עיתונות חופרת
פרק 20- השבוע עם משטרת ישראל נלחמת בתינוקות
01:04:42
זה היה רגע שלא קורה כל יום. שופט ישראלי יושב באולם, ומולו הצעה יוצאת דופן: לצפות בהופעה של שתי נשים בעירום מלא, והוא יתבקש לקבוע מי מהן יפה יותר. לא כהערת שוליים, אלא כראיה מרכזית בתיק פיצויים.
האירוע הזה לא התרחש במקרה. הוא היה שיאו של מאבק משפטי מוזר במיוחד, שנולד כמה חודשים קודם לכן על במת תיאטרון ישראלי.
בשנת 1973 העלה תיאטרון לילך הצגה חדשה בשם "בני הדוקטור", שכתב אלי שגיא. שגיא כבר היה אז שם מוכר מאוד: ארבע שנים קודם לכן כתב את "אמי הגנרלית", אחת מהצלחות הבידור הגדולות שידע התיאטרון הישראלי, שרצה למעלה מאלף פעמים ואף הפכה בהמשך לסרט.
"עיתונות חופרת": כשהציעו לשופט לצפות בשחקניות בעירום
"בני הדוקטור" לא הייתה המשך ישיר, אבל בהחלט נשענה על אותו DNA: קומדיה פרועה, דמויות צבעוניות וקצת פרובוקציה. תוסיפו לזה את אותו התסריטאי (שגיא) ואת גבי עמרני בתפקיד הראשי בשני המקרים ותקבלו סוג של ספין אוף תאטרלי.
העלילה פשוטה למדי. מוסכניק שולח את בנו ללמוד בחו״ל, ומצפה שיחזור ״דוקטור״ ויעזור לו לנהל את המוסך. ההצגה נפתחת כשהבן האהוב , בגילומו של מנחם עיני, חוזר הביתה אבל בלי תואר הדוקטור. מסתבר שבמקום ללמוד בחו״ל הוא ניצל את הזמן כדי להמציא את עצמו מחדש ועכשיו הוא היפי, כלומר לובש בגדים מוזנחים, עסוק בסמים וזורק לאוויר סיסמאות על אהבה חופשית במקום לחפש עבודה.
ואם זה לא מספיק, הוא גם הביא איתו מחו״ל עם בת זו זוגו היפה שגם היא, כמובן היפית, כלומר אוהבת להסתובב ערומה.
בבית המשפט אבידן טענה שהמחליפה מוציאה את דיבתה (או ליתר דיוק את דיבת הגוף השלה), בגלל שבפרסומות להצגה הובטח לקהל שהוא בא לראות (בעירום) את לילי אבידן, אבל על הבמה הוא רואה ״שחקנית מתחילה עם נתוני גוף גרועים משלה״
בהצגה, לוהקה לתפקיד בת הזוג לילי אבידן, אשתו של המשורר דוד אבידן, ומי שהעיתונים נהגו לכנות אשת חברה ובוהמה תל אביבית מוכרת (או כמו שהיו קוראים לזה היום – משפיענית). לאבידן ששיחקה מספר תפקידים קטנים בסרטים אומנם לא היה נסיון בימתי, אבל גם לא הייתה בעיה להתפשט, והיא אף עבדה כדוגמנית עירום בעברה. השילוב בין הנוכחות הציבורית, הליברליות, המראה והכריזמה של אבידן, היו חיבור מושלם לרוח התקופה ולהצגה.
בתיאטרון, כמו בתיאטרון, יש קודים וכללים. עירום הוא קלף שיווקי חזק, אבל לרוב משחקים איתו בעדינות. רומזים, מייצרים ציפייה, נותנים לקהל להבין לבד. לא צועקים את זה בכותרות, כדי שלא יגידו שזה כל מה שיש בהצגה.
זה לא היה הסיפור כאן.
