"אני עוד קצת בלה לה לנד לגבי זה שזה קיים", מודה ג'ייסון דנינו-הולט בשיחה, "זה מרגיש לי פתאום מאוד אינטימי. שזה לא בשפה ואף אחד לא יקשיב לזה. אני ברגע של חוסר ביטחון, יותר מתחבא בפינה ורוצה שאנשים יקשיבו לזה לבד". ה"זה" הוא הפודקאסט החדש של דנינו-הולט בבית הפודקאסטים Be.po של ynet מקבוצת "ידיעות אחרונות", שיקרא "איפה אני חי?", בשיתוף bizi.podclub, לצד נבחרת מרשימה ומסקרנת של מגישים נוספים.
החשש מאינטימיות יתר היה מתקבל יותר בהבנה אלמלא היה מדובר בקינג האמיץ והבלתי מעורער של אג'נדת החשיפה האישית. האיש ששכלל במהלך השנים את טכניקת השיתוף האישי שלו וגם יישם אותה בראיונות עבר חושפניים. האמן שיצר מופע המורכב מאנשים שישובים סביב שולחן ובמשך כמה שעות, לפעמים עד יממה שלמה, חולקים וידויים אישיים על בושה, פחד ואשמה.
במשך שנים הכניס אותנו דנינו-הולט אל מתחת לעור שלו, אבל עכשיו, כשהוא מציין 38 שנות התערטלות, הוא מזמין אתכם להתבונן החוצה על העולם דרך העיניים שלו. מסע ברכבת הקלה, יום שכולו קולנוע עברי, כיכר החטופים או האינסטגרם של מיכל הקטנה, חומרי גלם שנקודת המבט שלו תלוש ותפלוט כמונולוג עומק תסכיתי למיטיבי לכת. "כי אם כבר נכנסים לנישה הזאת שאין אותה ביותר רווי", הוא מסביר, "עדיף לי לעשות משהו שבחוויה שלי אין אותו כרגע. הצעתי את הרעיון הזה במקום שאני אשב עם עוד בן-אדם ואלרלר איתו, הייתי בטוח שידחו את זה אבל הפתיעו אותי והלכו איתי".
אם אתם עוקבים אחרי דנינו-הולט ברשתות החברתיות, אתם כבר יודעים עם מי יש לכם עסק. למרות - ואולי בגלל - המודעות העמוקה שלו לאופן בו פועלות תעשיית הבידור והעיתונות, זאת לא הפעם הראשונה שדנינו-הולט מרשה לעצמו לבדוק את גבולות הסבלנות שלכם ושל הפלטפורמות באמצעותן הוא מתקשר עם הקהל שלו.
"אני מעלה לא מעט רילים של עשר דקות", הוא מודה בשובבות, "והאינסטגרם צועק עלי 'אל תעשה את זה! אני לא הולך לחשוף את זה בכלל, תחזור בך'. ואני מעלה בכל זאת והוא מחזיר ואומר 'תקצר לפחות משלוש דקות, אחרת אני לא מראה את זה לאף אחד' ואני אומר 'אין מה לעשות, זה הדבר'. לפעמים אנשים מאזינים וזה חוצה את עשרת אלפים הצפיות, שזה באינסטה שלי, שהוא בינוני נמוך מבחינת מספר העוקבים. אז ההקשבה קיימת וזה מרגיש כמו ניצחון. אז גם פה אני שואל אם בעידן של 'אתה חייב שזה יהיה פחות מדקה', אני יכול להביא 20 דקות, אבל לדאוג שבתוכן יש משהו קצר מדקה שאפשר להוציא החוצה, הפתיון".
תן דוגמה.
"בפרק השני של הפודקאסט אני צופה ביום של קולנוע ישראלי, מ-10:00 בבוקר עד 22:00 בלילה - מ'הים' לסדרה של חגי לוי על אתי הילסום ומשם 'נאנדאורי' ובלילה, כדי לאזן את הכול, ביקשתי לינק ל'לשחרר את שולי סאן'. יש שם סצנה מאוד מוזרה שאני מתעכב עליה, הם עושים פלאשבק לתקופה שהייתה להם מסעדה תימנית ויצחק רבין הגיע למסעדה. הם מאביסים אותו במלא ג'חנונים ותוך כדי זולגים מהשורטס של ציון ברוך כל הזמן אשכים מלאכותיים בקטע מאוד בוטה, והפאנץ' הוא 'וואי וואי, כמה האכלנו אותו, בסוף התימני עוד ירצח אותו, שלום חבר'. על פניו זה מחוץ לעלילה של הסרט, מאוד תמוה. ואני חייב להודות שהייתי בטוח שאני אשנא את הסרט, נמוך מיזוגני עדתי וכו'. אבל היה בזה משהו יותר מודע לעצמו ממה שחשבתי. יש שם כל הזמן את הקריצה למבוגרים של 'זה הומור נודים אבל אנחנו גם מודעים לעצמנו'.
