"עצם החזרה לעבר, לזמנים שבהם הייתי צעיר, מסיבה לי עונג, בייחוד אם אמנע עכשיו מלגעת בפצעים שהיו בדרך", כותב אלי עמיר בפרק הראשון בספרו החדש, "מחרוזת ענבר", ילקוט סיפורים מחייו של הסופר בן ה-85, שלא מצאו את דרכם לרומנים שכתב עד היום. "אני נע בין העבר להווה ומנסה שלא לחשוב על העתיד", הוא מוסיף ומבהיר כי "אין זה סיכום חיים ולא לי לעשות אותו. זה רק פסק זמן קצר שנטלתי לי לצורך מבט לאחור". בשיחת הזום שלנו הוא קובל על כך שהוא נראה כמו "קוף אינדיאני" ומנסה לסדר את הבלורית הפרועה שלו.
זה לא ריאיון מצולם, זה בסדר. זה יהיה כתוב ואני אכתוב שנראית מצוין.
"אה יופי. תכתבי גם ש'הוא אפילו ניסה לחזר אחריי חרף גילו המופלג'", הוא צוחק.
זה בהחלט יעיד שאתה עדיין איתנו. למה בעצם היה חשוב לך להדגיש בתחילת הספר שלא מדובר בסיכום חיים?
"כי יש הרבה קטעים ביוגרפיים, אז אנשים שקוראים יגידו ש'הנה, הוא כבר נפרד מאיתנו', אז אני אומר 'חכו קצת'".
אבל הספרות שלך תמיד הייתה ביוגרפית.
"אני מאמין שספרות צריכה לקחת חוט ביוגרפי, להחזיק בו ולמשוך, אחר כך אתה מוסיף מבחוץ המון דברים. מלכתחילה מה שדחף אותי לכתוב היה כשראיתי את גיבורי ילדותי לבושים בחליפות עם פפיונים ופרח בדש מתהלכים במעברה, בזמן שהאופנה השלטת הייתה חאקי. הם בעצמם הרגישו מוזרים, ולאט-לאט פסי הגיהוץ דהו, ובשלב מסוים שאלתי את עצמי - 'מי יכתוב עליהם?' יהדות עיראק הייתה שבט קטן. עושים רעש גדול אבל היו רק 140 איש, ולא כולם הגיעו. מי יכתוב על אבא שלי, על הדודים שלי והמורים שלי?
לכתבות נוספות במדור ספרות:
"חשבתי שמישהו יכתוב עליהם, אבל כבר הייתי סטודנט שנה ראשונה ואף אחד לא כתב כלום. אז החלטתי שאני אכתוב. האפנדי החליט לכתוב, אבל המניע היה הנצחת יהדות עיראק, המשפחה והקרובים שלי, לא היה מניע אישי. היום, אחרי שכבר כתבתי את 'מפריח היונים', יש לי הרגשה טובה שעשיתי כל מה שהייתי יכול כדי להנכיח את היהדות הזאת. כי מה יש למהגרים לעשות? אחרי שהם עובדים בפרך כדי להתאקלם הם צריכים להשאיר זכר כלשהו. אני את המוטל עליי עשיתי".
ולמה אסופת הזיכרונות הזאת יוצאת דווקא עכשיו?
"ספרים יוצאים בזמנם, והגיע הזמן שלו להיכתב. הספר היחיד שרציתי לכתוב היה 'מפריח היונים', והוא מתאר את החיים בבגדד. אבל אני יושב לכתוב ויוצא 'תרנגול כפרות'. אני אומר לו 'אינעל אביך, תסתלק מפה, אני רוצה לכתוב על מפריח היונים', אבל לתרנגול יש כנפיים גדולות והוא דוחף את היונה ובא. בסוף נמאס לי, החלטתי להיפטר ממנו כדי שהוא יניח לי. ככה גם פה, אי אפשר לתכנן מה לכתוב. אתה יושב ליד השולחן וזה מה שיוצא".
