בשנים האחרונות התפרצה לתודעתנו תרבות הביטול (Cancel Culture) - תופעה המזוהה עם התנועה הפרוגרסיבית בארצות הברית, והיא נובעת ממאבק על המרחב הרעיוני הכללי מצד מובילי דעה בשמאל. המטרה: טיהור השיח מדברים ודוברים שלא עומדים בקו אחיד עם האידיאולוגיה שלהם. תרבות הביטול לא נטמעה עדיין בחברה הישראלית, אולם רבים מבינינו נוהגים להזכיר אותה ואת השלכותיה ההרסניות על תעשיית הקולנוע האמריקנית, ותחלואי השמאל הליברלי שהשתלט עליה. לא עלינו. אלא שדווקא היום הוליווד נזכרת בחלחלה באירועי סתיו 1947, עת היו אלה הפוליטיקאים השמרנים שהכריזו מלחמת חורמה על כותבים, במאים ושחקנים בגלל דעותיהם ועקרונותיהם. רדיפה על רקע אידיאולוגי של מי שנודעו בציבור כ"עשיריית הוליווד" (או "הרשימה השחורה של הוליווד") ובחוגי ימין כונו פשוט כ"בוגדים" - כל זאת בגלל הזדהותם כקומוניסטים.
בשבועות האחרונים ציינו בארצות הברית 75 שנה ל"הצהרת וולדורף", שכיום נתפסת ככתם שחור בדברי ימי הוליווד כשהעדיפה ליישר קו עם יוזמות כפייתיות של פוליטיקאים בוושינגטון ולהשלים עם רדיפת כמה מטובי בניה. בעקבות לחץ לא מתון מצד חברי הוועדה לפעילות לא-אמריקנית מטעם הקונגרס, התכנסו ב-24 בנובמבר 1947 ראשי האולפנים הגדולים במלון וולדורף-אסטוריה בניו יורק כדי לדון בעמדתם לגבי עשרת התסריטאים שנכללו ברשימה: אלווה בסי, הרברט ביברמן, לסטר קול, אדוארד דמיטריק, רינג לרדנר ג'וניור, ג'ון הווארד לאוסון, אלברט מאלץ, סמואל אורניץ, אדריאן סקוט ודלטון טרמבו. העשרה, שנחשבו לכמה מטובי הכותבים בתעשיית הקולנוע האמריקנית, הואשמו בהזדהות אידיאולוגית והשתייכות ארגונית עם התנועה הקומוניסטית, שאחרי הכרעת הנאצים במלחמת העולם השנייה סומנה כאויב העדכני של ארצות הברית לקראת המלחמה הקרה שבפתח.
עונת הציד של רשויות החוק בארצות הברית החלה עוד הרבה לפני, באמצע שנות ה-30, כשהבולשת הפדרלית (ה-FBI) בראשות מייסדה הנודע לשמצה ג'יי. אדגר הובר שמה לה למטרה לאתר, לנטר ולנטרל פעילים במפלגה הקומוניסטית האמריקנית, ואם אפשר - את הידועים שבהם. למען יראו וייראו. אחד אחר השני הוזמנו לחקירות כוכבי הקולנוע הגדולים של התקופה - מהמפרי בוגרט לג'יימס קאגני, קתרין הפבורן, ג'ודי גרלנד ורבים אחרים. בסופו של דבר, ראש הוועדה לפעילות לא-אמריקנית, מרטין דיס, הוציא את כולם ללא כתבי אישום, למעט השחקן ליונל סטנדר שעמד לדין אך זוכה לבסוף. אולי זה רק מקרה שסטנדר היה ממוצא יהודי ובעל שם אירופי, מה שסימן אותו באופן טבעי כקומוניסט פוטנציאלי - ממש כמו בגרמניה הנאצית. כל זאת התרחש ערב מלחמת העולם השנייה, אחריה הפנתה הוועדה את תשומת לבה משחקנים לתסריטאים והתרכזו בעשרה הנ"ל, ששישה מהם היו יהודים.
