השבוע עולה בדיסני+ סדרה חדשה בשם "Justified: עיר ראשונית", שבעצם איננה חדשה כל כך: מדובר למעשה בעונה חדשה, שמוסגרה כמיני-סדרה או "סדרה מוגבלת", של הסדרה Justified ששודרה בין 2015-2010 (וזמינה לצפייה במלואה, על כל שש עונותיה, בדיסני+). בזמנו היא שודרה גם כאן, ב-HOT, תחת השם הלא מוצלח "צדק פרטי", ומשמח שעם עליית העונה החדשה לדיסני נעשה תיקון לעניין המצער הזה - הגם ש"עיר ראשונית" מהווה תרגום אומנם ישיר, אך לא ממש מפתה, לשם המקורי City Primeval.
Justified: עיר ראשונית - טריילר
(באדיבות דיסני +)
בכל מקרה סטינו קצת, אז בואו נחזור לנושא: "ג'סטיפייד" חזרה מקץ שמונה שנים, וזהו מאורע חגיגי. מדוע? ובכן, כפי שקבעו אינספור כתבות, מאמרים, ביקורות וטורים משתפכים במהלך שנות קיומה המקוריות, וגם אחריהן, מדובר בסדרה הטובה ביותר שבה טרם צפיתם. חלקכם, מן הסתם, פספסתם אותה בגלל אותו שם מחורבן שניתן לה בשפה העברית, כי מי לעזאזל רוצה לצפות במשהו עם השם הגנרי "צדק פרטי". לחלקכם אולי יצא לראות כמה פריימים פה ושם, אולי אפילו סצנה אקראית, אבל לא מספיק בכדי שתעמדו על סגולותיה. אחרים מכם אולי נתנו צ'אנס של ממש, למרות הנסיבות של קליטתה המגומגמת בישראל, לפני שהחלטתם שהיא איננה עבורכם - ולכם לא נותר לנו אלא לומר: נסו שוב. ברצינות, אתם פשוט לא מבינים כמה שזה מעולה. ועכשיו, בואו נדבר עליה קצת כדי לשכנע אתכם סופית.
לדבר מגרונו של הסופר
"ג'סטיפייד" נוצרה בידי גרהאם יוסט, תסריטאי ומפיק עם רזומה מרשים (שבין היתר אחראי לתסריט של להיט האקשן "ספיד"), על בסיס כתביו של הסופר המנוח אלמור לנארד אשר עוסקים בדמותו של המרשל ריילן גיבנס: "פרונטו", Riding the Rap, ובעיקר סיפור קצר נפלא בשם Fire In the Hole.
הטלוויזיה והקולנוע תמיד אהבו את לנארד, מאסטר סיפורת הפשע, שסיפוריו הרזים והתמציתיים התרחשו בשטח האפור שבין העולם התחתון ומערכת אכיפת החוק. הם עולים על גדותיהם בגיבורים בעלי מוסר מפוקפק, פושעים מקסימים שהופכים מצמיתים אחרי פרצי אלימות ברוטלית, הומור גרדומים כובש ודיאלוגים שנונים שהפכו את יצירותיו לסחורה מבוקשת בהוליווד. העיבודים הקולנועיים הטובים ביותר לכתביו התרחשו בניינטיז: "תפוס את שורטי" (1995) המבדר של בארי זוננפלד, בכיכובו של ג'ון טרבולטה כגובה-חובות ממיאמי שמגיע להוליווד ונכנס לעסקי הפקת הסרטים, "רומן לא חוקי" (1998) הנהדר של סטיבן סודרברג, בכיכובם של ג'ורג' קלוני וג'ניפר לופז (שניהם מעולם לא היו טובים יותר מאשר בסרט הזה), ו"ג'קי בראון" (1997) המופתי שאותו עיבד קוונטין טרנטינו מהסיפור Rum Punch של לנארד.
לכתבות נוספות במדור טלוויזיה:
שלושת הסרטים הללו תרגמו באופן מיטבי את לנארד למסך - לא רק ברמה הנרטיבית, אלא גם ברמת התחושה שעלתה מהם. הדיאלוגים שמרו על הניגון הייחודי שלהם מהרומנים של לנארד, הדמויות הצבעוניות מעולמות הפשע שמרו על האותנטיות שלהן, ובעיקר, נשמרה אותה תחושת סכנה מתמדת, כשברגע אחד האווירה המשועשעת יכולה לפנות את מקומה לאלימות פתאומית ומבהילה. סצנה זכורה בהקשר הזה כוללת את דמויותיהם של רוברט דה נירו וברידג'ט פונדה ב"ג'קי בראון", שלפחות את הח"מ הותירה מזועזע לחלוטין כשצפה בה לראשונה.