ג'ייסון דנינו-הולט
(מתוך הפודקאסט ״איפה אני חי״ מבית הפודקאסטים Be.po)
"בתוך הפריזמה הזאת היה לי מעניין להבין למה הייתם צריכים להכניס לפה את רבין? ואני חושב שיש בזה משהו אפילו די חתרני, של דור ה-Z או אלפא מבוגרים שבאים לראות את זה, והם ישאלו מה זאת אומרת, מי רצח אותו? ותתפתח שיחה שהיא שיחת חובה, כי כדי להבין את ישראל של 2025 חובה להבין שבעצם רגע השינוי הוא רבין, הרגע שבו הכול לקח ימינה, שהכול השתנה. ואם מישהו בחוץ ניסה להפוך אותו לפחות חשוב או מכונן, אז הנה אנחנו שותלים אותו פה כנקודת ציון".
אז ציון ברוך הקריב את האשכים שלו כדי שהדור החדש ישאל מי רצח את רבין.
"לא יודע אם הקריב, אבל נניח שהיה להם את הרעיון והפאנץ' מצחיק. זאת פרשנות שלי, גם אם ציון והחברים שלו חושבים שאני חי בסרט, זה סרט שאני אוהב לחיות בו. זה הסרט הישראלי השני הכי נצפה בכל הזמנים אחרי אסקימו לימון שהוא מסמך היסטורי על ציר הזמן, ורבין קיים בתוך הדבר הזה. כמובן שאת הקטע הזה הפכו לריל של דקה שבו אני אומר 'רבין רבין ביצים ביצים ביצים', ואני מתכווץ כי יש לי פה טייק הרבה יותר רדיקלי, אבל אני אומר 'תן לזה להיות כמה ויראלי שזה יכול, ושיכנסו לפרק'".
"לשחרר את שולי סאן" – טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"השורה התחתונה של מה שאני חושף היא 'מה יחשוב עלי האדם שידע את זה'"
חשיפה היא שם המשחק של דנינו-הולט כבר הרבה שנים, מאז החל את דרכו כמנחה נוער ב-MTV אירופה, ערוץ 1 וניקלודיאון. את היחסים המורכבים עם אמא שלו, שנטשה את הבית כשהיה נער ועברה לחיות בחושה בסיני, הוא חשף בסרט התיעודי "שנטי ומרטין". את הפצעים העמוקים ביותר שלו בעקבות פגיעות מיניות שחווה כנער מגברים מבוגרים, כולל ניצול ואונס בצל שימוש בסמים, הוא הציף בספר "צילום מסך" ובהצגה "חמוץ". הוא דיבר בפתיחות על התמוטטות נפשית בעקבות פרידה קשה שהובילו אותו להתמכרות לאלכוהול וסמים וב"מחוברים", הריל האולטימטיבי, הוא תיעד באופן אינטימי את הזוגיות שלו עם בן הזוג דאז, גלעד.
גם כמחזאי וכמנהל האמנותי של "תיאטרון הבית", דנינו-הולט מקפיד על אג'נדת התקלפות תמידית והאינסטגרם שלו מציע מגוון של סרטונים ארוכים על נושאים אישיים, בהם הוא מקפיד להתייחס באותו הומור, מודעות וחדות ניתוח לכדורים פסיכיאטריים, לחצ'קון באוזן או לשאלה למה אנחנו לא אוכלים מצלחות של אנשים אחרים בבתי קפה. גם לקראת הריאיון הזה הוא התבקש לערוך רשימה של מוטיבים ג'וסיים מחייו עליהם יסכים לדבר. לדנינו הולט אין בעיה עם חשיפה, כבר מזמן הוא הגיע להבנה ששיתוף, גם בפרטים אישיים מאוד, מפיג את הבדידות האנושית ומאפשר התקרבות בין אנשים.
"החיים הוכיחו לי את זה פעם אחרי פעם", הוא מסביר, "ככל שאני מעז לגשת לנושא שדורש אומץ לחשוף אותו, ככה יותר אנשים יתקרבו וזה יהיה משמעותי עבורם. אני חושב על 'מחוברים' עכשיו, שעלתה לפני הסושיאל מדיה. המהפכה של 'מחוברים' הייתה מה שהסטורי עמד להיות, והיה לזה אימפקט חזק של הזדהות כי עוד אנשים חיים את המורכבויות שאני מכיר וזה לא בתסריט כתוב או בדוקו שהוא לרוב על אירועים יוצאי דופן.
