שום דבר לא מפחיד את מאיה מלניקוב על הדשא. במשחק, כעוזרת שופט בליגה א' בליגות גברים ובליגת העל לנשים, לצד היותה שופטת בליגות ילדים ונוער, היא משדרת סמכות, קור רוח וביטחון עצמי שאי אפשר לפספס. בחיים האישיים, אחרי שריקת הסיום, היא צופה בכדורגל בעיקר למטרות למידה מקצועיות, והיא גם בחורה צעירה שבוחנת את העולם בסקרנות ובטוטאליות מעוררת השתאות. מאחורי המדים מסתתר סיפור על צעירה שהגיעה לספורט הכי פופולרי בישראל מכיוון בלתי צפוי לחלוטין – וגילתה בו את הייעוד שלה.
הסיפור של מלניקוב הוא לא הסיפור הקלאסי של ילדה שגדלה במגרשים וחלמה להיות שופטת. למעשה, מדובר בשינוי מסלול של ממש. מלניקוב, בת 24 ממרכז הארץ, למדה בעבר עיצוב גרפי, והתמקצעה כל חייה בריצות קצרות ובספרינטים. היא אהבה כל ספורט אפשרי ששילב את התכונות שלה - ריכוז, אחריות ואהבה לתנועה. הנקודה ששינתה את הכל עבורה הגיעה לפני ארבע שנים בדיוק, כשצפתה במשחק במסגרת המונדיאל.
"ראיתי שם צוות שיפוט נשי", היא נזכרת. "זה פשוט הדליק אותי. לא ידעתי שקיים דבר כזה, לא חשבתי על זה כאופציה". כמה חודשים לאחר מכן, כשראתה מודעה בפייסבוק על פתיחת קורס שופטות, היא קיבלה החלטה מפתיעה: "נרשמתי לקורס מבלי לספר לאף אחד".
העובדה שלא גדלה על כדורגל, לדבריה, הפכה ליתרון הגדול ביותר שלה. "באתי עם דף נקי, נייטרלית ובלי דעות קדומות. לא באתי כ'אוהדת'. באתי ללמוד חוקה, ללמוד משחק, ללמוד תנועה. לא ידעתי אפילו מה זה נבדל, אבל למדתי הכל מאפס, בשיא הרצינות. אני אוהבת ללמוד, וזה היתרון הגדול ביותר שיש לי". המעבר מהריצה על המסלול לריצה על קו השיפוט, היה טבעי עבורה. "אני מרגישה שבתור עוזרת שופט, הריצה והתנועה על הקו הופכות אותי לחלק בלתי נפרד מהמשחק ומהאווירה. אני ממש מרגישה שאני מממשת את עצמי, ושמחה על כך שיש לי את הגב של המשפחה והחברים, למרות שבהתחלה הם היו מאוד מופתעים".
"לא נותנת לדעות קדומות להשפיע עליי"
כששואלים אותה על ההשתלבות בעולם שנחשב באופן מסורתי לגברי, מאיה לא מתרגשת בכלל. היא דווקא מזהה, ואולי גם בזכותה, שהרוחות נושבות לכיוון אחר. "אני לא נותנת לדעות קדומות להשפיע עליי", היא אומרת בנחרצות. "בשביל להבין את הכדורגל ואת החוקה לא צריך להיות אישה או גבר. זה לא תלוי מגדר. אלו דעות של פעם - מאוד תבניתיות. בדור של היום אני מרגישה שיש הרבה יותר קבלה, למרות שתמיד יש שחקנים שינסו למתוח גבולות". גם ה"אגו" שיש הרבה פעמים על המגרש במשחקי כדורגל לא מרתיע אותה. "בכדורגל יש הרבה אגו ואמוציות. לפעמים יש רגעים שבהם פחות מצליחים לשלוט בהתפרצות של הרגע, אבל בסופו של דבר גם לשחקנים ולשחקניות יש אינטליגנציה רגשית, וצריך לדעת להתנהל כצוות. ברגע ששופט או שופטת מקבלים החלטה נכונה על המגרש - מבינים את המסר. אני שומרת על המקצועיות ועל הגבולות שלי".
"השאיפה שלי היא להיות שופטת בינלאומית, ולקבל תג בינלאומי. אני כרגע בתחילת הדרך, אני בונה את זה בהדרגה. החלום הגדול הוא לשפוט בליגת האלופות ובמונדיאל, ולייצג את מדינת ישראל בכבוד - ואני אגיע לשם"
אחת התכונות הבולטות של מאיה היא הרצינות שבה היא מתייחסת לביקורת עצמית. "אני צופה בכל המשחקים שלי", היא חושפת. "אני מנתחת כל מהלך, גם דברים שאנשים מהצד לא ישימו לב אליהם, הכל כדי להשתפר. כי כשאני צופה במשחקים מהספה שלי בבית, אני לא רואה אותם כ'אוהדת כדורגל', אלא כשופטת. אני מתמקדת בשיפוט, בוחנת את ההחלטות ומתכוננת כך לפעם הבאה". גם כשהשופט הראשי לפעמים לא מסכים איתה על החלטה מסוימת, היא בוחרת בגישה בוגרת: "אני לא לוקחת את זה אישית. אני יודעת שאני עשיתי את העבודה שלי, עמדתי בקו, הייתי קרובה לשחקן וראיתי את האירוע. בסוף, השופט הראשי הוא זה שמחליט, ואני ממשיכה לעשות את העבודה שלי בצורה הכי טובה שאני יכולה".
