכנס מנהל המחלקה בבית החולים לחדרה של קים גפסון־קרביץ, היא הייתה אז בת 23 שכל החיים עוד לפניה. אחרי ימים של בדיקות וחודשים שבהם אף אחד לא הצליח להבין מדוע היא מרגישה כל כך רע, הוא התיישב מולה ואמר לה בפשטות: "יש לך כנראה סרטן". באותו רגע היא התעלפה.
"ברגע שהוא אמר את המילה 'סרטן', מבחינתי הוא אמר לי שאני הולכת למות", היא נזכרת. "לא ידעתי מה המשמעות של האבחנה, מה סיכויי ההחלמה, אילו טיפולים יש. בראש שלי סרטן היה שווה מוות. ממש איבדתי את ההכרה".
"בראש שלי סרטן היה מוות". קים גפסון-קרביץ
(צילום: נוי ערקובי)
כשחזרה לעצמה, התחיל פרק חיים שהיא לא הייתה יכולה אפילו לדמיין כמה שבועות קודם: אשפוזים, שימור פוריות, 12 טיפולי כימותרפיה, שיער שנשר, גוף שהשתנה ופחד שהמשיך ללוות אותה גם הרבה אחרי שהמחלה כבר נעלמה. אבל בתוך התקופה הקשה ההיא נולד בה גם רצון חדש – להבין את הגוף, ללמוד תזונה, ובהמשך להפוך לרופאה בעצמה.
היום גפסון־קרביץ (35), נשואה לאור ואם לליאו (5) וים (2), היא בוגרת החוג לתזונה וסטודנטית לרפואה באוניברסיטת תל אביב. היא מנהלת עסק בתחום התזונה וצוות של תזונאיות, יוצרת תוכן בנושא אורח חיים בריא, וכעת גם מתחילה את שנות הלימודים הקליניות בבתי החולים. אם פעם הייתה זו היא שישבה מפוחדת בחדר בבית החולים ותלתה את כל תקוותיה ברופאים שסביבה, היום היא חולמת להיות זו שתעמוד לצד המטופלים, תתמוך בהם ותיתן להם תחושה שהם לא לבד ברגעים הקשים ביותר.
כשאובחן אצלה הסרטן, זה הגיע כמעט משום מקום. גפסון־קרביץ הייתה אז קצינה משוחררת שעבדה בחדר כושר והייתה בתחילתה של זוגיות חדשה עם אור. "תמיד אהבתי ספורט ולהתאמן, אז עבדתי שם בשירות לקוחות. שם גם הכרתי את אור. היינו יחד בסך הכול שלושה־ארבעה חודשים כשהתחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר".
מה הרגשת?
"זו הייתה הבעיה. לא ידעתי להסביר מה יש לי. הייתי צעירה, בחורה בריאה לכאורה, והתחלתי לעבור בין רופאים ואף אחד לא הבין מה קורה. הדבר הכי משמעותי היה גרד מטורף בכל הגוף. חשוב לי להגיד שלא מדובר בגירוד רגיל שאנשים צריכים להילחץ ממנו. אצלי זה היה קיצוני: העיניים גירדו, הגוף כולו גירד, לא הייתי ישנה בלילות מרוב גרד. הרגשתי ממש לא טוב".
אחרי חודשים של בירורים היא הגיעה במקרה לרופאה של אור. דווקא היא החליטה לשלוח אותה לסדרת בדיקות נוספת. "הרופאה התקשרה אליי וביקשה שאגיע למרפאה. כבר מהטון שלה הבנתי שמשהו לא טוב והתחלתי לבכות. היא אמרה לי: 'אנחנו עדיין לא יודעים מה יש לך, אבל את חייבת להתאשפז'. הייתי בכלל עם תיק בדרך לעבודה. משם נסעתי ישר לבית החולים".
אחרי כמה ימים אינטנסיביים של בדיקות הגיעה הבשורה שממנה פחדה. לדבריה, המחלה אובחנה אצלה בשלב 2, כשכבר היה גידול גדול באזור שער הריאה. "זה התפתח מאוד מהר, ולקח זמן עד שגילו אותו. ואז, כמעט באותה נשימה שבה אני מבינה שיש לי סרטן ושאני צריכה להתחיל טיפולים, ממליצים לי לעבור שימור פוריות".
בגיל 23.
"כן. נאמר לי שיש סיכון של כ־30 אחוז שהפוריות שלי תיפגע בעקבות הטיפולים. בגיל הזה זה מספר מטורף. ובנוסף, אני בזוגיות של שלושה חודשים. אור בן 21. מסבירים לנו שעדיף מבחינת האיכות לשמר עוברים ולא רק ביציות, ואור פשוט אומר לי: 'אני איתך. אם את רוצה, נעשה את זה יחד'".