מה שלא היה מקרי, וגם לא מפתיע, הוא ההשתלחות של הימין האמריקני כנגד הוליווד. לא על היותה פרוגרסיבית או ליברלית מדי - תכונות שמיוחסות לה כיום על ידי הרפובליקנים ותומכיהם - אלא על תשוקתה לסוציאליזם מהזן האירופי, ולא פחות מכך על ריבוי היהודים שבה. כאמור, בחוגים רבים בארצות הברית, כמו לפני כן ברייך השלישי וברחבי אירופה בצל ברית המועצות והמהפכה הבולשביקית, "יהודים" הייתה מילה נרדפת לקומוניזם. ב-1945, יותר מ-70 שנה לפני שקניה ווסט הכריז על כוננות אדומה מפני היהודים ששולטים בהוליווד, שיגר ג'ראלד סמית, מנהיג התנועה הניאו-פשיסטית האמריקנית, אזהרה דומה נגד "היהודים הרוסים בעלי החשיבה הזרה שנמצאים בהוליווד". הוגה הדעות פרנסיס פרקר יוקי נהג להפיץ את תיאוריות הקונספירציה שלו על הקשר בין "נגיף הבולשביזם היהודי" ו"העגבת של הוליווד". לא מן הנמנע שהשפעות אלה תרמו לגיבוש תדמיתו של וולט דיסני כאנטישמי, שכן הוא הזהיר מהתפשטות קומוניסטית כמנוע להתאגדויות פועלים בסביבת העבודה שלו. צרה צרורה עבורו. ואכן, לואסון, קול ואורניץ היהודים היו המייסדים של גילדת התסריטאים ב-1933. ולא, הפעם זה ממש לא רק מקרה.
לטהר את המרחב מתכנים שאינם מתיישרים עם הרוח האמריקנית
בשלב ראשוני, "עשיריית הוליווד" מנתה דווקא 11 חברים, ביחד עם המחזאי הגרמני הגולה ברטולט ברכט. הם זומנו להעיד בפני הוועדה לפעילות לא-אמריקנית בראשות ג'ון פארנל תומאס, שמונה לעמוד בראשה מתוקף בחירות 1946 שהעניקו למפלגה הרפובליקנית רוב בבית הנבחרים. תומאס החליט לפעול באופן תקיף ותוקפני לא רק נגד מי שנחשדים כפעילים במפלגה הקומוניסטית אלא גם נגד כתביהם. הוא הביע הסתייגות על מה שנתפס בעיניו כמסרים בעל גוון שמאלני מדי, תכנים חתרניים שלטענתו גודשים את הסרטים הרבים שיצאו מתעשיית הקולנוע המקומית. על כן, הוא סימן את גילדת התסריטאים כתא קומוניסטי פוטנציאלי ויצא לבצע סיכול ממוקד בחבריה. החשודים התייצבו בלית ברירה מול חברי הוועדה ומול מצלמות בוושינגטון ב-30 באוקטובר 1947, אך לשם שינוי שמרו על זכות השתיקה וסירבו לשתף פעולה עם החקירה, או כמו במקרה של ברכט - היתלו בחבר הקונגרס בתשובות מתחכמות ופתלתלות לשאלותיו הישירות של תומאס.
