תכירו את אילנוש – אילנה בן מיכאל (28), בעלת מותג אופנת ספורט ובלוגרית טיולים, שנישאה לאחרונה לבחיר ליבה, בר. את ירח הדבש שלהם בחרו לקחת לכיוון הכי רדיקלי שאפשר – לאנטארקטיקה "בעלי הציע שניסע לארגנטינה ופרו, ולא כזה התלהבתי", היא מספרת בשיחה עם ynet. "זה נשמע לי קצת רגיל, ואז גילינו שבשביל להגיע לאנטארקטיקה צריך לצאת מאושואיה (עיר נמל בדרום ארגנטינה - א"ק). אמרנו – יאללה, הולכים על זה ונוסיף גם את האמזונס, נעשה טיול קיצוני – הכי קר בעולם והכי לח בעולם. אנחנו אוהבים הרפתקאות". היא צוחקת.
ירח דבש באנטארקטיקה
(צילום ועריכה: אילנוש)
הבחירה ביעד החריג לא התקבלה כמובן מאליו. "בהתחלה לא סיפרתי לאנשים", היא מספרת, "פחדתי שזה יתבטל. לא רציתי לפתוח פה". לאחר שסיפרה, התגובות הגיעו מיד. "אנשים היו בהלם. חשבו שאני צוחקת. זה לא יעד שאנשים בגיל שלנו עושים".
גם הקהל על הספינה הפתיע אותה. "חשבתי שיהיו רק אנשים מבוגרים", היא מחייכת. "והיו – אבל לא רק. היו גם צעירים בגיל שלנו. אבל אנחנו כנראה היינו היחידים בגיל שלנו ששילמו על זה לבד", היא מוסיפה בחיוך. "היינו הישראלים היחידים בהפלגה, אבל זה לא עניין אף אחד". לטענתה, הסיבה ברורה: "אנשים שמגיעים לאנטארקטיקהלא באים לריב על פוליטיקה. הם באים לראות לווייתנים".
כדי להגיע ליבשת אנטארקטיקה מדרום אמריקה, יש לחצות את מעבר דרייק – מצר ים רחב הנחשב לאחד הסוערים בעולם. "זה אחד הימים הכי מסוכנים שיש", אילנה אומרת. "הגלים יכולים להגיע ל-20–30 מטר. ואנחנו בחיים לא עשינו שיט. אז אמרנו – בוא נעשה את השיט הראשון שלנו שם".
המציאות, כמו תמיד, הייתה קיצונית אפילו יותר מהתיאוריה. "יש דרייק רגוע ויש דרייק סוער", היא צוחקת. "אנחנו היינו בשניהם. בהלוך עוד היה בסדר, גלים של 2–3 מטר, אבל בחזור כבר היה סוער ממש. היו גלים מארבעה כיוונים, הקפטן פשוט עצר אותנו לעוד יום בים – כי אי אפשר היה לעבור. ואז כשחזרנו – היה גל של 10 מטר. אתה רואה קיר מים מולך".
הפתרון: תרופות נגד מחלת ים. "הייתי על כדורים רוב הזמן", מספרת אילנה. "זה עושה אותך ישנונית, אז פשוט ישנתי. אבל היו אנשים שהרגישו ממש רע. זה קצת מצחיק – אתה בירח דבש, במקום הכי קיצוני בעולם, ובסוף אתה ישנוני על כדורים", היא מחייכת. "אבל אתה סוחב את זה כי אתה יודע לאן אתה מגיע. אתה מוכן לזה מראש".
אוניית יוקרה מפנקת – בלב אחד הימים הקשוחים בעולם. דווקא בתוך הכאוס הימי, הקרוז היוקרתי סיפק חוויה הפוכה לחלוטין. "זו הייתה רמת שירות מטורפת, הכי טובה שחווינו", היא אומרת. "חדר ברמה של מלון יוקרה, עם מרפסת. עמדתי שם וראיתי מאות לוויתנים קופצים. זה היה מטורף. הייתי באדרנלין. השארתי חלון פתוח כדי לשמוע אותם. כל פעם שיש סאונד – רצה לצלם. היו מאות לווייתנים מסביב לספינה. כל פעם שאתה מסתכל החוצה – אתה רואה אחד. אפילו המדריכים אמרו שהם לא ראו דבר כזה. הקפטן אמר שזה נדיר. זה היה מטורף".
והשירות? ירח דבש מפנק מהסרטים. "יש באטלר אישי לכל חדר. מנקים שלוש פעמים ביום, סוגרים וילונות לפני השינה. הכל כלול – אוכל, אלכוהול, שירות חדרים. אבל מה שהכי הפתיע – זה הרגיש אמיתי. לא מזויף. והבאטלר סידר לנו מגבות בצורת פינגווין", היא צוחקת. "זה דברים קטנים, אבל זה נשאר איתך".
גם הפינגווינים האמיתיים לא אכזבו. "היינו באי עם אלפי פינגווינים. ממש מושבות ענקיות", היא נזכרת בהנאה. "הם היו בשלב של החלפת נוצות, וזה תהליך כואב. הם פשוט עומדים שם ומתמודדים עם זה. הם היו שמנמנים כאלה, חמודים ברמות. אתה פשוט עומד שם והם סביבך, ממש לידך. זה לא גן חיות, אין מחיצה – אתה בתוך העולם שלהם", היא מסכמת.
