בספטמבר 2018, איריס נשר, הצלמת והקרמיקאית, הייתה על המסלול הבטוח אל השלמות. הצילומים שלה שהוצגו במוזיאונים וגלריות נחשבים בארץ ובעולם, לכדו רגעים אנושיים של יופי אינסופי ורגישות. בשיא קריירת הצילום שלה היא מצאה את עצמה צוללת אל עולם הקרמיקה. אחרי כמה חודשים של למידה נלהבת, מה שהחל כניסיון ליצור את הצלחת המושלמת עבור אחת מסדרות הצילומים שתכננה, הפך להסבה מקצועית.
נשר יצרה סדרת כלי אוכל מפורצלן, חומר גלם נחוש ושביר למראה בו זמנית, והעניקה לו את השם "דומסטיקה" ('ביתיות' בלטינית). תוך חודשים ספורים התעורר ביקוש לכלי האוכל שיצרה, ופחות משלוש שנים אחרי שהפורצלן התפרץ לחייה נחתה אצלה הזמנה לסט צלחות מאחת המסעדות של השף הצרפתי, אלן דוקאס, האיש שאוחז במספר שיא של כוכבי מישלן, שחיפש כלי אוכל ייחודיים בעבודת יד למסעדה שלו בלונדון. השלמות, כך נדמה, היתה ממש בהישג יד.
אלא שבסוף אותו החודש נבלע העולם שהכירה נשר אל חור שחור, והתחלף בעולם אחר. ארי, הבן שלה ושל אבי נשר, במאי הקולנוע, נהרג בתאונת פגע-וברח ביום הולדתו ה-17. "בתוך כל המקום הזה של השלמות והפרפקציוניזם, בשיא ההצלחה, נכנס האסון שלנו", היא מספרת בראיון ל-ynet. "זה הוביל לשינוי אמנותי עמוק, מהמקום של ליצור דברים שלמים למקום שמתעסק יותר עם שבר".
באיזה אופן שינה האובדן את האמנות לך?
"אחרי התאונה מישהו אמר לי 'זה שאת עוסקת באמנות הולך להיות הצלה עבורך', וזה נכון. אחרי התאונה כל ההתנהלות שלי בעולם השתנתה, פתאום הרגשתי יחפה בעולם והאמנות שלי השתנתה בהתאם. אחרי הרבה זמן שלא יכולתי ליצור חזרתי לסטודיו, אבל המקום של ליצור משהו שלם ומושלם כבר היה כל כך רחוק מהתחושות הפנימיות שלי, שזה היה בלתי אפשרי. התחלתי לנסות להבין דרך האמנות איך אני מרגישה, ואיך אני קמה ומנסה לייצר סוג של תיקון, איחוי של שברים. עם התייחסות לשבר וההתרסקות אבל למקום של איחוי".
הייתי בלידה של הבן של תום וזו הייתה חוויה מרגשת בטירוף, אם מדברים על יצירה ותיקון. פשוט פלא. זה מעורר את כל קשת הרגשות והזיכרונות
הביטוי האמנותי למצבה הנפשי החדש של נשר נותר בעולם הפורצלן, אבל השפה האמנותית שלה האירה הפעם את השבר. במיצב "נוף פנימי" שהוצג ברומא, היא שבה אל שולחן האוכל המשפחתי אבל הפעם עם צלחות שבורות, שאוחו באמצעות חוט פשתן אדום. "זו הייתה חזרה לשולחן האוכל המשפחתי, למשפחה כיצירה", היא מסבירה. "אבל שולחן האוכל שייצג את החיים שלנו כמשפחה, פתאום היה שבור, רקום, מתאחה. כי אי אפשר לתפור פורצלן ואי אפשר לתפור את השברים. זה כמו לתפור פצע פתוח, הוא אף פעם לא יחזור להיראות כמו שהוא היה פעם. אבל זה נתן לי חיבור עמוק לרגשות שלי ומקום להביע אותם. פחות הרגשתי צורך לדבר על זה ויותר צורך ליצור את זה. להביא את זה בדרך שלי".
בסדרות הבאות, "כלים שבורים" ו"קו שבר" היא יצרה אגרטלי-פורצלן שבורים, סדוקים, מצולקים ותפורים, והתמקדה דווקא ביופי שבחוסר השלמות. לאגרטל יש המון משמעויות, זה סוג של גוף שמחזיק עולם – מים, שמן, אפר, פרחים. למרות שלפני כמה זמן קראתי על זה שפרחים, ברגע שאתה חותך אותם הם בעצם כבר מתים. כשאתה מסתכל עליהם באגרטל, אתה בעצם עוקב אחרי המוות שלהם. מצד שני זה גם הרגע שהם בשיא. האגרטלים לא היו שלמים בשום שלב, אבל בשבר שלהם היו גם חוסן ומשמעות. הם לא יכולים להחזיק את החיים יותר, אבל יש להם יופי אחר והם מסמנים אפשרות לבנייה מחדש".