לא הייתם אפילו קרובים לחתונה בשלב הזה.
"ממש לא. היינו יחד כמה חודשים. אבל הוא היה שם. עשינו שימור עוברים והתחלתי טיפולים".
במשך כחצי שנה עברה 12 טיפולי כימותרפיה בירושלים. "השיער נושר, הגוף משתנה, וכל טיפול ממוטט אותך בערך לשבוע. את לא מכירה את עצמך. את מרגישה שהגוף שלך כבר לא שייך לך".
"הבנתי שאני רוצה לחקור את מה שנכנס לי לגוף"
ובתוך המקום הזה, דווקא כשהגוף שלה היה בשפל, גפסון־קרביץ התחילה לחשוב אחרת על מה שהיא מכניסה אליו. עוד לפני המחלה, היא מספרת, היחסים שלה עם אוכל ומשקל היו מורכבים. "כל הילדות הייתי נערה עם עודף משקל. הייתי ג'נקיסטית, ותמיד ניסיתי כל מיני דיאטות כסח כדי לרדת במשקל. שום דבר לא באמת החזיק".
במהלך הטיפולים קיבלה מחברים את הספר "שביל הזהב לריפוי טבעי" מאת שרה חמו. הקריאה בו, היא אומרת, הייתה רגע משמעותי עבורה. "פתאום הבנתי שאני רוצה לחקור תזונה ולהבין מה נכנס לי לגוף. ובאיזשהו מקום כבר אז ידעתי: אני הולכת להיות תזונאית, וכנראה גם רופאה. אני הולכת להחלים ואז לעזור לאנשים אחרים". היא החלה לעבור לתפריט שהתבסס יותר על מזון ביתי ופחות מעובד – ירקות, פירות, דגים, תבשילים ומוצרים עם פחות רכיבים תעשייתיים.
הרגשת ששינוי התזונה עוזר לך להתמודד עם המחלה?
"כן, אבל חשוב לי מאוד לדייק בזה: עברתי כימותרפיה. אם לא הייתי עוברת כימותרפיה הייתי מתה. חד־משמעית. התזונה לא ריפאה אותי ולא החליפה טיפול רפואי. מבחינתי היא הייתה דרך לעזור לגוף שלי לעבור את הטיפולים, להיות חזק יותר ולהתאושש טוב יותר".
בזמן שחלק גדול מהימים שלה התנהל בין בית החולים לבית, היא כבר התחילה להכין לעצמה מסלול ליום שאחרי. "שיפרתי בגרויות, עשיתי פסיכומטרי, ושלחתי מכתבים לאוניברסיטאות וכתבתי שאני חייבת להתקבל כי אני צריכה ללמוד תזונה דחוף", היא אומרת. "הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו עם כל מה שקרה לי".
ב־2015 סיימה את טיפולי הכימותרפיה והחלימה. מבחוץ, לכאורה, הגיע הרגע שבו אפשר היה לחזור לחיים. בפועל, דווקא אז התחיל עבורה פרק קשה אחר. "כל עוד את בטיפולים את מוחזקת. יש רופאים, יש בדיקות, יש תוכנית. את אומרת לעצמך: אני בידיים שלהם. כשסיימתי פתאום לא היה את הדבר הזה. ודווקא אז התחילו אצלי חרדות קשות".
ממה פחדת?
"שיש לי שוב משהו ולא מגלים אותו. כל הזמן חשבתי: מי אמר שאני בריאה עכשיו? הרי הסתובבתי כמה חודשים חולה ואף אחד לא ידע. אז למה שזה לא יקרה שוב? הייתי בטוחה שאני חולה ושאני עומדת למות כל רגע".
הרופאים הציעו לה לשקול טיפול תרופתי לחרדה, אבל בעקבות תוכנית שראתה בטלוויזיה החליטה לנסות CBT, טיפול קוגניטיבי־התנהגותי. "זה מאוד עזר לי. שם התחיל מבחינתי השיקום האמיתי, לא רק של הגוף אלא גם של הראש".
"רציתי להיות עבור אנשים מה שהרופאים היו בשבילי"
שנה לאחר שהחלימה, ב־2016, גפסון־קרביץ התקבלה ללימודי תזונה באוניברסיטה העברית. במקביל התחילה להיות פעילה באינסטגרם ולדבר על אורח חיים בריא, אבל כזה שלא מבוסס על איסורים, התנזרות או קיצוניות. "אנשים התחילו לפנות אליי ולבקש עזרה. בהתחלה הייתי פוגשת אנשים אצלנו בבית סביב השולחן. אחר כך העסק גדל, התחלתי להעסיק תזונאיות, ואז הגיעה הקורונה והכול עבר לאונליין. פתאום יכולנו להגיע לאנשים מכל הארץ ומהעולם. ואז, במהלך הסטאז' כתזונאית בבתי החולים, ראיתי כל יום אנשים שמטופלים, וחשבתי על הרופאים שלי. על כמה שהם היו משמעותיים בשבילי כשהייתי חולה. פתאום הבנתי שאני רוצה להיות עבור אנשים מה שהם היו בשבילי".
