זה הפך לעניין שבשגרה לאחרונה, מאז פתיחת המונדיאל בקטאר. כתבים ישראלים שניצלו את חלון ההזדמנויות שנפתח בחסות פיפ"א כדי לצאת לנסיכות המוסלמית ולסקר את הנעשה במגרשים, מרבים לספר דווקא על חוויותיהם מהיציעים. "גילינו עד כמה גדולה שנאת הערבים כלפינו", הם מדווחים בתדהמה. החיכוך הבלתי מתווך עם אוהדים ממדינות ערב מציף מעלה ביטויים של זעם, עלבון ושאיפת נקם. רגשות נפיצים, וגם די מסוכנים, בהתחשב בכך שלא מדובר במגרש הביתי של עיתונאינו האמיצים שבחזית. ובכן, ברוכים הבאים למציאות, היכן שאשליית הנורמליזציה חדלה מלהתקיים. השנאה לישראל יוקדת ואותנטית ויש מאחוריה כאב רב. כאב שרוב הישראלים לא מוכנים להכיר בו. צפייה בקולנוע ערבי שעוסק בנו מאפשר לזהות את מקורות השנאה הזאת, ואולי אף להבין אותה מנקודת מבטו של האויב, וזאת מתוך המרחב הבטוח של ביתכם. אלו תובנות בעלות ערך לכולנו, והסרט הירדני "פארחה" לא תורם להן כלל.
כעיתונאי בתחום התרבות (ובעברי הרחוק גם עיתונאי ספורט) אתה נחשף לעוינות, חשדנות וחרם מצד יוצרים ערבים במהלך ביקורים בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים. ולמרות זאת, לפחות עבורי, אני רואה חשיבות מהותית בניסיון להבין את הצד השני, לשים עצמי בנעליו, והיצירות הללו מאפשרות לי לעשות כן - מעבר לראשם של פעילי תנועת ה-BDS שעמלים על בניית חומת הפרדה בין הישראלים לעולם הערבי והעולם בכלל. במציאות שבה הידברות הפכה לקשה כל כך בגלל ריבוי החרמות, סרטים וסדרות הם אולי הדרך היחידה לקיים שיח כלשהו. צפיתי ברבים כאלה לאורך השנים, פיתחתי עמידות לתכנים אנטי-ישראלים ביקורתיים ובוטים, וגם למראות הקשים שנלווים אליהם. חלקם עוררו בי שאט נפש, אחרים הערכה. לעיתים צצה בי תחושת אמפתיה, ולא פעם סלידה. בכל המקרים הצפייה לוותה בהטלת ספק וראייה ביקורתית, אבל רצון ללמוד ולדעת יותר. זו הגישה שהצטיידתי בה גם במהלך הצפייה ב"פארחה", ואז הגיעה הסצנה הקשה, שהייתה מזעזעת אפילו לעיניי המשופשפות. מצאתי את עצמי משפשף אותן שוב ושוב ושוב מול הזוועות שאליהן נחשפתי על המסך במהלך פסטיבל טורונטו 2021.
מאז שצפיתי בו לראשונה, "פארחה" עשה סיבוב פסטיבלים ארוך ולא מרשים במיוחד. הוא קיבל במה בעיקר בעולם הערבי, כמו בפסטיבל הים האדום בעיר ג'דה שבסעודיה, והתקבל באהבה גם באירועי תרבות פלסטינים באירופה ובארצות הברית. עם זאת, מאז הקרנת הבכורה בטורונטו הוא לא הצליח להיבחר לפסטיבלים משמעותיים אחרים. ייתכן שתומכיה של הבמאית דארין ג'יי. סלאם ינמקו זאת בכך שתעשיית הקולנוע נשלטת על ידי יהודים או שהשלטון הציוני ושלוחותיו בניכר מושכים בחוטים, אבל אפשר גם פשוט להודות שמדובר בסרט נצלני שהולך רחוק מדי. כך גם הודו בפניי יוצרים פלסטינים ששוחחתי איתם והביעו הסתייגות ממנו. למרות זאת, בירדן החליטו לשלוח את "פארחה" כמועמד הממלכה לאוסקר הזר - בחירה תמוהה אך לא מפתיעה, שבוודאי סללה את דרכה של הדרמה התקופתית גם לנטפליקס כשהיא מלווה בענן אוסקר דליל, רגע לפני שהוא מתפוגג עם הסינון הצפוי בשלב השורטליסט מאוחר יותר החודש.