"חייתי מילדות באווירה פוליטית"
כשברקע רועמים תותחי הפילוג העדתי והשסע הפוליטי, הביוגרפיה של הסופר המוערך היא שעטנז לא שכיח של השבטים. בשנות ה-50 הוא עלה לארץ מבגדד, עיראק, עדיין לא בן מצווה. משפחתו נקלטה במעברה והוא הצטרף לחברת נוער של עליית הנוער ועבר להתגורר בקיבוץ משמר העמק. שם התמודד עם זרותו התרבותית מחד, ולמד להכיר את האבות המייסדים של תנועת החלוצים. לאחר השחרור מהצבא עבד בשלל תפקידים ממשלתיים והתקדם במסלול פוליטי במסגרת מפלגת מפא"י. כחלק מפעילותו הציבורית, בין היתר כמנכ"ל עליית הנוער בסוכנות היהודית, עסק עמיר בקליטה ובתמיכה בעולים חדשים מארצות ערב, אתיופיה וחבר העמים, בהקמת מסגרות חינוכיות ובחקיקה למען קידום הפריפריה. הוא פעל להכרה בתרבות ארצות הערב ובמקביל הטיף להידברות עם הפלסטינים ובתהליך השלום. הוא אפילו התמודד ברשימה הארצית בפריימריז של מפלגת העבודה בעשור הקודם.
8 צפייה בגלריה
לאחר השחרור מהצבא עבד בשלל תפקידים ממשלתיים והתקדם במסלול פוליטי. מימין לשמאל: חיים גורי, בוז'י הרצוג ואלי עמיר, 2015
(צילום: אלכס קולמויסקי)
בתוך כל אלה גם כתב רומנים אוטוביוגרפיים - בהם "תרנגול כפרות", על התקופה שהעביר בקיבוץ, שנכנס גם אל תוכנית הלימודים של משרד החינוך; "מפריח היונים"; "יסמין" - על אהבה בלתי אפשרית בין חייל ישראלי לאישה ערבייה ו"נער האופניים", שמתאר את קשיי הקליטה שלו בארץ בשנות ה-50 ואת התקדמותו המקצועית חרף הקשיים, ספר שגם זכה לעיבוד תיאטרלי בתיאטרון "החאן". ב-5 במאי יקיים עמיר שיחה עם הסופרת ציונית פתאל קופרווסר באירוע במרכז מורשת יהדות בבל, שם ידבר על זיכרון ובדיון בכתיבתו ועל תמונות חייו הנטועות בתודעה של יוצאי עיראק והחברה הישראלית.
עוד ידבר עמיר גם על ספרו החדש, "מחרוזת ענבר", שמקבץ בין דפיו זיכרונות קצרים שלא מצאו את דרכם אל הרומנים שלו, אבל הוא מאמין שיש להם ערך ביצירת התמונה המלאה של חייו. הם ממוינים לנושאים שבהם אפשר למצוא את ילדותו בבגדד, משפחתו המורחבת, התקופה ששהה בקיבוץ משמר העמק וגם זיכרונות מפעילותו הפוליטית והציבורית. כדרכה של ההיסטוריה, הסיפורים מהדהדים לא פעם לסוגיות אקטואליות. "הספרים האלה תמיד רלוונטיים כי זאת ארץ מהגרים", הוא מסביר, "בבגדד לא הייתי שואל אותך מאיפה את. פה זה רלוונטי כי יש לכל אחד ארץ מוצא, תרבות מוצא ואוכל מוצא משלו".
מתי זאת מפסיקה להיות ארץ מהגרים?
"ישראל? זה עוד לא קרה. אולי עוד שני דורות. הנכדים שלי יודעים פחות ופחות. הדור השלישי כבר מסתכל עלינו כעל היסטוריה. לא ירחק היום והמהגרים יהיו נדירים".
ובכל זאת נראה שעניין המוצא העדתי לא עומד לדעוך בקרוב. איך אתה רואה את הסיטואציה הנוכחית בארץ?
"אני עצוב מאוד. מאוד עצוב. החברה הישראלית מתפוררת ובמובן מסוים חוזרת לשבטיות, וזה פירוד אידיאולוגי שהדלק שלו מגיע מההנהגה הפוליטית הגרועה ביותר שהייתה לנו מאז ומתמיד, ואני אדם בעל תודעה פוליטית מאז שפקחתי את עיניי עוד בעיראק. הדוד שלי היה עורך עיתון והתגורר אצלנו, אבא שלי היה מנוי על העיתונים במצרים וחייתי מילדות באווירה פוליטית. זאת ההנהגה הכי גרועה שהייתה לנו אי פעם. היא מפלגת, אין לה אידיאולוגיה שאפשר ללכת לאורה, יש אגו ומלחמה על מעמד וסטטוס וחיים טובים שהכיסא מספק לך. אני חושב שנתניהו גמר, הוא צריך לפרוש. אני מתאר לי שהמשפט שלו מעסיק אותו עד הגג והראש שלו כבר לא בהנהגת המדינה. הוא לא רוצה לראות את עצמו בבית סוהר כמו ראש ממשלה אחר, מצד שני אם הוא יפרוש הוא יפסיד המון מכוחו".