"היום זאת מחשבה הזויה כי אנחנו בהצפה של אנשים שרק רוצים להיחשף, אבל הסיבה שזה עובד זה כי אנשים עדיין זקוקים לאנשים אחרים כדי להרגיש פחות לבד ולעבד חוויות חיים. זאת לא מדורת השבט כי קברניטי קשת לא יושבים שם ומנסים להסליל אג'נדה. זאת מדורת השבט שהדליק השבט".
והיום כשאתה נחשף כבר אין לך עכבות?
"יש לי עכבות בשפע, כי עדיין יש פה אדם שרוצה להרגיש אהוב והשורה התחתונה של מה שאני חושף היא 'מה יחשוב עלי האדם שידע את זה'. מפעל חיי הוא מופע וידויים, בארץ ובעולם, וההגדרה לווידוי במופע היא 'האם אני אפחד ממה יחשבו עלי אם אני אגיד את הדבר הזה בקול רם'. כבר עשור שאני מתרגל לעומק מה זה אומר לתקשר עם העולם ברובד הזה. הפכתי לאדם וידויי כל הזמן".
מכור לחשיפה.
"אולי, או אולי מכור להיעדר סמול טוק. רוב הזמן אני נמצא בתקשורת עם אנשים על השיט שבאמת מסעיר אותם, וגם אני נוכח ברובד הזה מולם, זה מה שאני מביא לחוזה. אבל עכשיו", הוא מתנער פתאום, "אני קולט שאנחנו מדברים חצי שעה רק על הפודקאסט ויש לי דברים שהם הרבה יותר דברים שכתבה צריכה, ולא הגענו אליהם עוד. אבל ברגע האמת פתאום לא בא לי לענות על כלום, רק לדבר על תרבות וישראליות ופודקאסט".
6 צפייה בגלריה
"אני עדיין לא רוצה ילדים אפילו שאני מבין שיש פה חוויה שנותנת עוד פרספקטיבה". ג'ייסון דנינו-הולט ב"מחוברים"
(צילום מסך, באדיבות HOT)
אתה רוצה את תעודת הביטוח שאתה רגיל אליה.
"אולי. אבל אחת המטרות של הפודקאסט היא שזה לא יהיה פודקאסט עלי ועל תובנות חיי אלא לתרגל ראייה החוצה. גם שם נהייתה אינפלציה מבורכת אבל גם מתישה של אנשים שהדבר שהם רוצים ויכולים לתת זה רק דברים שעברו עליהם ואני מאוד כזה, אז אני מנסה להיות לא כזה באופן ישיר. אני גם מקפיד לזכור שאפילו הבן-אדם שישקיע ויכתוב טוקבק 'איזה נוד משעמם, הלם שנותנים לו במה', אחרי שהוא כתב את זה כבר לא אכפת לו ממני והוא לא זוכר שאני קיים. כי אנשים עסוקים בעצמם. לאף אחד לא אכפת".
אגב, ילדים הם התזכורת הטובה ביותר לזה שלאף אחד לא אכפת. גם לא לך. הם מרכז העולם עכשיו.
"למירב מבוכתי הגדולה מתישהו התראיינתי ואמרתי שאני לא רוצה ילדים, ומאז כתוב לי בוויקיפדיה בעברית 'מזדהה כאל-הורי'. זה הפך לכרטיס ביקור שלי, ואנשים שלא מכירים אותי מנסים סמול-טוק על בסיס הוויקיפדיה שלי, 'אז אתה אל הורי, אה?'. אני עדיין לא רוצה ילדים אפילו שאני מבין שיש פה חוויה שנותנת עוד פרספקטיבה שאי אפשר לקבל אחרת. האם אני מוכן לוותר על להבין משהו עמוק על הקיום באמצעות החוויה הזאת? אני חושב שאני הרבה יותר מבין למה אני אומר לא.
"התשובה היפה והמוכנה שלי היא שאני מרגיש שאני, כאדם, יכול לעשות יותר טוב בעולם ולהיות הורי באופן הרבה יותר מדויק בלי ילדים בתא משפחתי גרעיני, כי אני כן נהיה הורי יותר עם הגיל. אני נהיה מנטור, מורה, מעביר ידע. אני מרגיש את הזמן שעובר ואני לא מנסה להיות ילד נצחי אבל זאת לא חוויית חיים שאני רוצה.