(הטריילר ל"פארחה")
אפשר אולי להבין את שיקולי משרד התרבות הירדני, אחרי הפיאסקו שחוו עם הסרט "אמירה", שנבחר על ידם לאוסקר האחרון. הסרט ההוא, שביים מוחמד דיאב המצרי עוסק גם הוא בחוויה הפלסטינית ומתוך ביקורת על הכיבוש הישראלי, הועדף על פני "פארחה" ב-2021, אך מועמדותו הוסרה בלחץ הציבור הפלסטיני. הפעם הוחלט ליישר קו עם השנאה כלפי ישראל, ולבחור בסרט שמבטא אותם באופן בוטה וגרפי על המסך. "יש ב'פארחה' גישה נרטיבית מורכבת המשלבת ייחודיות תרבותית עם מינימליזם אוניברסלי, במטרה ליצור סיפור אנושי שנוגע לכל האומות", נכתב בנימוקי חברי הוועדה לבחירת הנציג הירדני לאוסקר. מדובר בתיאור מתקבל על הדעת ומהימן כשמדובר ב-50 הדקות הראשונות של הסרט. ואז מגיעה אותה סצנה מזעזעת שבה חיילים ישראלים מתעללים במשפחת פליטים פלסטינים בעיצומה של מלחמת העצמאות, מוציאים את ההורים ושתי בנותיהם להורג, ומותירים תינוק בן יומו למותו. מינימליזם אוניברסלי? סיפור אנושי? אין שום דבר מאלה במהלך רבע שעה נוראית שנועדה לסמן בצבעים עזים את לוחמי צה"ל כקלגסים קרי דם ואכזרים, המונעים מסאדיזם ותו לו.
במבט ראשון, עלילת "פארחה" והדמות שבמרכזה מתנהלות על פי הציפיות של קהל פרו-פלסטיני ו/או אנטי-ציוני מחד, וכן של חוגים מכווני מגדר והעצמה נשית. פארחה (בגילומה של השחקנית הירדנית כארם טאהר) היא בתו של מוכתר כפר שוקק חיים בפלסטינה. השנה היא 1948 ומלחמת העצמאות בפתח, אבל הנערה בת ה-14 מנהלת מלחמת עצמאות משלה. בניגוד לסביבתה השמרנית הטבעית, היא מתעקשת לצאת ללימודים ולהיחלץ מהתפקיד שמייעדת לה המסורת כאשת איש כבר בגילה הצעיר. זוהי ההיכרות הראשונית שלנו עם פארחה. היא שאפתנית וחדורת מטרה, יש לה חלומות בלתי מתקבלים על הדעת לכאורה, מה שלא מונע ממנה לפעול בנחישות להגשמתם. יש אולי מי שמפקפקים בה ובשיגעונותיה, אבל היא מצדה מתנחמת בגיבוי של אביה המוכתר (השחקן הפלסטיני אזרח ישראל אשרף ברהום, "גן עדן עכשיו", "הכלה הסורית") ובחברתה הטובה הפריבילגית פחות.
עד כאן טוב ויפה ומתקדם על פי קווי העלילה המשורטטים מראש של אישה ומאבקה בחברה השמרנית. סיפור רקע שיכול להתחולל גם בשכונת עוני בקהיר, כפר נידח בבולגריה או התנחלות בשומרון. אלא שאז, בתפנית לא בלתי צפויה במיוחד, פורצת מלחמה עם היישוב היהודי. הרמזים היו שם עוד לפני כן - תושבים מקומיים מתאגדים, מצטיידים בנשק ונערכים למלחמה שבדרך. אבל פארחה, מה לה ולזה? היא משקיעה את כל כולה בשאיפות האישיות שלה, בחיים העתידיים שהיא נאבקת לאפשר לעצמה. אבל האשליה שהקיפה בה את עצמה מתנפצת כשצה"ל מסתער על הכפר שלה. מה שחווינו עד כה כאידיליה בין מבני אבן לעצי זית הופך לשדה קרב מעשן, כשברקע נשמע קול כרוז שמאיים על התושבים לעזוב את בתיהם פן יבולע להם. רבים נוטשים ונמלטים על חייהם, וכך גם המוכתר. בניגוד לרצונה של בתו העקשנית, הוא מחליט לנעול אותה במרתף אחוזתם, שישמש לה כמקום מסתור. "אני אשוב בקרוב", הוא מבטיח.
אבל האבא האהוב מבושש לשוב, ופארחה מוצאת עצמה כלואה במרתף. המרחב חשוך אבל בטוח, ויש לרשותה מזון ושתייה לימים ספורים, אבל הדאגה העיקרית שלה נוגעת למה שמתחולל בחוץ. דרך סדקים בקיר וחור בדלת היא מתבוננת במציאות שמשתנה באופן קיצוני מהצד השני. והמראות קשים ושוברי לב. זוהי מלחמה, והיא אלימה - בעיקר מהצד הישראלי. עיצוב הדמות של פארחה כנערה שכל עתידה לפניה, ואשר מוצאת עצמה מסתתרת מפני האויב האכזרי, מהדהדת את סיפורה של אנה פרנק. סלאם מצידה טוענת שהיא לא חשבה על הנערה שהפכה לסמל שואת יהודי אירופה במהלך כתיבת התסריט. אני מתקשה להאמין לה, אבל בדיעבד גם היא מסכימה שיש הקשר: "אני יכולה להבין מדוע אנשים חשבו על סיפורה הנורא של אנה פרנק. הדמות שלי עוברת מסע נורא ודומה", אמרה אשתקד בריאיון במהלך פסטיבל הים האדום בסעודיה.