7 צפייה בגלריה
אזהרה נגד "היהודים הרוסים בעלי החשיבה הזרה שנמצאים בהוליווד". חברי הרשימה השחורה של הוליווד
(צילום: AP)
תחילה הכחיש ברכט שהוא חבר במפלגה הקומוניסטית וכשנשאל אם הוא מודה בכך שכתב יצירות "מהפכניות", ענה: "כתבתי כמה פואמות, שירים ומחזות נגד היטלר, ולכן כמובן שניתן להחשיבם כמהפכניים, רציתי להדיח את הממשלה הזאת". בהמשך הפכה החקירה למפגן מגוחך שבו פוליטיקאים משמשים כמבקרי תרבות בעיני עצמם ולצורכי תעמולה, קצת כמו תיאטרון האבסורד המזוהה עם המורשת היצירתית של ברכט (או זה מהמציאות הישראלית, כפי שנחשפה שוב לאחרונה על רקע הסערה שעורר הסרט הירדני "פארחה" והתגובות הקיצוניות של אנשי הציבור הישראלים עוד לפני שצפו בו). החוקר הראשי מטעם הוועדה, רוברט אי. סטריפלינג, החל בקריאת מלות השיר "קדימה, ואל שכח!" המכונה כ"שיר הסולידריות" שחיבר המחזאי. אחרי שסיים את קריאת השיר, תהה סטריפלינג אם הוא מודה כי הוא כתב את השיר. "כתבתי שיר בגרמנית, וזה מאוד שונה מהדבר הזה", השיב ברכט הערמומי לקול צחוק מהקהל.
למרות המופע המשעשע של ברכט, המחזאי הגרמני שברח ממולדתו בעקבות עליית הנאצים לקח למחרת את מטלטליו ונמלט מארץ האפשרויות הבלתי נגמרות לכיוון שוויץ, פן יבולע לו. וכך נותרו להם עשרת החשודים האחרים כנאשמים הנותרים - "עשיריית הוליווד". בניגוד למחזור השחקנים הנוצץ של בוגרט, קאגני, הפבורן וסטנדר, שהיו נערי הפוסטר של הוליווד וסיפקו הכנסה לאולפנים שלה ערב מלחמת העולם השנייה, הכותבים ביטאו את כישרון הכתיבה שלהם והרעיונות המקוריים בדפי התסריט, אך הם עצמם לא הופיעו על המסך הגדול בבתי הקולנוע. כשהעשרה נשלחו לעונשי מאסר של שנה באשמת ביזוי הקונגרס, בכירי תעשיית הקולנוע מיהרו להתנער מהם. הם הבינו שמבריקים ומוצלחים ככל שיהיו, ביברמן, מאלץ, קול, טרמבו וחבריהם הם ברי החלפה. הסרט, כמו ההצגה חייב להימשך, אבל פחות משנה מי עובד עליו מאחורי הקלעים.
כתבות נוספות במדור קולנוע:
סביר להניח שעם התובנה הזו, הסכימו ראשי האולפנים הגדולים לדון עם חבר הקונגרס תומאס בצעדים אפשריים למיגור הקומוניזם מהוליווד. המגעים הראשונים עם ראש הוועדה נערכו במאי ה-1947. חצי שנה לאחר מכן, המגעים הפכו לשיתוף פעולה אחרי השימוע בוועדה, שיצא לאור בדמות אותה הצהרה, "הצהרת וולדורף" שנקראת על שם המלון היוקרתי בו התכנסו תריסר בכירים כדי לדון בניסוחה. חבורת האח"מים כללה את לואיס מאייר וסמואל גולדווין מ-MGM, אלברט וורנר מהאחים וורנר, וויליאם גוץ מיוניברסל, הארי קוהן מקולומביה, דורי שארי מ-RKO, ברני בלבאן מפרמאונט, ספירוס סקוראס מפוקס המאה ה-20, לואיס שנק מרשת בתי הקולנוע לואס, מזכיר המדינה לשעבר בממשל טרומן, וכן ראש התאחדות המפיקים האמריקנים אריק ג'ונסון, ופרקליט הארגון עו"ד מנדל סילברברג. אגב, תשעה מבין תריסר הבכירים הם ממוצא יהודי מזרח אירופי.
