מסתבר שכל מה שהיה חסר לג'ורג' אורוול כדי להעביר את הפואנטה שלו בספרו האלמותי על הסטאליניזם והכוח המשחית, "חוות החיות", הוא כמה בדיחות פלוצים. זה קו המחשבה שהנחה את אנדי סרקיס, "גולום" בשבילכם, שנכנס כאן לתפקיד הבמאי בעיבוד האנימציה הקלוקל של הקלאסיקה הספרותית.
יכול להיות שיש מי שיגלגלו עיניים מול גלגול העיניים שלי על היוזמה להנגיש את הספר המדובר לדור חדש של צופים. אחרי הכל, "חוות החיות", מעבר להיותו משל פוליטי אפקטיבי להפליא שיצא ממש עם תחילת המלחמה הקרה, ב-1945, יועד בין היתר להיקרא על ידי ילדים ונוער (אוקיי, בעיקר נוער). מיליוני תלמידים בארה"ב ובריטניה, ואולי גם בישראל, נבחנו עליו בשיעורי ספרות והגישו עליו עבודות מועתקות מחבריהם, עידנים לפני פרוץ ה-ChatGPT. אז מה לנו כי נלין שתעשיית הקולנוע, שמכינה לנו מנות עבשות מכל דמות מתחתית מדפי הקומיקס או חידוש מספר 7 לסרט שהיה רענן באייטיז, פונה לעבד סוגה עילית ספרותית.
4 צפייה בגלריה
מתוך "חוות החיות"
מתוך "חוות החיות"
בתמונה: מנופי קיבוץ מזרע. מתוך "חוות החיות"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
"חוות החיות" גרסת 2026, מתרחש, כמו בנובלה, בחווה כושלת שממנה גורש החוואי הטיפש שהביא אותה לעברי פי פחת, והחיות משתלטות עליה. בתחילה הן חיות באידיליה, כשכמה מהחזירים הדומיננטיים מצהירים על שורת כללים שאמורים לממש את האוטופיה. בתחילה הכל עובד פרפקט, כשכל חיות החווה עובדות יחדיו בהרמוניה ואף מביאות אותה לרווח כלכלי, אבל מהר מאוד נוצרים בחווה מעמדות חדשים. חזיר אחד, נפוליאון (בדיבוב סת' רוגן בגרסה האנגלית), נכנס לעמדת המנהיג בלי שאף אחד בחר בו, ומתחיל להכפיף את הכללים לטובתו. החוקים המוצהרים בחווה, לפיהם אסור לחיות לבוא במגע עם אנשים או להתנהג כמוהם, מתמסמסים במהרה - כשהחזירים הופכים בעצם למעמד ה"מתכנן" והשליט שמעביד את החיות האחרות בפרך ועושה עסקים עם בני האדם. וכמובן - במוטו הידוע ביותר מהספר - החוק "כל החיות שוות", מקבל את התוספת המוכרת "אבל יש כאלו ששוות יותר".
התיאור הנ"ל - שהוא בעצם הגרעין העלילתי שנותר מהנובלה - נשמע יותר מעניין ממה שהסרט "חוות החיות" מגיש בפועל. יש שלושה שינויים עלילתיים קריטיים שעליהם החליטו סרקיס והתסריטאי שלו ניקולס סטולר ("החבובות", "קח את זה כמו גבר") ודי מסרסים את החריפות במשל הזה. הראשון הוא ההחלטה ההוליוודית כל כך להעביר את כל הסיפור דרך עיניה של דמות ראשית חדשה - בעצם גיבור הסרט - חזרזיר חמוד באופן בלתי-נסבל בשם לאקי (בדיבוב גייטן מאטרצו, דסטין מ"דברים מוזרים"). הוא כמובן תמיד רוצה לעזור, מתחבר עם כולם, וגם אם הוא טועה, בסוף הוא מוביל בבטחה את חיות החווה לעשות את המעשה הנכון. ובעיקר, הוא "מתוקי". מין דמות שאם הסרט היה להיט ענק (והוא לא, הוא כישלון קופתי מחפיר), אפשר לדמיין את הבובה שלו בארוחות ילדים במקדונלדס.
4 צפייה בגלריה
מתוך "חוות החיות"
מתוך "חוות החיות"
תיזהרו, וקנה ברך אליכם. מתוך "חוות החיות"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
השינוי השני הוא בנוכחות בני האדם. אם בספר החיות נאלצות לשאת ולתת עם בעלי חוות שכנות ואט אט נעשות דומות להם, כאן הסרט מוסיף מימד מיותר לחלוטין - חברה דורסנית שרוצה להשתלט על החווה, ונראית משום מה כתאגיד הייטק עתידני (כל הנבלים בהוליווד חייבים להיות דומים היום לאילון מאסק, מסתבר). עומדת בראשו נבלה צוננת בדיבוב גלן קלוז, אשת עסקים רעה-רעה-רעה שזוממת כל הזמן מזימות, ובעלת שיער כסוף גולש ומבט מרושע תמיד. הפיכת האנטגוניסטים בספר לדמות אחת ויישות אחת, בדיוק כמו שנעשה עם דמות הגיבור, מחלישה ומשטיחה את הסיפור באופן שפשוט מזלזל בצופים - גם בקטנים, שנחשפים ל"רעים" מורכבים יותר בכל סרט הוליוודי. במקום באמת לדבר על השחתה הדרגתית של האדם הטוב, נותנים לצופים "רע" ברור שצריך להילחם בו. לא לכך כיוון אורוול. והוא לבטח לא התכוון לסוף, שהוא השינוי הקריטי השלישי בין הנובלה לסרט. אין דרך לתאר כמה הוא מחרב את הסיום המקורי, כמו פיל שהתפרץ לחווה. אפשר ממש לשמוע את המפיקים ובעלי האולפנים דורשים מהיוצרים להוסיף סוף טוב וחיוך, אתם יודעים, בשביל הילדים.