אם המקבילה של פארחה היא אנה פרנק, הרי שמהצד השני של המשוואה ההיקש הישיר הוא שחיילי צה"ל שקולים לנאצים. ואם יש מי שההקבלה הזאת לא ברורה לו מספיק, סלאם משבצת באמצע הסרט את הסצנה המדוברת שבה לוחמים ישראלים לוכדים משפחת פליטים פלסטינים במנוסה, מתעללים בחבריה ובסופו של דבר מוציאים אותם להורג. אב, אם שהרגע כרעה ללדת ושתי בנות - כולם נרצחים בדם קר על ידי החיילים בהוראת מפקדם הסדיסט, כמה רגעים אחרי שהוא מאיים לפתוח את בטנה של האם כדי לבדוק אם יש בתוכה עובר ומה מינו (הוא מהמר שמדובר בזכר, ובלי ספוילרים - הוא זוכה בהתערבות לשמחתו). התינוק עצמו ננטש למותו, לאחר שאחד מהחיילים מקבל פקודה לסיים את חייו, אבל "בלי לבזבז עליו כדור". פארחה חסרת האונים מאזינה לבכי התינוק שנותר שכוב על הקרקע בשמש הקופחת. בכי קורע לב, שנמשך כדקה. ואז דממה. וידוא הריגה.
על אף שסלאם מציינת שהסרט נוצר בהשראת סיפור אמיתי, אני משער שאין בידיה תיעוד מדויק שתואם את שהיא מציגה בסצנה זו. בריאיון היא טענה כי העלילה מבוססת על סיפורה האישי של אישה פלסטינית שנמלטה כפליטה לסוריה ב-1948, וחלקה את זיכרונותיה עם שכנתה שהיא אמה של הבמאית. קשה להאמין שאותה פליטה גוללה את חוויותיה באופן מדויק ומפורט כל כך, וגם אם כן, מדובר במקרה קלאסי של מישהי שאמרה משהו למישהי, שגילתה למישהי, שסיפרה לנו. אין דרך לוודא את זה, לחקור או לשחזר, אבל כדאי להטיל ספק במהימנות של הסיטואציות כפי שהן התרחשו בזמן אמת. תוסיפו לכך את הופעת המשחק העלובה של אסופת הניצבים שמגלמים את חיילי צה"ל (והאנימטור הצרפתי סמואל קוצ'רובסקי בתפקיד מפקד היחידה) ושמדקלמים עברית קלוקלת, והרי שיש פה לפנינו מפגן אובר-דרמטי, מוגזם ובלתי אמין בעליל - לפחות עבור עיניים ואוזניים ישראליות.
ולמרות זאת, המראות, הקולות וגם רגעי השקט קשים לצפייה ולשמיעה. הסצנה הזאת, קיצונית כל כך ברמת האלימות והאכזריות שלה, היא מה שמבדיל בין "פארחה" לרוב רובם של הסרטים ממדינות ערב שעוסקים בישראל, ומבקרים אותה ואת מדיניות הכיבוש. הם נוקבים, לא מתנצלים, אבל גם לא נצלנים. במאים פלסטינים שיצא לי לשוחח איתם אף הסתייגו מ"פארחה" והודו שהסצנה המדוברת היא קולנוע עלוב, סוחט רגשית ונטול כל תחכום. התרגלנו לחזות בזוועות דומות בסרטי שואה שהדגישו את אכזריותם של הנאצים. אבל גם ביצירות תקופתיות אחרות על אזורי סכסוך ואסונות הומניטריים מהעולם הערבי, דרום אמריקה, אפריקה, ואפילו ארצות הברית. למשל, "לאן את הולכת, אאידה?" של הבמאית הבוסנית יסמילה זבניץ' שחזרה בפרוטרוט את הטבח שביצעו חיילים סרבים בתושבי סרברניצה. הדרמה המתוחה נבחרה כסרט הטוב ביותר מטעם האקדמיה האירופית לקולנוע והייתה מועמדת לאוסקר הזר ב-2021 מטעם בוסניה. בעוד בעולם שבחו, בסרביה ההמונים יצאו במחאה נחרצת על מה שהם כינו "עיוות ההיסטוריה על פי זבניץ'" וטענו שהיא העצימה את האלימות כהרג חסר טעם תוך הוצאת האירוע מהקשרו.