בהצהרתם המשותפת הודיעו המשתתפים על הסתייגותם מהתנהלות חברי "עשיריית הוליווד" במהלך השימוע בקונגרס, ודאגו להרחיק עצמם מהם ומדעותיהם. "מעשיהם גרמו נזק למעסיקיהם ופגעו בתרומה שלהם לתעשייה", נכתב בהצהרה, "אנחנו נפטר או נשעה בלי פיצוי את אלו שאנו מעסיקים ואנחנו לא נשכור מחדש את שירותיהם של אף אחד מהעשרה עד שהוא יזוכה או ינקה עצמו מאשמה תחת שבועה על כך שהוא אינו קומוניסט". בכך זנחו הבכירים את התסריטאים הללו שהיו אמונים על כמה משוברי הקופות הגדולים של התקופה, ושללו מהם הכנסה עתידית. נאמנות של הבוסים לעובדיהם? בעלי ההון של תעשיית הקולנוע הוכיחו בדיוק את ההפך, על פי הנבואות המרקסיסטיות השונות. אבל ראשי הוליווד לא הסתפקו בכך ונשבעו למה שבמונחים בישראל של היום אפשר להגדירו כ"נאמנות בתרבות", והבטיחו לטהר את המרחב היצירתי מתכנים שאינם מתיישרים עם הרוח האמריקנית - כפי שרואים אותה הפוליטיקאים.
7 צפייה בגלריה
"לא נשכור מחדש את שירותיהם של אף אחד מהעשרה עד שהוא יזוכה או ינקה עצמו". ג'ון האוורד לוסון ודלטון טרמבו
(צילום: AP)
"בנוגע לסוגיה הרחבה על אלמנטים חתרניים ולא נאמנים בהוליווד, החברים מתכוונים לפעול בהתאם. אנחנו לא נעסיק ביודעין קומוניסט או כל חבר במפלגה או קבוצה שמקדמת את הדחת ממשלת ארצות הברית בכוח או בכל שיטה לא חוקית או לא חוקתית", נכתב במסמך שיצא פומבית נגד פעילי השמאל של אותה התקופה, אך אולי מיטיב יותר לתאר דווקא את ההסתערות של תומכי טראמפ על גבעת הקפיטול בתחילת 2021. "בקידום המדיניות הזאת, אנחנו לא נירתע מהיסטריה או מאיום משום גורם. אנחנו גלויים בהכרה שמדיניות כזו מזמנת סכנה וסיכונים. יש סכנה בפגיעה בחפים מפשע. יש סיכון של יצירת אווירת פחד. יצירה במיטבה אינה יכולה להתקיים באווירת פחד. אנחנו נשמור מפני הסכנה הזאת והפחד הזה. אנחנו נזמין את האיגודים המקצועיים בהוליווד לעבוד איתנו למגר את כל הפעילויות החתרניות: להגן על החפים מפשע ולשמור על חופש הביטוי וחופש המסך בכל פעם שהוא ניצב בפני איום".
הבכירים אף פנו לקונגרס בבקשת עזרה חקיקתית שתאפשר להם ליישם את המדיניות המוצהרת הלכה למעשה על פי דיני התעסוקה, והוסיפו דיסקליימר לסיום: "שום דבר חתרני או לא-אמריקני הופיע על המסך, כמו כן חקירות ספורות בהוליווד לא יכתימו את השירותים הפטריוטים של 30 אלף אמריקנים נאמנים שמועסקים בהוליווד ואשר העניק לממשלתנו עזרה רבת ערך במלחמה ובשלום". בדיעבד ההתייצבות הברורה הזו של הנהגת תעשיית הקולנוע לצד הפוליטיקאים הטורפניים הייתה בעלת חשיבות מיוחדת מכיוון שתומאס וחבריו היו מוגבלים מאוד מבחינה חוקית. העשרה אמנם נשלחו לכלא, אבל בעילת ביזיון הקונגרס, אבל הסעיף הראשון לחוקה הגן עליהם מכל התנכלות על רקע פוליטי ורעיוני בשם חופש הביטוי. מגבלות אלה לא היו בתוקף בכל הנוגע לעולם העסקים. בהצהרת וולדורף ראשי הוליווד התחייבו להיות התליינים של מי שפרנסתם הייתה תלויה בהם.
