אם החמצתם את הפרקים הקודמים:
פרקליטו של השטן - חלק 1 פרקליטו של השטן - חלק 2 פרקליטו של השטן - חלק 3 פרקליטו של השטן - חלק 4 פרקליטו של השטן - חלק 5 פרקליטו של השטן - חלק 6 פרקליטו של השטן - חלק 7 פרקליטו של השטן - חלק 8 פרקליטו של השטן - חלק 9

עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - ‎עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play

- פרק 69 - אדי

טעם של דם עמד לי בפה. נבהלתי לרגע, ואז קלטתי שנשכתי את השפה. הצריבה הגיעה עם ההבנה. תחילה חשבתי שאדוארדס עומד ללחוץ על הכפתור, אבל אז הוא לקח את הכוס מלוח המחוונים, שתה ודיבר עם הארי.
כעת נראה שהוא שוב נתקף פאניקה. הוא עדיין אחז בטלפון. למה הוא לא מניח אותו?
שמעתי סירנות והסתובבתי. שתי ניידות נדחקו קדימה ועקפו את רכב השטח. שיפלי רכן מבעד לחלון כשהם חלפו על פנינו וצעק, "תחזרו אחורה!"
הניידות יצרו מחסום לרוחב הרחוב, כעשרה מטרים לפנינו. לנארד ועוד שני שוטרים יצאו מהן, תפסו מחסה מאחוריהן, שלפו את הנשק וכיוונו אל המשאית. שיפלי פתח את תא המטען של הניידת והוציא רובה חצי אוטומטי עם כוונת טלסקופית.
"אל תירו," אמר ברלין וצעד לעברם, מנופף בתעודת הזיהוי שלו. הוא דיבר עם שיפלי, אבל לא שמעתי את דבריהם.
ואז נפתחה דלת הנהג של המשאית.
שיפלי הדף את ברלין, הטיח את קנה הרובה בגג הניידת וכיוון.