הסדרה "קו השבר 2024" תוצג בביאנלה השלישית לאומנויות ולעיצוב, שמתקיימת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל, במקביל לתערוכה שעלתה במרץ בגלריה "אטליה קורבה", בניו יורק. "מהסדרה הקודמת התפתחתי לסדרה של צלחות שלוקחת את המקום הנקי והלבן של הפורצלן ויוצרת בו חתך. לתת משמעות אחרת לצלחת, לדבר הזה שמייצג לנו משפחה, תזונה, חום ואנרגיה. ליצור בה חתכים ושברים ורקמה, אפילו פרחים קטנים שמתחילים לצמוח מתוך ההריסות".
נכד שכולו לב
באחד מימי הצילום שערכה נשר לפרויקט שהתמקד בסופרות מצולמות, ישבה מול העדשה אלונה קמחי. המצלמה, שמוקמה על חצובה, נפלה זמן מה לפני סוף הצילומים. מאחר שזאת הייתה מצלמה מבוססת פילם, רק כשהתמונות חזרו מהמעבדה גילתה נשר לאכזבתה שהמצלמה לא שרדה את הנפילה, ושהרבע האחרון של הפילם נותר ריק.
"זה היה הרגע שבו עברתי למצלמה דיגיטלית", היא מודה, "לא יכולתי להרשות לעצמי שזה יקרה שוב. בצילום הדיגיטלי יש משהו שאני אוהבת, להיות בשליטה תוך כדי הצילום. כשאני התחלתי לצלם הכל היה תהליך מאוד ארוך: לצלם, לפתח את הפילם, להיכנס לחדר חושך עם מפתח, עוצר וקובע, להדפיס ולהביט בצילום הגמור. זה היה תהליך של ימים ארוכים. כמו בקרמיקה. בעצם חזרתי אחורה לשלב שבו אפשר לצלול לכל שלב, לתהליכים ארוכים ואיטיים. זה אנלוגי. מבחינת יצירה, ההאטה הכפויה היא מצוינת".
נשר מעידה שהיא מגיעה אל הסטודיו שלה בכל יום, כולל שישי ושבת, אבל בשבועיים האחרונים יש לה סיבה טובה להאטה נוספת: תום, הבת הבכורה לבית נשר, ילדה את הבן הבכור שלה ושל בן זוגה בעשור האחרון, גיא קורנובסקי. הלידה התרחשה ביום הולדתה של תום, מספר שעות לאחר שהוכרזה הפסקת האש במלחמה מול איראן. "הייתי בלידה עם גיא וזו הייתה חוויה מרגשת בטירוף, אם מדברים על יצירה ותיקון", אומרת נשר, "פשוט פלא. זה מעורר את כל קשת הרגשות והזיכרונות. וקוראים לו לב, שזה גם אהבה וגם ברוסית לב זה אריה".
התינוק החדש הוא חלק מהפרחים שמלבלבים בעבודות שלך?
"הייתי אומרת שזה חלק מהחוט שתופר את השברים".
מוזר לך לראות את תום כאמא?
"הכי לא. היא הייתה אחות גדולה אמיתית, ההפרש בינה לבין ארי היה חמש שנים, הם היו המון ביחד".
את חולמת על ארי?
"בטח, הרבה. אני חולמת עליו בכל הגילאים. הרבה פעמים חלומות מאוד מתוקים".
התערוכה שהגיעה לרומא
העבודה הראשונה של נשר אחרי התאונה יצאה בספטמבר 2019. במקור היא נקראה "ארי ישן במוזיאונים", וידאו ארט שבסופו של דבר זכה לשם "מחוץ לזמן". זו הייתה סדרת תמונות שצילומן השתרע על פני עשור, וכללה, כפי שמשתמע מהשם המקורי, תמונות של ארי ישן במוזיאונים שונים בארץ ובחו"ל. הסדרה היתה אמורה להסתיים עם תיעוד של ארי בן ה-18 מנמנם במוזיאון כלשהו, אבל התמונה האחרונה לא צולמה מעולם.
הסדרה נולדה במקרה – נשר צילמה את ארי בן החמש כשהוא ישן במוזיאון ישראל ובהמשך ראתה את הפוטנציאל האמנותי בתמונה. "בפעם הראשונה שהוא נרדם במוזיאון ישראל, עם כל הציורים מסביב, אמרתי לעצמי שהוא פשוט יצירת אמנות בתוך החלל הנכון לו", היא נזכרת. "המון שנים הוא באמת נרדם בתמונות האלו, זה היה סוג של 'גררנו את הילד לראות תערוכות'. אבל עם הזמן הוא התבגר ולמד אמנות וקולנוע והתחיל להתעניין בעבודות שלי, ולאט לאט התחלנו לביים את התמונות ביחד.