8 צפייה בגלריה
"אי אפשר לתכנן מה לכתוב. אתה יושב ליד השולחן וזה מה שיוצא". אלי עמיר
(צילום: אלכס קולמויסקי)
בספר אתה נותן הצצה אל התגלגלות הקריירה הפוליטית שלך במפלגת העבודה. בתקופה ההיא, כדי להשיג אופק פוליטי היית חייב לעבור דרך מפא"י. אבל תהיתי, אם היית מפלס את המסלול הפוליטי שלך היום, היית עושה את זה דרך הליכוד או אולי דרך מפלגה 'מזרחית' אחרת?
"לא הייתי הולך לשום מפלגה שמגדירה את עצמה כמזרחית. אני שייך בגאווה לשבט שלי, ואני חבר הנהלה של 'מרכז מורשת יהודי בבל' ובכל מקום אני פעיל בקהילה הזו, אבל בשום פנים ואופן לא הייתי הופך את זה לכוח פוליטי. באנו הנה בשביל מיזוג גלויות. באנו הנה כדי להיטמע באחרים ושהם ייטמעו בנו ומהפלגים האלה ייווצר עם אחד. תהיה בו חלוקה מעמדית, כלכלית, זה בסדר. תמיד יש כאלה בחברה בריאה. אבל האסון ההיסטורי שרודף אותנו מאז ומתמיד, קללת 12 השבטים, ממשיך לרדוף אותנו גם היום.
"הליכוד של היום הוא לא לטעמי, בטח לא מבחינה אידיאולוגית. לא הייתי מוצא שם את מקומי. אני רואה אספות של מרכז הליכוד ואני לא שם. הייתי חבר מרכז במפא"י שנים רבות וכשאני בא לשם - אני שם. אני מרגיש שזה הבית הפוליטי שלי והמילייה שלי. גם שם היו בעיות והיו אפליות והעדפות אבל זה המזג שלי. לא היה לי מזג 'בגיני' (כמו של מנחם בגין, ס"ש), הוא היה מנהיג גדול ובעל אידיאולוגיה אבל כל הגינונים שלו לא נראו לי. אני העדפתי את הגינונים של אשכול, בן גוריון, גולדה אפילו. בגין היה בעיני בומבסטי, דמגוג, וזה לא היה לרוחי. מנהיגי מפא"י לא היו כאלה. ואני אגיד עוד משהו, אני התחנכתי שלוש שנים בקיבוץ של השומר הצעיר. הייתה לי הזכות החד פעמית לצקת מים על ידי האבות המייסדים, אלה שייבשו את ביצות עמק יזרעאל וחרשו את התלם הראשון, וראיתי בהם אנשים ענקים, שהיו גם אנשים צנועים להפליא, הסתפקו במועט, האוכל היה צנוע והם השקיעו הרבה בחינוך הילדים שלהם. אלו היו דמויות מופת. האליטה התרבותית".
אבל אתה אומר שהתרבות מעיראק לא נחותה בשום בחינה.
"נכון, האליטה התרבותית שלהם. המלחמה שלי בקיבוץ עם ילדי המוסד הייתה שגם לי יש תרבות והיסטוריה, זעקתי 'אתם לא יותר טובים ממני', וזה היה קשה כי גידלו אותם כבני אלים, הדור הראשון של הצברים. בשביל לתת להם על הראש שלא יתנשאו עלינו ובעברית לא הכי טובה, היה צריך הרבה אומץ. להגיד להם שהם יכולים ללמוד מאיתנו, כי אנחנו יודעים שלוש שפות ואתם אחת, אנחנו ראינו ארץ אחרת ואתם רק את הארץ הזאת. למשל, אני מעריץ מושבע של אום כולתום. המשוררים שכתבו לה הם 'הביאליקים' ו'הטשרניחובסקים' שלהם, הבאך והמוצרט של העולם הערבי הלחינו לה. אתה מושך בתרבות ענקית שלמה, המיטב שבמיטב, מי יודע עליהם פה? מבחינתם אלו יללות. קשה לשאת על הכתפיים את הטענה שבאת מתרבות נחותה. כל הזמן צריך להצטדק, זה שובר את הגב. אבל אני לא הצטדקתי. תאמיני לי, כשהמוסדניקים הלכו לידי על המדרכה האף שלהם היה בשמיים, הם היו עוברים לידי כאילו הייתי אוויר. והייתי אומר להם בליבי חכו לי בסיבוב".