הירידה מהאונייה אל היבשת הקפואה מתבצעת באמצעות סירות זודיאק קטנות. "הרבה פעמים נרטבים במים של אנטארקטיקה, אז הכל חייב להיות אטום", היא מסבירה על האופנה הנדרשת בקוטב הדרומי. "הכי חשוב זה שכבת בסיס ולא מיליון שכבות עבות. שכבת בסיס טובה שומרת על חום הגוף יותר מהכל. מעליה מגיע מעיל פליז לחימום ומעיל אטום לחלוטין לרוח ולמים שקיבלנו באונייה. ברגע שאתה שם את המעיל הזה, לא משנה כמה קר – אתה מרגיש בסדר", היא אומרת.
גם הרגליים מקבלות טיפול דומה, עם מכנסי סקי אטומים למים, מגפי גומי גבוהים שמגיעים עד הברך וכפפות כפולות – שכבה פנימית ששומרת על חום ושכבה חיצונית שמונעת חדירת מים. רגע לפני הירידה, מגיע גם ניקוי מוקפד של הציוד. "מעבירים את המגפיים והבגדים דרך מברשות עם מים, לוודא שאין שום לכלוך או משהו זר. לא לפגוע בטבע ובמערכת האקולוגית שם", היא מתארת. רק אחרי כל זה, כשהגוף עטוף נכון והציוד נקי לחלוטין, אפשר לעשות את הצעד הראשון אל המים הקפואים – ומשם, אל אחד המקומות הכי קיצוניים בעולם.
"המים קפואים. ממש", אומרת אילנה. "אתה עולה על סירה קטנה ויוצא. זה לא טיול רגיל – הכל תלוי בתנאים של הטבע, וכל הזמן אומרים לך להיות גמיש. לדוגמה, יצאנו כמה פעמים עם הזודיאק, ואז פתאום הקפטן הודיע שהרוח חזקה מדי וצריך לחזור. זה קורה תוך כדי. אין לוח זמנים קשיח. הייתה נסיעה אחת שהגלים פשוט עלו ברגע. אנשים ממש פחדו. זה לא משהו הדרגתי – זה קורה תוך דקות. הרוח מחליפה כיוון, הים משתנה, ואתה מבין שאין לך שליטה. ותוך כדי השיט אתה רואה לווייתנים, קרחונים, כלבי ים, אריות ים – הכל קורה יחד. זה כאוס שהוא גם יפה".
ואם סירת זודיאק מנועית היא חוויה רועשת, הקיאק הוא בדיוק ההפך – איטי, שקט, כמעט מדיטטיבי. "זה אפילו יותר טוב מהזודיאק", היא אומרת. "כי אתה ממש נמוך על המים, בתוך הסביבה. יש שקט מוחלט. אין מנוע, אין אנשים. רק רעש כזה של קרח שמתפצפץ – פצפוצים קטנים כל הזמן. היינו בתוך מפרץ קרחוני, והים כבר התחיל לקפוא. זה נראה כמו ברד כזה. אתה חותר בתוך קרח".
והתחושה? "זה מרגיש שאתה ביקום מקביל. ממש ככה". גם כאן, כמו בהרבה רגעים מסעירים במסע, אין הכנה מוקדמת. "לא עשיתי קיאקים בחיים", היא מודה. "אבל אמרתי – יאללה, אנטארקטיקה זה זמן טוב להתחיל".
ואז מגיע רגע קיצוני שקשה מאוד להתכונן אליו באמת – קפיצה חופשית למים הקפואים של אנטארקטיקה. בלי חליפה, בלי הגנה – רק בגד ים. זו הייתה למעשה הפעם היחידה שבה הזוג הרומנטי נפרד במהלך ירח הדבש: בר, הבעל, החליט לקפוץ למים הקפואים בעולם, ואילנה נשארה על האונייה כדי לצלם. "זה כמו אמבטיית קרח", בר מצטרף לשיחה. "בשנייה הראשונה הגוף נכנס להלם". אבל מה שקורה אחר כך – מפתיע. "אתה לוקח כמה נשימות, מנסה להבין את הגוף בתוך הסיטואציה, ואז פתאום זה נהיה כיף". וכמצופה מהפלגה של האלפיון העליון: "אתה יוצא מהמים, נותנים לך חלוק, צ’ייסר, שוקו חם. הכל כבר מוכן בשבילך".
טבילה קפואה
(צילום: אילנוש)
כמה זה עולה? לא מעט. "המחיר המקורי היה באזור 25 אלף דולר לזוג", היא נאנחת. אבל מתברר שתמיד כדאי להתמקח – ויש גם טריקים ששווה לנסות. "היינו בקרוז האחרון של העונה", היא מספרת, "אז הצלחנו להוריד את המחיר בצורה משמעותית".
בסוף, אחרי הקרח והאדרנלין, נשאר משהו עמוק יותר. "זו החוויה הכי טובה שהייתה לי בחיים", היא נזכרת בהנאה. "אם אני עצובה או מבואסת, אני נזכרת במה שראיתי שם – וזה ישר מרים אותי. זה נטבע במוח. בזמן אמת אתה לא קולט עד כמה זה מטורף – רק אחרי". האם זו חוויה חד-פעמית? "זה לא משהו שאתה עושה כל שנה", היא צוחקת. "אבל אם הייתי יכולה – הייתי חוזרת".