פעם אמרתי שאני מצלמת רנטגן של הנפש, עכשיו הצלחות הן הרנטגן של הנפש שלי
"בשנים האחרונות, נגיד מגיל אחת עשרה, הצילומים כבר היו משותפים. הוא בחר את העבודות שהוא רוצה להצטלם מולן. הרבה פעמים חשבנו ביחד מה ייראה טוב עם בגד מסוים. למשל, בפעם שהוא מצולם מול היצירות של הצייר מארק רותקו - הסדרה של המלבנים האדומים, חזרנו למוזיאון והוא בא עם חולצה אדומה. מול פסל של אנטוני גרומלי, דמויות גוף של גבר, הוא הגיע עם סווטשירט שחור. המעורבות שלו הלכה וגדלה.
"איה לוריא, שהייתה אוצרת במוזיאון הרצליה, תמיד אמרה לי 'כשהוא מגיע לגיל 18 אני רוצה להציג את הסדרה הזו אצלנו'. אחרי התאונה היא אמרה לי 'תדעי שהדלת עדיין פתוחה, אם את רוצה להציג את הסדרה'. רציתי, אבל לא ידעתי איך לעשות את זה. הסדרה מאוד השתנתה מהכוונה המקורית שלה, שהיה בה משהו משועשע. מצד אחד זה היה הילד שישן במוזיאון, ומצד שני אימא אמנית שרואה את הילד שלה כפיסת אמנות בתוך החלל. זו גם הייתה תקופה שכל יום בה היה התמודדות מאוד קשה".
בסופו של דבר, באחת הנסיעות שנתפרו סביב הענף המקצועי במשפחה ("כל הנסיעות שלנו זה או פסטיבלי סרטים או תערוכות"), מצאה את עצמה משפחת נשר מול המוזיאון לאמנות מודרנית ברומא. עשרה פסלים של אריות שוכבים על המדרגות המובילות למועדון משכו את תשומת ליבה של נשר.
"אני זוכרת שאמרתי לאבי שזה פשוט היה כל כך מתאים לצלם פה את ארי לצילום של גיל שמונה עשרה עם האריות סביבו", היא משחזרת, "אבי הציע שהוא יצלם אותי במקום, בעיניים עצומות. כשחזרנו למלון והורדתי את הצילומים למחשב פתאום הבנתי שזה בעצם הצילום האחרון בסדרה". שלושתם חזרו למוזיאון ותום צילמה את אמה צילום נוסף, הפעם בעיניים פקוחות, שלמעשה נועל את הסדרה. היא הוצגה במוזיאון הרצליה ובסופו של דבר נרכשה לאוסף הקבוע של המוזיאון לאמנות מודרנית ברומא, זה שתמונת המדרגות שלו חותמת את היצירה.
קורה שהעבודות שלך מספרות לך באיזה משלבי עיבוד האבל את נמצאת?
"כן. פעם אמרתי שאני מצלמת רנטגן של הנפש, עכשיו הצלחות הן הרנטגן של הנפש שלי. המון פעמים אני רואה בעבודות דברים שרק בדיעבד הבנתי שהייתי שם. אני לא יודעת אפילו לספר את זה לעצמי אבל כשאני מביטה אחורה ויכולה לראות ניצנים של פריחה. מצד שני, אֵבֶל הוא לא ליניארי. הוא מעגלי, או יותר נכון ספירלי. אתה לא חוזר לנקודת ההתחלה, לשנתיים הראשונות שהן גיהינום, אבל משלב מסוים אתה משייט צעד קדימה ושניים אחורה, סוג של 'סולמות וחבלים'".
"קו השבר" וצלחות הפורצלן המאוחות הן לא הפעם הראשונה שנשר חוקרת את הקשר בין מוות ושברון לאמנות. באחת התערוכות המסקרנות שלה בימיה כצלמת היא ליוותה תקופה ארוכה את הסופר, יורם קניוק. "באותו זמן הוא כבר היה מאוד חולה ורצה לכתוב את הספר האחרון. הגענו יחד לקונספט לתערוכה שתעסוק בספר האחרון ובכלל באיזה סוג של פרידה מהחיים". נשר וקניוק נפגשו מדי שבוע בביתו של הסופר וניהלו שיחה על חייו. "בעצם עבדנו הפוך", היא מסבירה, "במקום לבוא עם הספר ולצלם את העטיפה, צילמתי כמה עטיפות שונות שמהן הוא ישאב את הרעיון לנושא של הספר האחרון".
בתצלום שנבחר אפשר לראות את קניוק בגבו מעפיל יחף, אוחז מקל, במעלה גבעת טרשים כשאחריו מפוזרים המיטלטלים שלו. "זה צילום שמתכתב עם סיפור הילדים על הנזל וגרטל, שהשאירו אחריהם סימנים כדי שידעו שהם שם. עכשיו אני מבינה עד כמה זה מחובר למקומות מהם נובעת היצירה. חיי אדם כל כך פגיעים ויכולים להיעלם בקלות, ואולי יש מהנחמה מהידיעה שסימנים לעצם קיומך נשארים מאחור. מאוד נגעה לליבי התשוקה שלו לא לראות במוות סוף פסוק, ושמשהו ממנו ימשיך לחיות גם אחרי המוות".