- פרק 70 - הארי

הארי אחז בחוזקה בזרועו של פרנסיס. רגל אחת שלו כבר היתה מחוץ לתא הנהג כשהסתובב בחזרה.
"תן לי את הטלפון," אמר הארי.
פרנסיס הרכין את ראשו והביט במכשיר הקטן שבידו, כאילו לא תפס שדבר כה זעיר יכול לחולל נזק כה רב.
הארי ראה את השוטרים מגיעים. כנראה קיבלו דיווח מהאף בי איי וממפעל הכימיקלים. ברלין התווכח עם שיפלי.
פרנסיס הניח את הטלפון על לוח המחוונים. הארי הרים אותו ונופף בו לעבר השוטרים.
"אולי תישאר בתא הנהג עד שהם יבואו לקחת אותך," אמר הארי, כששיפלי הדף את ברלין הצדה וכיוון את הרובה אל המשאית. "הם לא יורים בך כי הם חוששים לפגוע במשאית. תישאר פה בפנים."
"תודה," אמר פרנסיס. "תודה שסיפרת לי מה קרה לסקיילר ולאסתר."
כל ארבעת השוטרים כיוונו את נשקם אל המשאית. בטנו של הארי התכווצה כשפרנסיס הניח את שתי רגליו על הקרקע. גם הוא ראה אותם. והארי ידע שהוא קיבל החלטה. דלת המשאית הגנה על פלג גופו העליון מפני הרובים שכוונו אליו.
"פרנסיס, תחזור פנימה. בבקשה," אמר הארי.
פרנסיס הניד בראשו לשלילה.
"מי עשה לך את זה? מי סיבך אותך בזה?" שאל הארי, נואש שימשיך לדבר.
פרנסיס אחז בחזהו וצעד צעד אחד הצדה.
"הוא קרא לעצמו הכומר " אמר פרנסיס, אך אם הצליח להוציא מפיו מילים נוספות, הן נבלעו ברעש.
הארי כיסה את אוזניו בכפות ידיו והפנה את מבטו. הוא לא היה מסוגל להסתכל. המתח שעמד באוויר הרותח נקרע לפתע בקול יריות. אפילו בעיניים עצומות, הארי לא היה יכול לברוח מהמתרחש סביבו. מוחו תרגם את הקולות לתמונות. הוא ראה את חורי הכדורים מצמיחים שושני דם על חזהו ועל פניו של פרנסיס. כשהירי פסק, הוא עדיין כיסה את אוזניו כדי לא לשמוע את צעקתו שלו.
ואז נפתחה דלת תא הנהג בצד שלו, ולהארי לא נותרה ברירה אלא להביט. ברלין משך אותו החוצה מהמשאית, ובלוך מיד תפסה אותו, לקחה אותו לזרועותיה וחיבקה אותו חזק.
"היי, אני בסדר," אמר.
אדי ניתק את השיחה, וכעבור דקה יצאה קייט בריצה מדלת המלון, ישר לתוך חיבוק נוסף של בלוך. עיניה של קייט נפקחו לרווחה בהפתעה, והיא כרכה את זרועותיה סביב חברתה.
אדי הקיף את המשאית, ניגש להארי והכניס לו אגרוף בזרוע.
"מה זה היה?" שאל הארי.
"זה על זה שכמעט נהרגת. אל תכניס את עצמך אף פעם למצב שבו אתה עלול להיהרג. זה התפקיד שלי."
הם הביטו זה בזה לרגע, כשההקלה פינתה את מקומה לכאב.
"הוא נכנס בכוונה ישר לתוך הרובים האלה," אמר הארי. "גם הוא קורבן."
אדי הנהן, אבל לא אמר דבר. לא בהתחלה. הוא הביט מעבר להארי, על ברלין, שהיה שקוע בשיחה חרישית עם האיש שנהג ברכב השטח. הארי לא רצה לדעת על מה דיברו. ברלין היה איש מסוכן, ונראה שגם הנהג היה כזה. הוא השפיל מבט אל ידו השמאלית. היא רעדה, ובדיוק באותו רגע הוא רק רצה שהרעידות ייפסקו.
"תגיד לברלין שאנחנו צריכים לדבר," אמר. "גם קייט ובלוך. שאלתי את פרנסיס מי סיבך אותו בזה. זה לא היה רק גרובר. הוא אמר כינוי. אני חושב שזה הכינוי של מנהיג הקמליה הלבנה. הם העמידו פנים שהם ארגון נוצרי, נשאו דרשות בפגישות שלהם. הוא קרא לו הכומר. הוא לא הספיק להגיד לי את שמו האמיתי. אנחנו חייבים למצוא את האיש הזה. יש לי קולט במעיל ואני מת להשתמש בו."