"אם ללכת יותר עמוק, אני חושב שיש מתנה מאוד גדולה בלהיוולד הומו, כשהתרבות היא הדבר שמגדיר את הקוף שאנחנו. כי בסוף אתה נמשך לתרבות. ופתאום נוצרת גרסת-אדם שאין בה את המשיכה הזאת. אין קול פנימי גנטי חזק שיגרום לך לעשות את זה ואז תצדיק הכול. אז אולי התפקיד שלי בחברה הוא באמת אחר? תקשיב לזה שאין לך את המשיכה או השעון הביולוגי המתקתק. צד אחד אומר שהוא רוצה את החוויה כמו כולם אבל בתור האדם שלא נולד עם הצורך הביולוגי והפיזי להתרבות אולי התפקיד שלי אחר.
ג'ייסון דנינו-הולט
(מתוך הפודקאסט ״איפה אני חי״ מבית הפודקאסטים Be.po)
אז גייז שרוצים ילדים זה יותר משיכה לנורמה החברתית מאשר רצון אמיתי להיות הורה?
"לא בהכרח. אני מבין את הרצון שלהם אבל אני קשוב לקול הפנימי שאומר שזה שאני פגום ביולוגית אם אין בי את הצורך הזה, האם זה דבר שאני צריך לתקן או לרכב עליו ולהגיד שההורות פנים רבות לה? אני חושב שזאת שאלה אמיצה, עם כבוד אדיר ואין לי שום שיפוטיות לתא משפחתי קווירי שונה, אני חושב שהאמירה הרדיקלית היא 'אני הומו, ברור שאני לא רוצה ילדים'. זה כבר פרובוקטיבי היום אבל אם זה לא פרובוקטיבי? אם זה פשוט זכר וזכר ואין ילד, אז מה זה כן?".
"אנשים לא מדברים על מתי הסמים אצלם זה כבר לא כיף אלא הגזמה"
בחדר הסמוך יושב מישהו שיש לקוות שדווקא כן אכפת לו. בן הזוג של דנינו-הולט מזה שלוש שנים, בר, 30, דייל אוויר, חבוש באוזניות לבקשתו של בן הזוג המתראיין שלו, "כי זה מעמד מאוד מביך".
בטיפולים זוגיים אתם מדברים אחד על השני. הוא לא ישמע פה משהו על עצמו שהוא לא שמע קודם.
"לפחות לא בינתיים, בואי נראה לאן נגיע".
מה האתגר הכי גדול שלך בזוגיות?
"אם היינו מדברים לפני עשר שנים על השאלה האם אנשים משתנים, הייתי אומר לך שאולי בפריפריה שלהם כן אבל בליבה הם תמיד אותו הדבר. טעיתי. בסוף שנות ה-20 שלי ניהלו אותי פחדים קיומיים של נטישה, והמוטו שכל הזמן החזיק אותי היה 'אני יכול לקום וללכת בכל רגע נתון', תמיד עם רגל אחת בחוץ או יד אחת בכיס, ממשש את המפתחות, והיום אני מסתכל על עצמי ואני אומר 'איזה מתיש!'. שים את המפתחות על השולחן, שתי רגליים בפנים.
6 צפייה בגלריה
"הבנתי שאני לא יכול לשלוט בבן זוג שלי ובמה שהוא עושה, אבל כן באיך זה יגרום לי להרגיש". ג'ייסון דנינו הולט
(צילום: נדב יהלומי )
"אחרי שנים כאלה בזוגיות ובחיים, שתמיד הלכתי ראשון, שכל מה שהחזיק אותי זאת האשליה של החופש, קרו כל מיני דברים בחיים שחיברו אותי לזה שזאת לא באמת שליטה. זה לא השתנה באופן מודע, רק כשהתחילה הזוגיות קלטתי שהצד שהיה רגיל להגיד 'אז ביי', כבר לא מנהל אותי. ואני מתרגל הישארות".
איך הצלחת לשנות את זה?
"לפני שנה וחצי הגענו לטיפול זוגי כפרודים בקטע של 'או שתעזרי לנו למצוא את הביחד או שתעזרי לנו להיפרד'. אני חושב שמצד אחד נפרדנו אבל עדיין עבדנו על היחסים. תמיד זה נשמע כמו קלישאה כשאומרים את זה בקול רם אבל ברגע האמת הבנתי שאני לא יכול לשלוט בבן זוג שלי ובמה שהוא עושה, אבל כן באיך זה יגרום לי להרגיש. קורה משהו מחוץ לגבולות שלי, אבל האם זה הורס לי את היום מקפיץ לי את כל הפיוזים או שאני יכול לעבוד על לווסת את עצמי באופן אחר? זה לא אומר שזה סבבה לי או שאני מוותר על משהו שחשוב לי בזוגיות או בתקשורת, אבל בזוגיות הרבה מהעבודה היא הויסות הרגשי העצמי.