השופטת שחולמת להגיע למונדיאל
ההתמודדות על המגרש מתבטאת כאמור גם בקשר עם השחקנים, אבל לא פחות חשוב - עם היציעים. "בהתחלה הייתי מופתעת מהשפה הלא נאותה, הקללות", היא מודה. "פעם אחת צעקו לי 'חשבנו שבאת לגנוב את ההצגה', אבל אני רק באתי לעשות את העבודה שלי, לעשות סדר. לא הבנתי למה תשומת הלב מופנית אליי. לקח לי זמן להבין שאני לא ה'שוטר הרע', אני פשוט מבצעת את התפקיד שלי. היום למדתי להתעלם, להבין שיש עוד דרך ארוכה. רעשי רקע לא חודרים אליי. אני מבינה שהקהל והמאמנים פועלים מאמוציות וזווית ראייה שונה משלי, זה לא עליי". אבל יש למלניקוב זירה נוספת להתמודדות - הזירה הדיגיטלית - עם אלפי עוקבים ברשתות החברתיות. "יש תומכים ויש כאלה שפחות. אני לא מייחסת חשיבות יתרה לטוקבקים וגם לא קוראת תגובות. התמיכה או לחלופין, חוסר הפרגון, הם לא קריטריון עבורי. אני יודעת כמה אני משקיעה ומה אני שווה".
"ספיר ברמן היא השראה"
מלניקוב ועשרות נשים אחרות עובדות היום במערך השיפוט הישראלי, אבל זה לא מספיק לטענתה. "יש היום כ-60 שופטות בישראל, ולמרות שניכר שינוי משמעותי לטובה בשנים האחרונות, אני קוראת לנשים נוספות לבחור בקריירת שיפוט, למי שאוהבת תנועה ואחריות - זה בשבילה. איגוד השופטים הישראלי, בראשות מנכ"ל האיגוד, לירן וקסברגר, יחד עם הוועדה המקצועית בראשות זיו אדלר, ואחראית פרויקט פיתוח וקידום נשים, ספיר ברמן, משקיע מאמצים משמעותיים בקידום נשים ונותן תמיכה רחבה. "ספיר היא השראה ויש לה מקום משמעותי בקידום שופטות בישראל וגם עבורי - אני לומדת ממנה המון ומעריכה אותה מאוד", אומרת מאיה. "היא עשתה שינוי גדול בתחום ונתנה תחושה שלכל אחת יש מקום על המגרש. שפטתי איתה בגמר ליגת הנשים, וזה היה מדהים ומרגש".
4 צפייה בגלריה
"התמיכה או לחלופין, חוסר הפרגון, הם לא קריטריון עבורי. אני יודעת כמה אני משקיעה ומה אני שווה"
(צילום: עידו ארז)
זה היה מרגש כי זה גמר וכי זו ספיר ברמן?
"האמת שכל פעם שאני עולה למגרש אני מתרגשת. אין לדעת איך כל משחק יסתיים ואין לדעת למה לצפות. וזה בדיוק מה שמצופה משופט - שיצפה את הבלתי מצופה. כל הזמן צריך להיות עם צעד אחד קדימה. כשאני עולה למגרש, אני צופה אפילו כמה צעדים קדימה. האדרנלין הזה תמיד קיים, וזה גם מה שגורם לי לאהוב את זה בכל פעם מחדש".
ואם נניח לרגע את המשרוקית והדגל בצד, מאיה היא אישה של עשייה בלתי פוסקת. בזמנה החופשי היא אוהבת לצייר ולעצב, ואת האנרגיות והנחישות שלה היא מתעלת לכל מה שזז: שחייה, גלישה, טניס. אם זה ספורט, היא תנסה את זה. "זה מצחיק, דווקא בחרתי להתמקצע בענף הספורט היחיד שלא הכרתי לפני כן, אבל אני כן משחקת קצת כדורגל בלימודי התואר שלי בווינגייט וזה כיף". וכן, היא חולמת רחוק - מאוד. השאיפות שלה ברורות, גם אם היא ניגשת אליהן בסבלנות. בעשור הקרוב היא רואה את עצמה במגרשי הספורט הגדולים והנחשבים בעולם. "השאיפה שלי היא להיות שופטת בינלאומית, ולקבל תג בינלאומי. אני כרגע בתחילת הדרך, אני בונה את זה בהדרגה כשהצעד הבא שלי הוא להפוך לעוזרת שופט בליגה לאומית. החלום הגדול הוא לשפוט בליגת האלופות ובמונדיאל, ולייצג את מדינת ישראל בכבוד - ואני אגיע לשם".