הגיבורים האמיתיים של הפרשה הם קורבנותיה
המהלך נגד "עשיריית הוליווד" הביא להרחבת הרדיפה באמצעות מה שנודע עד היום כ"רשימה השחורה" (Blacklist) - המנגנון המשוכלל שעמד לרשות תומאס והסנטור הנודע לשמצה ג'וזף מקארתי, שהמשיך את פועלו והעצימו, אפשר לפעול נגד יוצרים בעלי חשיבה עצמאית, ביקורתית וחתרנית באמצעי כפייה של שלילת פרנסה. כמה מהם עבדו תחת שמות בדויים או כסופרי רפאים (ביברמן, קול ומאלץ), אחרים עשו הסבה מקצועית כמו סקוט שחזר לעבוד כעיתונאי, בסי ולרדנר שעבדו עבור ערוצי הטלוויזיה או אורניץ שהתרכז בכתיבת ספרים ("כלה של שבת", Bride of the Sabbath, המפורסם שבהם), והיו גם כאלה שהעדיפו לעזוב את ארצם ולנסות את מזלם מעבר לים. טרמבו ולאוסון היגרו למקסיקו. דמיטריק השתלב בתעשיית הקולנוע הבריטית, אך מששב לארצות הברית ב-1951 עם הזנב בין הרגליים, הוא נאות לשתף פעולה עם הוועדה, לספק רשימת חשודים חדשים ולהעיד נגד תשעת חבריו, אותם האשים כי לחצו עליו להזין תכנים חתרניים קומוניסטים בתסריטיו.
כיום, 75 שנה אחרי, הגיבורים האמיתיים של הפרשה הם כמובן קורבנותיה, חברי "עשרת הוליווד" (מינוס דמיטריק), שכמה מהם שיקמו את הקריירה שלהם בגדול אחרי שהרשימה השחורה התבהרה ונמוגה, והם נקלטו מחדש בתעשיית הקולנוע. לרדנר ג'וניור זכה באוסקר על "מ.א.ש" (1970), מאלץ עבד עם דון סיגל וקלינט איסטווד על "שתי פרדות לאחות שרה" (1970) ו"הפיתוי" (1971), ביברמן ביים את "מלח הארץ" (1954), שנכלל החל מ-1992 בספריה הלאומית של הקונגרס, אותו גוף שרדף אותו 50 שנה לפני כן. שניים מהתסריטים שכתב טרמבו זכו לאוסקרים, אך הפסלונים לא הוענקו לו. חברו, איאן מקלילן האנטר, התכבד בפרס כנציג הסרט "חופשה ברומא" (1953) ואת הקרדיט על כתיבת "האמיץ" (1957) קיבל רוברט ריץ' - שם בדוי בו השתמש טרמבו. שנים לאחר מכן, האקדמיה האמריקנית החליטה לעשות צדק ולהכיר בדיעבד בטרמבו כזוכה הראוי על שני הסרטים.
הוא המשיך בעבודתו הנמרצת ללא פשרות ויצא מחדש לאור ב-1960 כתסריטאי מאחורי הדרמה התקופתית "אקסודוס" של אוטו פרמינגר על העלייה לישראל ו"ספרטקוס" של סטנלי קובריק, שעלילתו הדהדה את רעיונותיו הסוציאליסטים כפי שהם מתגלמים בדמותו של ספרטקוס, מנהיג מרד העבדים ברומא העתיקה. קירק דאגלס שכיכב ביצירת המופת הזאת, נתן את חסותו לטרמבו בסרט. ב-2015, כמעט 40 שנה אחרי מותו, הוא אף זכה לביוגרפיה קולנועית מפרגנת בכיכובו של בריאן קרנסטון, בה ניתנה במה נאה למורשת היצירתית שלו, אבל גם זו האידיאולוגית העיקשת.