אנחנו הישראלים יכולים להגיד את אותם הדברים על "פארחה", אבל אם נתעלם לרגע מהגאווה הלאומית שלנו והאמונה בצדקת הדרך, האם באמת מדובר בשערוריה גדולה כל כך בערכים אוניברסליים? או שמא הסערה היא בכוס התה שלנו הישראלים, עם הגאווה הלאומית והביטחון בצדקת הדרך שלנו אל מול נרטיב הנכבה? ממש כמו הסרבים אל מול פשעי המלחמה בבוסניה, הבריטים אל מול מעלליהם בשלל הקולוניות שלהם (כולל בפלסטינה) או הפולנים אל מול פוגרומים שבוצעו ביהודים. אף אחד לא נותן לנו הנחות על הכיבוש וההתעמרות בפלסטינים, וגם לא על דברים שהתחוללו במהלך מלחמת העצמאות. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מכל התרחישים הללו, אבל זה לא מחייב את העולם סביב. בסרביה, פולין, רוסיה, איראן ומשטרים שמרנים אחרים מתעקשים לשמר את הנרטיב הלאומי ולהותיר אותו נטול רבב. התוצאה לרוב הפוכה מפרספקטיבה בינלאומית. המצב שלנו לא שונה, כעם סגולה בעיני עצמו. ולכן שלילת התקציבים מתיאטרון סראיא ביפו בגלל הקרנת הסרט עוד תחזור אלינו כבומרנג לאחר סיבוב בתקשורת העולמית. תרבות ביטול זה רע להסברה. מהצד הפרוגרסיבי, גם זה השמרני-לאומני.
אז מה שונה כל כך ב"פארחה"? עם שוך הזעזוע המיידי שחשתי כישראלי, ניסיתי להסביר לעצמי מדוע אני מסתייג ממנו כל כך בניגוד לסרטים אחרים כמותו. לא, זה לא העלבון הלאומי, ולא העניין של עיוות היסטורי. עלבון לאומי הוא עניין של רגישויות אישיות, ועיוותים היסטוריים הם בלתי נמנעים על פי כל נרטיב - ישראלי או פלסטיני, ואמינותו של כל אחד תלויה במתבונן. הכול תלוי בנקודת המבט. עבורי לפחות הזעזוע הוא מעיצוב דמויות הישראלים כסדיסטים שפועלים מתשוקה לאכזריות. ללא הקשר פוליטי, היסטורי או מלחמתי, מוצדק או לא, מוסרי או לא. כל אלה היו יכולים להיות נקודות פתיחה לשיחה ולהתדיינות, אבל הצגת חיילי צה"ל כמפלצות תאבות דם שמשתעשעות במוות של חסרי ישע חפים מפשע הם מבוי סתום לכל שיח. בניגוד למחבלים פלסטינים שפועלים ממניעים לאומיים או דתיים במאבק מזוין בכובש הציוני, בסרטה של סלאם הישראלים הורגים סתם. בלי סיבה. לא מפחד, לא כחלק מהמלחמה על הבית, אפילו לא כחלק מתוכנית לטיהור אתני בשטחי הארץ. לעזאזל, הם אפילו לא יכולים לטעון להגנתם שהם רק ממלאים פקודות. הם עושים זאת לשם ההנאה.
סלאם במאית מוכשרת ואת העניין שלה בנכבה אי אפשר לפטור ב"עלילת דם" ו"אנטישמיות". בסרטה הקצר "התוכי" (2016) היא סיפרה על משפחה יהודית מתוניסיה שמתמקמת בבית חיפאי שננטש על ידי תושביו הפלסטינים ב-1948. תוכי שנותר מאחור בכלוב (כמו פארחה במרתף) ואומץ על ידי יושביו החדשים מבטא שוב ושוב את זיכרונותיו מבעליו הקודמים, כמו צו מצפוני שמסרב להיעלם. מדובר היה בהברקה קולנועית שלא מתיימרת לשחזר את העבר, אבל מהדהדת אותו ומעוררת חשיבה. למרבה הצער, "פארחה" שאולי שואף לעשות כן, קורס לתוך עצמו מתוך הסצנה חסרת הטעם על סדיזם חסר טעם. עם כל הרצון הכן שלי להתעלות מעל למחסומי תנועת החרם, ללמוד יותר ולהכיר לעומק את הנרטיב הפלסטיני של הנכבה, "פארחה", עם הקריקטורות הנבזיות שבו, לא עזר לי להבין מאיפה באה השנאה, אלא רק להתוודע לכך שהיא כל כך עזה, חסרת היגיון או הקשר - ואת זה הייתי יכול לחוות כנראה באותה מידה גם היום בין אוהדי כדורגל משולהבים בקטאר.