אבל הרעיון ללמוד רפואה הבשיל סופית רק כמה שנים אחר כך, בשנת 2021, בחדר הלידה, כשבאה ללדת את בנה הבכור ליאו. "הייתי בלידה ראשונה, לא ידעתי מה קורה סביבי, ודיברו איתי על האפשרות שאצטרך קיסרי כי העריכו שהתינוק גדול. הייתי מפוחדת נורא. כל הגוף שלי רעד".
ואז ניגשה אליה רופאת נשים. "היא פשוט נתנה לי את היד והחזיקה אותי חזק. היא הרגיעה אותי, עטפה אותי. היה שם רגע שבו חשבתי: אין מצב, אני חייבת להיות כמוה. אני רוצה שיום אחד מישהי תרגיש מולי את מה שאני הרגשתי מולה".
זה היה הרגע שבו החלטת סופית ללכת לרפואה?
"כן. הבנתי שאנשים מגיעים לבתי חולים ברגעים מאוד פגיעים. לפעמים בגלל מחלה, לפעמים ללידה, לפעמים משהו משתבש פתאום. וברגע הזה הם צריכים שמישהו יראה אותם. מישהו שייתן להם תקווה ויגיד: עכשיו קשה, אבל אנחנו פה".
הדרך ללימודי הרפואה הייתה רחוקה מלהיות פשוטה. לצד ניהול העסק וגידול תינוק היא למדה למבחני הקבלה. "ליאו היה במנשא ואני למדתי ועבדתי תוך כדי".
תחילה התקבלה ללימודי רפואה באוניברסיטת אריאל. אבל החלום שלה היה ללמוד באוניברסיטת תל אביב, ולכן גם במהלך השנה הראשונה המשיכה לעבור את תהליך הקבלה מחדש. "אחרי שנה התקבלתי לתל אביב. בשלב הזה כבר היה לי ילד אחד וים היה בבטן. ים נולד בספטמבר, ובאוקטובר התחילה שנת הלימודים. עכשיו סיימתי את השנים הפרה־קליניות ואני מתחילה את הסבבים הקליניים בבתי החולים".
אז את מתכוונת לעזוב את תחום התזונה כשתהיי רופאה?
"בוודאי שלא אעזוב את התחום. מבחינתי תזונה ורפואה הן לא שני עולמות נפרדים, אלא דברים שמשלימים זה את זה. בהרבה מאוד מצבים רפואיים חלק מהטיפול הוא גם שינוי תזונה ואורח חיים. הידע הזה ילך איתי גם כרופאה. הכיוון הוא רפואת נשים. היום יותר מ־95 אחוז מהמטופלות בעסק שלי הן נשים. פונות אלינו נשים שרוצות לרדת במשקל, נשים בהיריון וגם נשים שמתמודדות עם מחלות. רוב העשייה שלי כבר היום היא סביב נשים, ולכן זה מרגיש לי מאוד טבעי שזה גם הכיוון שאליו אני רוצה ללכת ברפואה".
לצד העיסוק בתזונה, גפסון־קרביץ מקפידה להתרחק מהמסרים הנחרצים שנפוצים ברשת, למשל שסוכר זה רעל. "אני נגד קיצוניות. התחום הזה מאוד פרוץ וכל אחד יכול להפוך למומחה. מה שעבד מצוין למישהי אחת לא בהכרח מתאים לאחרת. בעיניי זה גם חוסר אחריות להגיד לאלפי אנשים: תעשו אחת, שתיים, שלוש, בלי להכיר אותם".
גם אצלה בבית, היא מדגישה, אורח חיים בריא לא אומר חיים של התנזרות. "אני יוצאת למסעדות, שותה יין, הילדים שלי מקבלים קינדר. אני מתה על במבה נוגט, על מגנום, ויש פעמים שבא לי קרואסון שקדים. השאלה היא מה הבסיס שלך. אם רוב התזונה מבוססת על אוכל איכותי, ירקות, פירות, דגנים מלאים וחלבון טוב, אפשר לשלב גם דברים אחרים".
אז מבחינתך אין מאכלים אסורים?