- פרק 71 - טיילור אייברי

טיילור אייברי לא הצליח להירדם.
הוא ישב על מרפסת ביתו, כוס תה בידו, מוקף בצלילי הלילה של אלבמה. השעה כבר היתה אחרי חצות והוא היה עייף. "אל תיגע בזמיר" נשמט מאחיזתו לפני חצי שעה כשהתנמנם, והדפים המצהיבים קראו לו מבין קרשי הרצפה.
פעם מצא נחמה בספר הזה, אך לא עוד. זה כבר לא היה סיפור על אנשים זרים, על מקום זר. זה היה כאן ועכשיו. והוא היה אחד המושבעים. הוא ידע מה עליו לעשות. הראיות בתיק נגד דובואה היו מסריחות כמו זבל של פרות. והוא הכיר היטב את הריח. לא היה צריך להיות עורך דין כדי להריח את הצחנה הזאת. כל חקלאי היה יכול להריח אותה.
הוא שמע את נהמת המנוע הרבה לפני שראה את המכונית. אורותיה שטפו את צדו של בית החווה כשהיא פנתה ונעצרה. המנוע דמם, הדלת נפתחה ונסגרה.
הוא לא שמע את צעדיו של קורן. האיש נע כאילו היה חלק מהחשיכה. הוא עלה למרפסת, ובידיו ניירות.
"ערב טוב," אמר קורן.
טיילור הנהן, אך לא קם ללחוץ את ידו.
קורן הושיט לו את הניירות. טיילור לקח אותם. לרגע נגעו אצבעותיו באצבעותיו של קורן, והוא חש את קרירות מגעו.
"זאת בקשה לרכישה כפויה של קרקע. היא כוללת את החווה," אמר קורן.
טיילור דפדף בניירות. חברה בשם "מקס פיתוח" ביקשה לרכוש ארבעת אלפים דונם. ההצעה עמדה על מחצית משווי הקרקע.
בעמוד האחרון היה מקום לחתימה.
"החברה הזאת רוצה את החווה שלך, מר אייברי. אני אדאג שהיא לא תקבל אותה."
"תודה," אמר טיילור. "אבל זה מוזר."
"מוזר?"
"שמגישים הצעה כזאת דווקא עכשיו, כשאני יושב בחבר המושבעים."
קורן רכן קדימה והניח את ידיו על משענות כיסאו של טיילור, עד שפניהם היו במרחק סנטימטרים ספורים אלה מאלה.
"אני בעל מניות בחברה," אמר קורן. "שכנעתי את הדירקטוריון שזאת השקעה טובה ושהמחוז יהיה פתוח לבקשה שלנו. אני יכול לעצור את כל זה בכל רגע. תדאג להרשעה בתיק, והעניין ייעלם. יעזבו אותך לנפשך. האדמה שלך תהיה מוגנת. אבל אל תשלה את עצמך: אם תילחם בי, תמצא את עצמך ברחוב בתוך חודש."
קורן הזדקף, וטיילור הריח שוב משהו. לא שקר. משהו רע. משהו רקוב.
הוא הביט בתובע שהסתלק בלי לומר מילה נוספת. לא היה עוד צורך בשכנוע. טיילור האמין לו. הוא דיבר אמת. טיילור ידע מה יקרה אם יתנגד לו ומה יקרה אם ישתף פעולה.
הוא לגם מהתה והשפיל מבט אל הספר, שהיה מונח על רצפת המרפסת.
הוא מעולם לא חשב שיעמוד בפני בחירה כזאת. לעקרונות יש מחיר. ואמנם הוא היה מוכן לשלם את המחיר, אך לא רצה שמשפחתו תאבד את ביתה משום שעשה את הדבר הנכון. אם עשיית הדבר הנכון פוגעת במשפחתו, האם זה באמת הדבר הנכון?
הוא שפשף את מצחו והחליט שאין לו ברירה.
הוא הכיר את שאר המושבעים בתיק בשמם. הם השתייכו לאותה קהילה, והיה ברור שהם מקשיבים לו. הוא יכול להביא כל אחד מהם להצביע "אשם". בכך לא היה לו ספק.
קורן בחר את האיש הנכון למשימה. איש מהמושבעים לא יצביע באופן שונה ממנו אם יתמוך בהרשעה.
טיילור הרים את הספר, ירד במדרגות המרפסת, ניגש לפח האשפה, השליך אותו פנימה וסגר את המכסה.
זה היה רק ספר.
אלה היו החיים האמיתיים. הוא נשא את עיניו אל חלון חדר השינה של בנו. המנורה דלקה. בנו היה שם למעלה וקרא.
אייברי קילל, הרים את מכסה פח האשפה ושלף מתוכו את הספר.