ממבט עכשוי על עיתוני התקופה, לילי אבידן הפכה לפנים של ההצגה, או ליתר דיוק, לגוף שלה. הקמפיין לא השאיר מקום לדמיון. החשיפה הייתה מלאה, ישירה, בוטה אפילו במונחים של התקופה. לא רמיזות, לא קריצות, אלא הבטחה מפורשת. הקהל ידע בדיוק למה הוא מגיע והיה לו תמונת עירום על השער האחורי של "העולם הזה" כהוכחה.
הצגת הבכורה התקיימה באילת שאוגוסט 1973. המבקרים לא התלהבו, כמו שהיה צפוי. הקהל, לעומת זאת מאוד אהב, וגם זה היה צפוי. מה שלא היה צפוי הוא שיום אחרי הצגת הבכורה, התיאטרון פיטר את לילי אבידן והביא במקומה שחקנית מחליפה בשם ג׳יין פיינל. וזה הרגע שבו הסיפור עבר מאולמות התאטרון לאולם בית המשפט.
אבידן הייתה זו שתבעה את התיאטרון ודרשה פיצויים. לטענתה השתמשו בה לצורך מסע יחסי הציבור של ההצגה. היא הצטלמה בעירום עבורו, התמונות פורסמו בכל התקשורת ואז ״במעשה תרמית״ היא הועברה מתפקידה וגילתה ששחקנית אחרת קיבלה במקומה את התפקיד. עורך הדין של התאטרון ביקש לדחות את התביעה, וטען שאבידן הוחלפה בגלל בעיות משמעת חוזרות ונשנות.
אבל אבידן לא הסתפקה בתביעה על הפרת חוזה. בבית המשפט היא טענה המחליפה מוציאה את דיבתה (או ליתר דיוק את דיבת הגוף השלה), בגלל שבפרסומות להצגה הובטח לקהל שהוא בא לראות (בעירום) את לילי אבידן, אבל על הבמה הוא רואה ״שחקנית מתחילה עם נתוני גוף גרועים משלה״. המסקנה של הקהל, טענה אבידן, היא לא שהוחלפה שחקנית, אלא שהיא עצמה פשוט לא נראית טוב כמו שחשבו.
עורך הדין של התיאטרון דחה גם את הטענה הזו של אבידן. הוא טען שהשחקנית המחליפה לא נופלת מאבידן, ויותר מזה הוא פנה לשופט והציע דרך להוכיח את טענתו.
על פי ההצעה שהוגשה לבית המשפט, יוזמן השופט לצפות בהופעות עירום של אבידן ושל השחקנית שהחליפה אותה, ואז יוכל להכריע ולראות בעצמו, שהשחקנית המחליפה לא נופלת בשום פרמטר מאבידן.
השופט, חשוב לציין, לא התלהב מהרעיון. על פי כתב ידיעות אחרונות יחזקאל אדירם שדיווח על המשפט, השופט ״דחה בתוקף את הבקשה לשמש כמומחה״ וסירב להיכנס לסוגיה בכלל, ובאופן אישי בפרט. לטענתו, גם אם היה נדרש לבצע השוואה כזו, היה הגיוני יותר לקחת ״עד מומחה״ ונתן כדוגמה את מבקר התאטרון חיים גמזו, שהיה נחשב למבקר חד ושנון במיוחד (פירוש הפועל ״לגמוז״ שנקרא על שמו הוא ״לבקר בלשון בוטה בלי רחמים״).
הדיון המשפטי הסתיים בדחיית כתב התביעה. השופט קבע אבידן אכן ביצעה עבירות משמעת שהצדיקו את החלפתה ולא מצא מקום לדון בתביעות הנוספות שלה.
״בני הדוקטור״ זכתה להצלחה מסחרית גדולה והוצגה יותר מ-300 פעמים על הבמות. בעקבות ההצלחה, ובעקבות ההצלחה האדירה של הגרסה הקולנועית של ההצגה ״אימי הגנרלית״, הופקה ב-1981 גרסה קולנועית שאותה כתב וביים אלי שגיא. גם בסרט, שנקרא ״שיגעון של אבא״, כיכב גבי עמרני, הפעם עם ששי קשת בתור הבן וקרוליין לנגפורד בתפקיד בת הזוג השלו.