"לא. כי ברגע שאת אומרת 'אסור', את יוצרת חסך. אני מאמינה באיזון ובהסתכלות על התמונה הרחבה. מעבר לתזונה, מבחינתי אורח חיים בריא חייב לכלול גם תנועה. אנחנו חיים היום בעולם שבו אפשר לעשות כמעט הכול דרך הטלפון וכמעט לא לזוז, אבל הגוף שלנו פשוט לא בנוי לחיים כאלה. בכל גיל, ובהתאם ליכולת, חשוב להיות פעילים".
גפסון־קרביץ מספרת שהעיקרון שמנחה אותה הוא 80:20. "כ־80% מהתזונה שלי מבוססת על מזונות גולמיים ועקרונות התזונה הים־תיכונית: שפע ירקות ופירות, דגנים מלאים, קטניות, מוצרי חלב, חלבונים רזים ושומנים בריאים, לצד שתיית מים. ב-20% הנותרים יש מקום גם לנפש: קרואסון עם הקפה של הבוקר פעם בשבוע, כוס יין במסעדה או גלידה ושוקולד עם הילדים אחר הצהריים. האיזון הזה נשמע פשוט, אבל הוא דורש מודעות ובקרה על הבחירות שלי. זו מיומנות שלומדים ומתרגלים, וזה בדיוק מה שאני מלמדת את המטופלות בתוכנית התזונה שלי - איך לשלב את המאכלים שאוהבות וליהנות מהם, תוך שמירה על מסגרת שתומכת בבריאות ובמטרות שלהן".
גם לתנועה יש מקום של כבוד בחיים שלה, והיא משלבת בין אימוני כוח להליכות וריצות. "אני סופרת צעדים כדי לעודד את עצמי להיות פעילה גם בימים עמוסים".
"החיים אמרו לי: 'אין לך שליטה'"
כאמור, מאז ההתמודדות עם הסרטן עבר למעלה מעשור, והיום גפסון־קרביץ מספרת שהיא מרגישה שהיא קיבלה שיעור משמעותי בחיים. "לפני זה הייתי מאוד במקום של להצליח, להרוויח, להיות הכי גדולה והכי טובה. ופתאום החיים כופפו אותי ואמרו לי: אין לך שליטה על הכול. מעבר למחלה, הרופאים שלי היו ממש מגדלור בשבילי. כשאת נמצאת במקום הכי נמוך ויש מישהו שבא ומרים אותך, דואג לך, שולח אחות הביתה לתת לך זריקה כדי שיהיה לך קצת יותר קל. בשביל אדם חולה זה עולם ומלואו".
את מרגישה שבאיזשהו אופן את מנסה היום להחזיר את מה שקיבלת מהם?
"אני קוראת לזה להעביר את זה הלאה. אני לא מאחלת לאף אחד להיות במקום שבו הייתי, אבל אנשים מגיעים לבתי חולים ברגעים הכי שחורים שלהם. וברגע הזה, אם יש מישהו שנמצא בשפיות ואומר להם: 'עכשיו לא בסדר, אבל יהיה בסדר. אנחנו נטפל בכם'. זה דבר מדהים".
"התגובות מאנשים הן הדלק שמניע אותי''
(צילום: נוי ערקובי)
ב-2017 היא התחילה לשתף תכנים ברשת, מתוך רצון להנגיש עקרונות תזונה נכונים בגובה העיניים. היום יש לעמוד האינסטגרם כבר למעלה מ-75 אלף עוקבות. "מהר מאוד הבנתי שנגעתי בנקודה רגישה - התגובות החמות והביקוש הגדול מהקהל הבהירו לי כמה אנשים כמהים לשיח אמיתי, נטול מיתוסים ואיסורים".
מה הביא אותך לרשת?
"להעביר דרך סיפור החיים והדרך האישית שלי את המסר שאפשר וכדאי לאכול הכול: ליהנות מאוכל מצוין ומספק, לשמור על איזון, ובו בזמן להרגיש מעולה בגוף שלך ולדאוג לבריאות. כאמא, עצמאית וסטודנטית לרפואה, אין לי שעות לבלות במטבח. מתוך הצורך הזה אני מפתחת מתכונים פשוטים להכנה, מלאי טעם, מאוזנים ובריאים, ומשתפת אותם באינסטגרם שלי. חשוב לי להראות שאפשר לאכול טוב גם בתוך היומיום העמוס, עם אוכל שכיף להכין ולאכול. התגובות שאני מקבלת יום יום מנשים ואנשים, שמספרים שהם סוף סוף השתחררו מרגשות אשם סביב אוכל ומצאו שלווה לצד אורח חיים בריא, הן הדלק שמניע אותי להמשיך ליצור, לשתף ולדייק את התוכן שלי כל הזמן".