ובכל זאת, למרות הישגיהם המשמעותיים של זוננפלד, סודרברג וטרנטינו, ללנארד היה פייבוריט ברור מבין העיבודים השונים, והרבים, ליצירותיו. פייבוריט שבאופן מרתק, היה מבוסס רק בחלקו על טקסטים של הסופר.
ב-2012 נערך פאנל לרגל עונתה השלישית של "ג'סטיפייד", שכלל את היוצר יוסט, את הקאסט הנרחב של הסדרה ואת לנארד. לא דבר של מה בכך עבור הסופר, שהיה לקוני כמו רבות מדמויותיו, ותיעב בגלוי רבים מהעיבודים ליצירותיו. למעשה, עצם נוכחותו במקום אישרה את מה שאמר במהלך אותו פאנל כאשר נשאל על הסדרה: "אני חושב שזו סדרה מצוינת. אני אוהב את הכתיבה כולה. אני נדהם מזה שלעיתים הם קולטים את הדמויות טוב יותר מאיך שכתבתי אותן על הנייר. לפעמים אני לא יכול להאמין, אלוהים, זה הרבה יותר טוב מאיך שאני הייתי עושה את זה".
שנתיים קודם, בשיחה עם עיתונאים לרגל יציאת הסדרה, החמיא לנארד לכוכב הסדרה טימותי אוליפנט, המגלם את מרשל ריילן גיבנס: "אין הרבה שחקנים שיכולים להגיש את המילים באופן שכתבתי אותן", אמר, "היו כמה שהיו ממש טובים. ג'ורג' קלוני היה טוב. החבר'ה של טרנטינו היו נאמנים". אבל אולפינט, לדידו של לנארד, היה הטוב מכולם. לא לחינם נקרא ספרו האחרון של לנארד בטרם נפטר ב-2013 "ריילן". לא לחינם הוא מבוסס על "ג'סטיפייד", הסדרה שנוצרה בצלמו ובדמותו. הפרחים, מעבר לאלו שמגיעים לאוליפנט - שחקן אדיר שכבר הותיר רושם משמעותי כשריף סת' בולוק ב"דדווד" של HBO בטרם גויס ל"ג'סטיפייד" - צריכים להיות מונחים לפתחו של יוסט, שעשה את הלא ייאמן ודיבר מגרונו של לנארד כשישב לכתוב את הסדרה.
6 צפייה בגלריה
עשה את הלא ייאמן. גרהאם יוסט בפרמיירה של Silo, שאותה יצר השנה עבור אפל
(Getty Images / Gareth Cattermole / Staff)
בגדול, כאמור, "ג'סטיפייד" מבוססת על דמותו של מרשל ריילן גיבנס - לאו דווקא הספרים שעוסקים בו, על אף שאלמנטים מאלו, וכמה קווי עלילה, אכן מצאו את דרכם לסדרה. וזו הנקודה, כי עבור יוסט, הדמויות היו העיקר, ובהבנתו אותן הצליח לכתוב סדרה שלכל אורכה המקורי, במשך שש עונות ו-78 פרקים, נראתה ונשמעה כאילו נכתבה בידי לנארד עצמו. אתם מוזמנים להיזכר איך נראה ניסיון דומה כשהכותב כושל במשימה מסוג זה, למשל כאשר דייויד בניוף ודי. בי. וייס הגיעו לנקודה שבה נגמרו להם כתביו של ג'ורג' ר. ר. מרטין, והם נאלצו להמשיך ולכתוב את "משחקי הכס" לבדם. כולנו יודעים איך זה הסתיים.
חבר, אויב, אח
אבל ההצלחה של "ג'סטיפייד", שזכתה לביקורות משבחות לכל אורכה, ניפקה נתוני רייטינג מרשימים ועקביים ביחס לערוץ הכבלים בו שודרה (FX), וגם קטפה פרסים (שני פרסי אמי מוצדקים בטירוף לשחקנים מרגו מרטינדייל וג'רמי דייויס, שהפציציו בעונות השנייה והשלישית), נובעת מיותר מאשר רק הנאמנות יוצאת הדופן לרוחו וסגנונו של לנארד. למעשה, חלק גדול מהקרדיט מגיע דווקא להחלטה הסופר-מוצלחת של יוסט לשמר דמות שלפי הסיפור Fire in the Hole של לנארד, שהיווה את הבסיס לפרק הפיילוט, אמורה הייתה למות על ההתחלה.