- פרק 72 - אדי

קייט הכינה שיעורי בית על השוטר לנארד. היא היתה מוכנה כשקורן קרא לו להעיד בשעה עשר באותו בוקר. היא מתחה את גבה ודפדפה לדף חדש במחברתה, מוכנה לרשום כל מילה מעדותו. לנארד יעיד ששריף לומקס תיעד נאמנה את הודאתו של אנדי.
רכבת משא של צרות עשתה את דרכה אל לנארד. היה ברור שלומקס סחט את ההודאה מאנדי בכוח, עוד לפני שראה את דוח הנתיחה. בהודאה החתומה הצהיר אנדי:
המשמרת שלי הסתיימה בחצות ועקבתי אחרי עובדת אחרת, סקיילר אדוארדס, אל מגרש החניה. אני מכיר את סקיילר. עבדנו יחד זמן מה. היא יפה ומצאה חן בעיני. רציתי לנשק אותה, אבל היא הדפה אותי. תפסתי אותה חזק ולחצתי. היא נאבקה, ואני וידאתי שהיא תישאר שקטה. לא התכוונתי לפגוע בה. היא הפסיקה להיאבק, אז לחצתי חזק יותר. אחר כך הרגשתי נורא. יש בִּיצה מאחורי מגרש החניה. לקחתי אותה לשם וקברתי אותה כדי שאף אחד לא ימצא אותה.
הפתולוגית קבעה שגופתה של סקיילר אדוארדס נצרבה מהשמש. אם אנדי הרג אותה בחצות וקבר אותה מיד, היא לא היתה יכולה להיצרב מהשמש. מכאן שהודאתו של אנדי היא שקר גס.
קייט היתה חמושה היטב. היא הכינה כמה שאלות שיקברו את לנארד בשקריו. היא לא יכלה לחכות שיעלה על דוכן העדים.
הארי לא נראה רענן במיוחד. גם לא בלוך. כולנו ישנו מעט מאוד בלילה, אבל קייט היתה רגילה ללילות לבנים. אני לבשתי חליפה ועניבה נקיות, והנהלת המלון דאגה לי לקפה טרי בבוקר. תהיתי אם הם היו מסבירי פנים באותה מידה אילו ידעו שהארי הרשה לעצמו לקחת ארגז שלם של בורבון. שיערתי שלא.
פטרישיה ואנדי היו גמורים. אף אחד מהם לא ישן, ואנדי נראה רזה עוד יותר בחליפתו הגדולה. הם החזיקו ידיים, כמו תמיד, רק שהפעם ידיהם רעדו. לא ידעתי אם זרועו של אנדי היא שמרעידה אותן, או זרועה של פטרישיה.
קורן קם ופנה אל השופט. הוא כפתר את הז'קט, סנטרו היה מורם וגבו זקוף, כמי שכבר ניצח. כאילו דבר שעשינו לא הזיז לו כלל. ראיתי את העד שלו, לנארד, מתנועע בעצבנות בשורה הראשונה מאחוריו ומאחורי וינגפילד. מוצף באנרגיה הנרגשת של מי שעומד להעיד. השוטר הסתרק, סידר את שפמו ולבש חולצה שלא נמתחה על בטנו כאילו חייזר עומד לפרוץ ממנה.
"כבודו," אמר קורן, "התביעה קוראת לשוטר..."
אבל הוא לא סיים את המשפט. איש לא קטע אותו. קולו דעך כשמבטו נמשך אל ספסל המושבעים.
הבטתי לשם וראיתי שאחד המושבעים עומד.
"כבודו, יש לי משהו להגיד," אמר המושבע. זה היה טיילור אייברי, אחד המושבעים קרי הרוח והרציונליים שסמכנו עליהם.
"כן, יש בעיה?" שאל השופט.
"ובכן, אדוני," אמר אייברי. הוא שלח יד לאחור, הוציא כמה מסמכים מקופלים מהכיס האחורי של מכנסי הג'ינס הכחולים שלו והחל ליישר אותם. "חשבתי על זה הרבה והיטב. אני לא נוהג לדבר בציבור ואני לא ממש יודע איך להגיד את זה "
"מר אייברי, המושבעים אינם רשאים למסור הצהרה. אני עוצר אותך כאן, לפני שתמשיך. אתה מבין?"
"אני לא יכול להגיד משהו?"
"לא, מושבע אינו יכול לומר דבר בבית המשפט. אם יש שאלה, חבר המושבעים יכול להציג אותה, אבל בדרך כלל בכתב, והיא נשלחת אלי."
אייברי הוציא עט מכיס חולצתו, שרבט משהו על הדפים ומסר אותם לסדרן. הסדרן הביט במושבע ואז בשופט. צ'נדלר אמר שזה בסדר, שהוא יקרא את מה שנכתב.
הסדרן מסר לו את הדפים.
"כבודו, זה מאוד לא תקין," אמר קורן.