כש"חוות החיות" יצא ב-'45, הוא נתפס ישר ובצדק כטקסט שקוף נגד הקומוניזם (מה שמסביר את הפופולריות שלו במערכות חינוך במערב), ובכל זאת גם היה בו משהו נועז: בשמאל העולמי דאז היה עוד נהוג לראות - לאור הניצחון המרהיב של הסובייטים במלחמת העולם השנייה - את סטאלין כשותף, אם לא כ"שמש העמים", האיש שהציל את העולם גם אם הוא קצת קשוח מול המתנגדים מבית. אורוול, איש שמאל שלחם במלחמת האזרחים בספרד נגד הפאשיזם, יצא נגד חלק גדול מהמילייה שלו כשביקש לחשוף את ההידרדרות המוסרית שאליה נפלו ברית המועצות ותומכיה - עם ההבנה שגם המשטרים הטוענים שהם חותרים לצדק חברתי מתדרדרים מהר לאותם מנגנוני כוח אכזריים. שיעור ההיסטוריה הזה פחות מעניין את סרקיס וסטולר, ולכן הלחץ הברור הוא ליצור "משל על ימינו", ספציפית על ארה"ב. אני משער שאפשר בקלות לטעון שהחזיר נפוליאון, הנבל הראשי בספר ובסרט, הוא בעצם טראמפ ומנהיגים ברוחו. כזה שמקסים את תומכיו בתחילה בהומור וחוצפה, טוען שהם יותר מדי זמן נזרקו הצידה על ידי "אליטות" שולטות, ואז בונה סביבו אליטה מצומצמת שנהנית ממנעמי השלטון בעוד האחרים נזרקים לכלבים. זו פרשנות אפשרית, נוחה מדי, כי בסופו של דבר בימינו כמעט בכל סרט הוליוודי שני - כולל של דיסני - תמצאו שליט מרושע שכל אחד יכול להשוות למי שהוא רוצה, כולל לטראמפ.
4 צפייה בגלריה
מתוך "חוות החיות"
מתוך "חוות החיות"
רגע, מי בתמונה זה פיט הגסת'? מתוך "חוות החיות"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
והאמת ש"חוות החיות" הוא בכלל לא סרט הוליוודי, אלא כזה שיוצא מהאולפן הסמי-עצמאי Angel שמבוסס ביוטה. קברניטיו הם מורמונים שמעוניינים להפיק תוכן "אמוני" שמתאים לכל המשפחה, כדוגמת סרט האנימציה "דוד: הסרט" שעלה פה לפני כמה חודשים. בניגוד לסרט ההוא, הסרט הנוכחי נעדר מהטפות מיסיונריות, וגם לא בדיוק מפציץ במסרים אנטי-קומוניסטיים, אנטי-טראמפיסטיים, או מסרים כלשהם. הוא פשוט מרדד אותם. הקרדיט לסרט וביצועיו צריך להגיע לסרקיס: השחקן המתמחה בגילום דמויות דיגיטליות בלתי נשכחות ב"שר הטבעות" ו"כוכב הקופים", עם כל הקולות והמימיקה, חלם לעבד את הנובלה של אורוול עוד מ-2011 ובשלב מסוים זכה לתמיכת נטפליקס. מי יודע, אולי הוא רצה לגלם את אחד החזירים בגרסת לייב-אקשן. אבל לצד ההערכה ליומרות ולחיבה העצומה של סרקיס והתסריטאי סטולר לספר שבו התאהבו בילדות, צריך לומר שהתוצאה מחפירה. ולא רק בעיבוד לספר.
4 צפייה בגלריה
מתוך "חוות החיות"
מתוך "חוות החיות"
יום אח, בני, אתה תגלם את גולום ותביים סרט אנימציה גרוע. מתוך "חוות החיות"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
נניח, באנימציה, שהיא פשוט כעורה באופן יוצא-דופן. "חוות החיות" הוא סרט לא נעים לצפייה, קודם כל כי הוא נראה כל כך רע, עם אנימציה ממוחשבת ש"פיקסאר" עשו בדרך טובה ממנו עוד בשנות ה-90. בנקודה הזו מתגלה גם הפער בין סרט הוליוודי לסרט שהופק מחוץ לסיסטם, כנראה בתקציב נמוך בהרבה מההפקות שבהן התרגל סרקיס לעבוד: הוא פשוט לא נראה מושקע מספיק, עם דמויות בעלות קווי מתאר ממוחשבים להפליא ועיניים מתות (וזה מוזר, כי "דוד: הסרט" למשל דווקא כן נראה פצצה, מה שמוכיח שהוא כנראה היה פרויקט הרבה יותר חשוב לאולפן). וגם התסריט היה מרוויח מעוד כמה סבבים של הידוק, ליטוש והוספת בדיחות וסצנות ראויות. איפה שנראה שהסרט השקיע את מירב הז'יטונים שלו, כנראה גם בתקציב, הוא בגיוס כוכבים למלאכת הדיבוב, אולי כי סרקיס מדבב בהווייתו: לצד רוגן, מאטרצו וקלוז, תשמעו מהדמויות את קולותיהם של אושיות כסטיב בושמי, וודי הרלסון, לאוורן קוקס וקתלין טרנר (מאיפה הקריצו אותה?). תודה על מפגן הכוח, רק חבל שהוא בוזבז על הסרט הזה.