"ג'סטיפייד" נפתחת בנקודה שבה המרשל ריילן גיבנס חוזר לביתו שבלקסינגטון, קנטאקי - עיירה נידחת, נחשלת ומוזנחת, מלאה בסוחרי מת'אמפטמינים, ניאו-נאצים עם פתיל קצר, רדנקים אלימים ושאר טיפוסים מרתיעים. אלא שכל אלו לא מבינים שעם בואו של גיבנס, הכול הולך להשתנות עבורם. חזרתו לעיירת מגוריו לא הייתה מקרית: גיבנס נשלח ללקסינגטון אחרי שחיסל מאפיונר במיאמי, בנסיבות מעט מפוקפקות. לא מדובר פה בטיפוס רגוע במיוחד, אתם מבינים, שכן מרשל גיבנס נוטה לעקם מעט, או המון, את החוקים, כאשר הוא צריך. הוא גם נוטה לעקם אנשים, כפי שמגלים על בשרם שלל פושעים מלקסינגטון והסביבה - וגם מאפיונרים מקנזס ודטרויט וכמה דגי רקק אומללים, במהלך עונותיה של הסדרה.
אוליפנט, שחקן עם יציבה ייחודית (סוג של ענטוז קל כשהוא הולך) וכריזמה מגנטית, מביא לדמותו של גיבנס זיק משועשע וציני, שעדיין לא מצליח לגמרי להסתיר את העבודה שהוא מגלם אדם האמון על שמירה על החוק, אולם פועל בשיטות הקרובות באופן מפחיד לעבריינים שאותם הוא צד. לריילן, למרות המצפן המוסרי המובהק שלו (ואולי דווקא בגללו), אין שום בעיה לתקוע למישהו כדור בראש אם הוא חש שאין ברירה, ולפעמים גם כשהוא לא חש. בחספוסו, קשיחותו וחוסר המעצורים שלו - וגם הודות לכובע הקאובוי הנצחי שלו, שחריגותו באזור הרדנקי הזה מהווה גאג חוזר ב"ג'סטיפייד" - מרשל גיבנס הוא דמות שכמו נתלשה ממערבון. יש בו משהו אנכרוניסטי במפגיע, וכידוע, דמותו של גיבור מערבונים צריכה גם נבל מצמית כקונטרה הכרחית. זו הסיבה שבגללה החליט יוסט לא להרוג את אויבו של גיבנס מ-Fire in the Hole, בויד קראודר. כי מהו גיבור ללא נמסיס ראוי?
ואלוהים, כמה שקראודר הוא נמסיס ראוי. בהחלטה מבריקה נוספת ליהק יוסט את וולטון גוגינס ("המגן", "סגני מנהל", "משפחת ג'מסטון"), שחקן מדהים עם אנרגיה נפיצה ובלתי צפויה, לדמותו של קראודר - וגוגינס פשוט עושה איתה מטעמים. קראודר, ניאו-נאצי בעברו וכעת נוצרי שנולד מחדש, הוא עבריין בן עבריינים; שודד בנקים ומומחה לחומרי נפץ, שבנעוריו היה חברו של ריילן ועבד עימו במכרה הפחם המקומי. כעת השניים מוצאים עצמם משני צדי המתרס, ובמהלך שש עונותיה של "ג'סטיפייד", למרות שלל האנטגוניסטים שמולם ניצב ריילן, בויד נותר אויבו המר ביותר. אלא שמערכת היחסים ביניהם עמוקה רק מהאיבה הברורה שהם רוחשים זה לזה. ברור שיש מה שקושר ביניהם בעבותות (כולל העובדה ששניהם גדלו בצל אבות דומיננטיים וקשים), וחלק משמעותי מסוד קסמה של הסדרה טמון באופן שבו יוסט מתאר את יחסיהם המורכבים. סצנת הסיום הבלתי נשכחת של "ג'סטיפייד" נוגעת בזה באופן ישיר, וזהו, לא נוסיף מילה עליה, כדי לא להרוס.
(וולטון גוגינס, מתוך Justified, רשת FX)
חזרה מוצדקת?
בניגוד לרצון רשת FX, שנהנתה מפירות ההצלחה של "ג'סטיפייד", החליטו יוסט ואוליפנט לסיים אותה מקץ עונתה השישית. הרציונל שלהם היה זהה לאלו שהניעו יוצרים אחרים לסיים את היצירות הכבירות שלהם בדיוק בזמן, לפני שנגמר הדלק (כמו דיוויד צ'ייס ו"הסופרנוס" שלו). "הם החליטו שהקשת העלילתית של הסדרה ומה שהם רצו לומר יהיה טוב יותר בשש עונות ולא שבע", סיפר נשיא FX ג'ון לנדגראף, "בצער, קיבלתי את החלטתם". יוסט, מצדו, הסביר שהדאגה הגדולה ביותר שלהם הייתה "שייגמר לנו הסיפור, ולחזור על עצמנו. זו הייתה שיחה ארוכה. היו תמריצים כלכליים להמשיך, אבל הרגשנו שברמת הסיפור, הספיקו לנו שש שנים".