"לדוגמה הבן-אדם מאחר וחשוב לי שלא, מבחינתי זה זלזול. מזלזלים בי. האם זה נתק ויומיים אנחנו לא מדברים כי זלזלת או 'אני פגוע עכשיו כי אני מרגיש שאתה מזלזל בי'. זה טווח שלם. זה היה מן 'רגע, אני יכול לעשות עבודה עם עצמי שלא תלויה בו? כי מה שהוא יגיד לעולם לא יהיה תפריט לבקשתי. הוא אדם אחר ובלתי צפוי במהותו, אבל אני יכול לתרגל איך אני מגיב רגשית לדברים. וזה עבד. נחמד להיות אדם מווסת, זה פחות מתיש. אגב, ג'ייסון של לפני עשר שנים לא היה יודע מה לעשות עם האינפורמציה הזאת".
ג'ייסון של לפני עשר שנים היה בוודאי שמח לדעת שבעוד שלוש שנים תחול נקודת מפנה משמעותית בחייו, כשיחליט לוותר על עוד סוג של קביים נפשיים ולעבור למוד התמודדות מלאה, נטול אלכוהול ומשני תודעה למיניהם. לפני שבע שנים, אחרי פרידה מאוד קשה ומצב נפשי לא טוב דנינו-הולט החליט שהוא רוצה להשתתף בניסוי. "יש את ז'אנר הסלבריטאים הישראלים המפוכחים שבכל ריאיון איתם הם יאלצו להתמודד עם זה שזאת הכותרת", הוא מגחך, "וגם עם זה אני ביחסים. אני מסתכל הרבה על פיכחון אצל סלבס גדולים בחוץ, זו ממש לא כותרת-העל עם טום הולנדר או מיילי סיירוס או אן האת'וויי כשהם ניגשים לשוחח עם העולם, מצד שני זה נושא שיחה נורא מעניין".
6 צפייה בגלריה
"היה המון אלכוהול וסמים בחיים שלי, ולא בשביל הפאן". ג'ייסון דנינו הולט
(צילום: נדב יהלומי )
זה תלוי עם מי אתה מדבר. לא לכולם יש טייק מעניין על זה.
"בשלב ההוא בחיים שלי היו המון אלכוהול וסמים ולא בשביל הפאן, והחלטתי לקחת הפסקה, לראות אם אני מסוגל להיות במאה אחוז מהזמן מאה אחוז אני. כי אחת ההנאות הגדולות של סמים, שהיא מאוד חשובה, זה להיות פחות ממאה אחוז אני. ואנחנו חיים בתקופה שכולם מכורים, אנשים זה דבר התמכרותי, בין אם את גוללת או אוכלת.
"הייתי מאוד פומבי עם זה בהתחלה מה שגרם לי להתחייב לזה עם חרדה מאוד גדולה שהעיניים עלי, וגם הרגשתי שאני נותן אפשרות להרבה אנשים לדבר על זה. אנשים לא מדברים על מתי הסמים אצלם זה כבר לא כיף אלא הגזמה ומתי הם שותים אבל כבר לא כמו פעם אלא באופן בעייתי. יש בושה מאוד גדולה בשיחה על המורכבות של הנושא".
מה המורכבות?
"אני לא נגד סמים. אני אפילו חושב שזאת חוויית חיים חשובה וחיובית, וגם אם היא יכולה להוביל להרבה סיטואציות מורכבות וקשות ולהפוך לבעיה, אני ממש מאחל לכל בן-אדם להיות דלוק לפחות פעם אחת בחייו. יש המון דברים שנפתחים שם רגשית, אהבתית, מינית, יש שם משהו בלשחרר את החסמים שהוא חוויה חשובה. מצד שני כמובן שזאת גם בעיה של תרבויות מסוימות ובעולם ההומואי בכלל, אתה לא יכול רק להגיד מגניב. חשוב מאוד לא לייצג את הנושא הזה בבינאריות של 'הייתי במקום רע ועכשיו טוב'. הייתי במקום טוב שהיה בו רע מכל מיני סוגים, וברגע שההיעלמות הזאת שירתה מקום הרסני ורעיל, מעולה שהפסקתי. אגב, אני לא חושב שעשיתי כמות קיצונית יותר ממה שנחשב פה הנורמלי של אנשים שעושים פה סמים".
עזוב, לאף אחד ממילא לא אכפת.
"בדיוק. אז מה, יש ריאיון?".