והסיבוב הזה בא מהר יחסית. 15 שנה מאוחר יותר, מיד לאחר ששת הימים, עמיר ישב על כיסא יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים במזרח ירושלים. "ובא אליי אחד מטובי בניו של הקיבוץ, חגי, שעבד בשירות הביטחון. היה לי אז משרד מפואר בשייח ג'ראח, כולי נער בן 30, קניתי את החליפה הראשונה שלי אז. והוא בא אליי ואמר לי, 'אלי, מה דעתך לבוא למשמר העמק לשיחת חברים, לספר להם על ערביי ירושלים? אין להם מושג והם סקרנים'. הוא בא אליי כאל מומחה. לשיחת קיבוץ הזמינו בני אלים, שרים ורוזנים. והנה הערבוש של אתמול מוזמן לבוא לשם. אני מפרש את זה ספרותית, כן? לא הייתי בעיני עצמי מעולם ערבוש או נחות".
אבל כן הייתה תחושת ניצחון.
"איזו שאלה? את יודעת מה זה להיות מוזמן לשיחת חברה? הפרלמנט הבריטי זה כלום לעומת זה. והאפנדי בא, נתתי להם הרצאה, שפתיים ישקו. אני הייתי שופר מומחה כי התכוננתי כהוגן, בשבילי זה בכל זאת מבחן, אפילו אחרי כל השנים. סיימנו את הערב וחגי בא אליי מאושר עד הגג, ואמר לי, 'שברת שלושה שיאים הלילה! אף אחד לא עזב את האולם, שליש מהאנשים עוזבים בדרך כלל. הם נשארו עד 23:20 - 20 דקות אחרי מועד הסיום של הפגישה. והם שאלו שאלות! הם אף פעם לא שואלים והם מחאו לך כפיים! הצלחה כזאת עוד לא הייתה'. 20 שנה אחרי זה יצא 'תרנגול כפרות' ושוב הוזמנתי פעמיים לשיחה, כי העלילה מתרחשת במשמר העמק".
אני שומעת באיזה עונג אתה מתאר את החזרה שלך לקיבוץ לשיחת חברים ואחר כך כסופר, וכמה היה חשוב לך להוכיח את עצמך שם. זה עדיין כל כך חי בך, הרצון לזכות באישורם.
"המפגש איתם היה הראשון שלי עם צברים. הם סימלו את הגשמת החלום של האבות המייסדים, את הגשמת החלום הציוני. ואנחנו היינו ערבושים מתרבות נחותה שנוצחה במלחמה. תרבות שלא זכתה להכרה בעולם. איך מראים להם שאני לא נופל מהם ויש לי אפילו יתרונות עליהם בתחומים מסוימים? זו הייתה חוויה מעצבת ונשארה טרייה בתוכי עד היום".
8 צפייה בגלריה
"הוא בא אליי מאושר עד הגג, אומר לי 'שברת שלושה שיאים הלילה!'". אלי עמיר
(צילום: אלכס קולמויסקי)
היו לך רגשי נחיתות מול ילדי הקיבוץ?
"לא יכול להיות שתחיה בחברה שונה כל כך, שנושאים אותה על כפיים, ולא תהיה לך תחושה שיש להם משהו שלך אין. ולו המשהו הזה שהם נולדו פה. זה לא רגש נחיתות, לא הרגשתי שהם עולים עליי. הייתה לי השכלה, לא נולדתי יש מאין, להיפך. בית הספר היהודי שלי בבגדד, 'פרנק עיני', היה הכי טוב בעיראק והכי מודרני. כל האצולה הערבית למדה בו והביאו לנו מורים לערבית מסעודיה כי הם נחשבו למורים הכי טובים. המורה לאנגלית הגיעה מאנגליה. זה היה בית ספר עם תודעת חינוך גבוהה מאוד. ההשכלה שלי הייתה רחבה יותר משל בני הקיבוץ".