7 צפייה בגלריה
האקדמיה האמריקנית החליטה לעשות צדק ולהכיר בדיעבד בטרמבו כזוכה הראוי באוסקר. דלטון טרמבו ואשתו
(צילום: AP)
ומה לגבי המורשת של תומאס? זמן קצר אחרי ששלח את חברי "עשיריית הוליווד" למאסר, הורשע חבר הקונגרס במרמה לאחר שסידר למקורביו עבודות על חשבון משלם המסים. שלא כמו עמידת העשירייה על זכותם לא לענות לשאלותיו מתוקף הסעיף הראשון לחוקה הנוגע לחופש הביטוי, בחקירתו, תומאס שמר על זכות השתיקה כפי שמאפשר לו הסעיף החמישי לחוקה, להגנה על נאשמים. בסופו של דבר הוא נאלץ להתפטר מהקונגרס ולרצות עונש של שנה וחצי מאחורי סורג ובריח בכלא דנבורי בקונטיקט, לשם נשלחו בהוראתו לסטר קול ורינג לרדנר ג'וניור זמן קצר לפני כן. אפילו כנבל הוא איבד את תהילתו לאחר שג'וזף מקארתי נטל את העניינים לידיו וניהל את רדיפת הקומוניסטים בהוליווד ובכלל בשנות ה-50, וזכור עד היום כאחד הפוליטיקאים הנבזיים בתולדות ארצות הברית.
אז איזה לקח אפשר לדלות מהפרשה הזאת? אמנם היא התחוללה לפני כל כך הרבה שנים, אבל אפשר בעזרתה לזהות תהליכים גם בחברה הנוכחית, בסיבולת לדעות מנוגדות, בתמיכה בחופש הביטוי ובזכות הקיומית ליצירה תרבותית מגוונת. הטענה הרווחת היא שבאקלים הפוליטי היום זהו השמאל הפרוגרסיבי שסותם פיות, מחרים ומנדה. תרבות הביטול העכשווית היא כלי אגרסיבי למחיקת התנגדות רעיונית לאמונה הרווחת, או מיגור אלה המחזיקים בה. זו בדיוק הייתה מטרתם של חברי הוועדה לפעילות לא-אמריקאית שנשבעו לנקות את תעשיית הקולנוע מאזרחים שמחזיקים בעמדות שלא מיישרות קו איתם.
7 צפייה בגלריה
הרשימה השחורה של הוליווד אל מול תרבות הביטול. ג'ון דוס פאסוס, תיאודור דרייסר וסמואל אורניץ
(צילום: AP)
התרבות שלנו עוברת סטריליזציה על פי התקינות הפוליטית השמאלנית, אבל גם הימנית. אז וגם היום, בארצות הברית ובישראל. אין הרבה הבדל. ממש כמו השניים שאוחזים בטלית, כך גם המאבק על השיח - ובדרך אנחנו מחריבים, מרדדים ומדללים אותו. הפרוגרסיביים פועלים למחיקת דברים ודוברים שעלולים להיות פוגעניים כנגד פרטים ומיעוטים. ומנגד שמרנים יוצאים לסכל כל מי שיוצא נגד הלאום, רוח האומה והאדם שמגלם אותה. אלה מחרימים את המוזיקה של וגנר וקניה ווסט, ואלה גונזים ספרים של ג'יי. די. סלינג'ר והארפר לי. אלה סותמים פיות בקמפוסים, ואלה מתכחשים לתופעת הגזענות וההומופוביה בבתי הספר. איומים, בריונות, שיימינג, תרבות ביטול. היום זה זמין לכולם באינטרנט. ב-1947 זה נקבע בטרקלין המהודר של וולדורף-אסטוריה במנהטן, מרחק פחות מקילומטר ממגדל טראמפ שבשדרה החמישית. מבחינה רעיונית זה אפילו קרוב יותר.