אך כנראה שזה לא לגמרי הספיק, מכיוון שהנה אנו, שמונה שנים לאחר מכן, עם "Justified: עיר ראשונית". אז איך הסדרה החדשה? ובכן, כמו "ג'סטיפייד", רק טיפה'לה פחות. ושיהיה ברור שגם טיפה'לה פחות מ"ג'סטיפייד" זה עדיין המון. המון המון.
הגלגול החדש של "ג'סטיפייד", כעת כבר לא בידיו של גרהאם יוסט אלא בידיהם של מייקל דינר ודייב אנדרון (לשניהם הייתה מעורבות עמוקה ב"ג'סטיפייד" המקורית, מהפקה וכתיבה ועד לבימוי), מתרחש בדטרויט ולא בקנטאקי. היתקלות מקרית של ריילן ובתו ווילה (ויויאן אוליפנט, בתו של טימותי במציאות) בצמד שודדים מביאה אותם לעיר שפעם הייתה גאוות תעשיית הרכב האמריקנית. הבחירה הזו אינה מקרית - כמו לקסינגטון המוזנחת, שבמהלך עונותיה של "ג'סטיפייד" המקורית המחישה את משבר האופיואידים שהחל בסוף שנות ה-90 ועד היום עושה שפטים בחצר האחורית של ארצות הברית, גם דטרויט מסמלת את שברו של החלום האמריקני. אגב, למי שרוצים להעמיק בנושא הפשוט לא ייאמן של משבר האופיואידים, קיימות הסדרות Dopesick בדיסני+ ו"אימפריית הכאב" בנטפליקס, שמתארות איך החל ואיך תודלק בידי חברות הפארמה הגדולות והממסד הרפואי המושחת.
בדטרויט, צירוף מקרים נוסף מביא את ריילן ו-ווילה למפגש עם קלמנט מנסל (בויד הולברוק מ"לוגן" והסדרה "סנדמן", שלאט אך בבטחה הופך לנבל התורן של הוליווד) - עבריין אופורטוניסט עם נטיות סדיסטיות, שמסמן את ריילן והופך לאנטגוניסט המרכזי של העונה. דמויות נוספות מסתובבות בתווך - סנגורית קשוחה (אנג'נו אליס) עימה מתחזק ריילן משיכה מינית ברורה, בעל בר (וונדי קרטיס-הול) שבעברו היה שותף של קלמנט, שופט מושחת ונהנתן (קית' דייוויד הוותיק) ועוד, כולם חלק מהמארג החברתי המפוקפק שבו עסק אלמור לנארד ביצירותיו. כי גם "Justified: עיר ראשונית" מהווה עיבוד של לנארד, הפעם לספר בשם City Primeval מ-1980.
אלא שדמותו של ריילן גיבנס כלל לא הופיעה ברומן של לנארד, שדווקא עוקב אחר שוטר בשם ריימונד קרוז (דמות שהופיעה במספר רומנים של לנארד, כולל Out Of Sight שעליו ביסס סטיבן סודרברג את "רומן לא חוקי"). יוצריה של "Justified: עיר ראשונית" דינר ואנדרון בחרו לכתוב את דמותו של המרשל המחוספס לתוך העלילה שטווה לנארד ב-City Primeval, כשהם מקווים, מן הסתם, שהנס האלכימי הנדיר של יוסט בסדרה המקורית יישמר, והם יצליחו לדבר מגרונו של לנארד. האם זה עובד?
ובכן, בגדול - כן. לעיתים קרובות במהלך שמונת פרקי העונה החדשה, "עיר ראשונית" דוברת לנארדית שוטפת. דמותו של ריילן עדיין מהווה את העוגן נוטף הצ'ארם והקוליות, ושלל הטיפוסים הצבעוניים הגודשים את הסיפור לגמרי מחזיקים גם בזכות עצמם, גם אם לא באותו האופן שבו עשו זאת הטיפוסים החד-פעמיים של "ג'סטיפייד" המקורית (געגועים לדיואי קרואו, הפושע המטומטם בתבל, בגילומו הנפלא של דיימון הרימן). כי דטרויט היא לא קנטאקי, ובעונה החדשה חסרה מעט אווירת הנואר הרדנקי הייחודית של הסדרה המקורית.
אבל כאמור, זה עדיין עובד. "Justified: עיר ראשונית" מהווה המשך ראוי ומשמח לסדרה שלמרות הכתרים שנקשרו לה, מעולם לא באמת זכתה לכבוד הראוי לה. ובעיקר, היא מהווה הזדמנות מצוינת לכל מי שטרם התוודע לקסמם של ריילן גיבנס ושות' לחזור ל"ג'סטיפייד" המקורית ולהתענג על ששת עונותיה הנהדרות. בימים אלו של עונת מלפפונים טלוויזיונית - מהר, מישהו מכם יכול לנקוב בשם של סדרה אחת כרגע שהוא נזהר שלא להחמיץ? - מדובר באוצר בלום, לא פחות.