"המחאה היא שמש, אני מקווה שאנשים ימשיכו להילחם"
בסוף אחד הפרקים, שמספר על התקופה שבה שימש דוד לוי כשר בממשלתו החדשה של מנחם בגין לאחר המהפך, נזכר עמיר בקיטון הזלזול ששפכה התקשורת על לוי, ואיך נאום שנשא בפני קהילת היורדים בקווינס הפך ל"נאום הפריג'ידרים", לאחר שלוי הבטיח במהלכו שמי שיחזור לארץ יזכה להקלות מכס על מוצרי חשמל. בפני שליחי מחלקת העלייה, שלעגו גם הם ללוי, עמיר הטיח ש"אתם כבר לא בשלטון, במקומכם תבוא אליטה חדשה. מי שאתם מכנים בני עדות המזרח הם עכשיו השרים, והם ישלטו במדינה". על פניו החלום התגשם, אבל הגשמת החזון הזה בעת הנוכחית לא הופכת את עמיר לאדם מאושר.
"יש דעות קדומות נגד עדות המזרח, ברור. מזהים אותם עם הערבים ואת התרבות שלהם עם תרבות נחותה. יוצאי אירופה לא טרחו מעולם לפתוח את הראש והלב לתרבות הערבית. אני לא משייך את עצמי לשום צד. אני סופר ישראלי, לארץ המולדת שלי אין משקל. כלומר יש לה משקל בשבילי, הקולות, המוזיקה, האוכל, הגעגועים, הנוף - זה משהו אחר, אבל מבחינת הזיהוי הישראלי אני ישראלי לכל דבר.
8 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "מחרוזת ענבר" מאת אלי עמיר
(עיצוב עטיפה: נורית ווינד קידרון, הוצאת עם עובד)
"והנה אני שומע את איך קוראים לו, אמסלם, המרוקאי. ואני אומר ריבונו של עולם, למה? אתה שר בישראל, אתה מנהיג, אתה דמות שאנשים נושאים אליה עיניים. למה אתה מדבר ככה? מה אכלו לך ומה שתו לך? ומה כבר הבאת ממרוקו שלך, מה? בעיראק חיינו בלב העולם, אבל מה כבר הבאנו לארץ הזאת? באנו רק עם הבגדים וזהו. היינו צריכים להתחיל מאפס. אבל מיד למדנו בבית ספר ערב, כולנו בוגרי תיכון, רובנו בוגרי אוניברסיטאות. המשפחה הגרעינית שלי, שבעה ילדים, בנינו את עצמנו. היינו שליחים על אופניים ולמדנו בערב. והגענו לאן שאת רוצה".
מה דעתך על ארץ ישראל השנייה והמתוקה של אבישי בן חיים?
"אני חושב שהוא בלופר, מאחז עיניים. הוא בא אליי לחדר העבודה, לשכנע אותי להצטרף אליו, וגירשתי אותו. אמרתי לו 'על איזו מזרחיות אתה מדבר? תסתכל על הפרצוף שלך - א' - אתה דוקטור, לעזאזל. ב' - יש לך קוקו, למי יש קוקו? הוא מסתובב עם קוקו אז מה הוא בעיני עצמו? ראית עיראקי או פרסי שהולך עם קוקו בציבור? זה אומר משהו עליו, מי קבוצת ההשתייכות שלו. אתה משתמש בזה כמכשיר עדתי שעוזר לך להתקדם בחברה ובתקשורת, על מה אתה מתלונן? מי דפק אותך? יש לך השכלה של דוקטור, קוקו ותוכנית בטלוויזיה. איפה אתה מקופח?".
8 צפייה בגלריה
"פה במדינה שלנו אין צל של ספק, השכלה מקפיצה אותך ומעבירה אותך מעמד". אלי עמיר
(צילום: אלכס קולומויסקי)
הוא מדבר על אנשים אחרים.
"הוא לא מייצג אותם! הוא לא מגיע מהם! יש כיסים של עוני, של מחסור בהשכלה בערי הפיתוח ובשכונות עוני, בזה צריך לטפל נקודתית ואני אומר את זה כבר 50 שנה. אני גדלתי בקטמונים, כל האחים שלי גדלו שם וכולם גמרו תיכון. זאת הייתה שכונת עוני נוראה וצפופה. המשטרה לא העזה להיכנס אבל מי שרצה ללמוד למד, ומי שרצה ללכת לאקדמיה הלך. אז הוא עושה עליי דאווינים? מי שרוצה לפעול פועל בתוך הכיסים האלה שבהם אין לבנים השכלה או שבתי הספר ברמה נמוכה. תן להם אפשרויות. אל תופיע עם קוקו בטלוויזיה ותפתור את זה".
ההשכלה היא הפתרון?
"השכלה היא הפתרון לכול. ופה במדינה שלנו אין צל של ספק, השכלה מקפיצה אותך ומעבירה אותך מעמד. נותנת לך כלים להתקדם כלכלית וחברתית ושם צריך להשקיע, לא בקוקו וסרפאן בטלוויזיה. זאת עבודת שטח. צריך לפנות אבנים ולדאוג שהילדים ילמדו ושהמשפחות שלהם יתנו להם לעשות את זה, כי לא פעם הן אלו שמהוות מכשול. 'למה שילמד? מספיק עממי שילך להרוויח כסף'. את יודעת כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה?".
אתה מזדהה עם המחאה נגד הרפורמה?
"אני חושב שזאת אחת התופעות הנפלאות ביותר. זה נס. רוטמן ולוין, הם היו ממיטים עלינו אסון. שני האנשים האלה עקשנים ומסוכנים להחריד. רוטמן עבד על זה שנים וגייס את לוין ושניהם חדורי מטרה. המחאה נגדם היא שמש, נקודת אור ואני מקווה ששמש המחאה לא תכבה ואנשים ימשיכו להילחם".
יצא לך להגיע להפגנות?
"גברת, אני בן 85. רגליי נושאות אותי במאמץ, אז להגיע להפגנות זאת עבודה בשבילי. אני גר בירושלים. אני מקווה שלדברים שאני אומר פה יש משמעות. אם הייתי צעיר יותר הייתי בא בטוח".
8 צפייה בגלריה
אלי עמיר מסייר במקום שבו התרחשו שני פיגועי דריסה במזרח ירושלים, 2014
(צילום: אלכס קולמויסקי)
ממרום גילו מביט עמיר על הקולגות שלו הולכים ואוזלים. רק בשנתיים האחרונות הלכו מהעולם מאיר שלו, יהונתן גפן, א.ב יהושע, מאיר ויזלטיר, נתן זך, עמוס עוז, יוצרים ואנשי ספר. עמיר מודה ש"הגיל הוא בעיה", ושהוא חש בו בעיקר במישור הפיזי. "במישור המנטלי טאץ' ווד אני מתפקד טוב מאוד", הוא נאנח, "אבל המוות אורב מעבר לפינה בכל גיל. וזאת האמת. בגיל מבוגר מתווסף הממד של הזקנה, ואני חושב על המוות, ודאי".
הוא משפיע על התפוקה שלך מבחינת כתיבה?
"לא. יש לי סדר יום, אני קם בבוקר ויושב לכתוב ספר, אוכל משהו בצוהריים, ישן שעה וחצי וחוזר לכתוב עוד שעתיים-שלוש. אני לא מתבטל, כי כשאני מתבטל יש לי רגשות אשמה איומים, הם הורגים אותי. אז אני מעדיף סדר יום רצחני וקבוע. לא הלכתי לברים ולא הסתובבתי במסיבות, ניצלתי את הזמן שהיה לי לכתיבה, ואל תשכחי שעבדתי קשה מאוד - משליח אופניים עד מנהל כללי. עשיתי 20 תפקידים ותוך כדי זה רכשתי השכלה, הפכתי לאיש משפחה והופעתי בציבור בשליחות המדינה, היו לי חיים מלאים תודה לאל".
אתה מתגעגע לפעילות הפוליטית שלך? לאקשן?
"לא. הייתה תקופה שהיה לי יצר פוליטי, הבעיה של יוצאי ארצות האסלאם הייתה בראש מעייניי ואם הייתי מגיע לעמדה של שר בממשלה, הייתי עוסק בזה יום ולילה כמו כלום. האמנתי שאני יכול להתקדם אבל לא התמדתי. כנראה לא רציתי מספיק. בסופו של דבר כשהתחלתי לכתוב הכתיבה משכה אותי יותר מכול".
ביקום מקביל היית יכול לראות את עצמך היום פוליטיקאי ולא סופר?
"ייתכן, אני לא פוסל את זה, אבל מה חסר לי בלהיות סופר מוכר? יש בזה הרבה יותר יתרונות מאשר להיות פוליטיקאי, ואני חושב שעשיתי את הבחירה הנכונה. תראי, בכל זאת יישאר משהו מהכתיבה. יישאר משלו יישאר מגפן, מעמוס עוז, מבולי, ויישאר גם ממני".