הוא כבר לא נראה כל כך בטוח בעצמו, ולי לא היה מושג מה קורה. השופט צ'נדלר לא התייחס להצהרתו של קורן. לא בהתחלה. הוא קרא את מה שהמושבע כתב, דפדף בין העמודים והניח אותם על שולחנו. הוא פנה לטיילור אייברי, ונדמה שמשהו עבר ביניהם במבט ההוא. סוג של הכרה.
"מר קורן," אמר השופט, "אתה צודק, זה אכן מאוד לא תקין. יש לי שאלה מהמושבע הזה. הוא שואל כך: מדוע מר קורן מאיים לקחת ממני את החווה שלי אם לא אשכנע את שאר המושבעים להצביע 'אשם' בתיק הזה?"
ראיתי הרבה דברים בימי בבית המשפט, אבל מעולם לא ראיתי דבר כזה. אנחת הלם קולקטיבית עלתה מהקהל.
קורן חייך, נפנף בידו כאילו הוא מגרש רמיזה מגוחכת. תשומת לבו של השופט נדדה מקורן לאייברי ובחזרה אל התובע המחוזי.
"זאת האשמה מגוחכת. איפה ההוכחה שלו?"
"המילה שלי. אין לי שום הוכחה מלבד שמי הטוב," אמר אייברי. "אני אומר את האמת, זה הדבר הנכון לעשות."
השופט צ'נדלר הנהן. התרשמתי שהוא מאמין לאייברי, אבל בלי הוכחה זאת היתה המילה של חקלאי אחד נגד המילה של התובע המחוזי. הציפור הזאת לעולם לא תעוף.
"כבודו," אמר קורן, "יש משהו שהובא לתשומת לבי זה עתה על ידי השוטר לנארד. לא העליתי את זה קודם כי רק עכשיו נודע לי על כך ורציתי לבסס את העובדות. עכשיו נראה לי ראוי שאפעל על פי המידע הזה. אני מבקש מבית המשפט להכריז על משפט חוזר ושמר פלין יילקח למעצר."
זאת היתה תוכנית הגיבוי של קורן.
הוא היה בטוח בעצמו כי חשב שקנה את המושבעים, אבל מר אייברי סירב. התרשמתי שקורן לא רגיל שמסרבים לו. ובכל זאת, התבוסה הזאת, כה פומבית וכה מבישה, התבשלה במשך זמן רב. לאנשים יש גבול. בסופו של דבר, אדם אחד יסרב. אייברי לא נראה רגוע כלל. הוא היה מפוחד עד מוות. והיתה לו כל זכות להיות. ובכל זאת הוא עמד שם. דיבר. לא למען עצמו, אלא למען אנדי.
עכשיו, כשתוכניתו של קורן לכפות פסק דין של "אשם" כשלה, הוא משך את התקע מכל המשפט. והוא רדף אחרי.
"כבודו," אמר קורן, "השיבוש היחיד של הליכי משפט שהתרחש בתיק הזה בוצע על ידי מר פלין. ובניגוד להאשמה המופרכת שהעלה המושבע אייברי, לי יש הוכחה, ויש לי עדה המושבעת שמר פלין שיחד."
השופט צ'נדלר נראה כאילו רכבת משא עברה זה עתה בקרקוש דרך אולם בית המשפט שלו.
"זאת האשמה פלילית חמורה, מר קורן. איזו מושבעת?"
"המושבעת סנדי בויאט," אמר קורן.
השופט צ'נדלר פנה אל חבר המושבעים. סנדי ישבה בראש מורכן כשהוא שאג עליה.
"גברת בויאט, קומי! מה יש לך להגיד על זה? האם קיבלת שוחד בתמורה להצבעתך בתיק הזה?"
סנדי קמה, הרימה את ראשה והביטה בי. כמה דמעות נקוו בעיניה כשפנתה אל השופט. היא בלעה רוק וניסתה להרוויח כמה שיותר זמן כדי למצוא את המילים הנכונות.
"נו? זה נכון? שיחדו אותך?" צעק השופט.
"כן, כבודו," אמרה סנדי.
"סדרנים, עצרו את פלין," צעק צ'נדלר.

- פרק 73 - אדי

שני סדרנים של בית המשפט צעדו לעברי.
"כבודו, ברשותך, רגע אחד. אני חושב שחלה כאן אי הבנה," אמרתי.
"איזו אי הבנה יכולה להיות כאן?" שאל צ'נדלר.
"כבודו," התפרץ קורן, הוציא מעטפה מכיסו ופתח אותה, "יש בידי תצלומים של מר פלין משוחח עם המושבעת במסעדה מחוץ לעיר. את התמונות צילם עוזר התובע המחוזי, מר וינגפילד. וכדי שלא ייוותר ספק, הנה תצלום של תיק מלא כסף בדירתה של אותה מושבעת. חמישים אלף דולר במזומן. את התמונה הזאת צילם השוטר לנארד."
הפקידה העבירה לצ'נדלר את התצלומים. הוא בחן אותם בזה אחר זה.
קייט הושיטה לי טלפון. מסרתי אותו לפקידה ואמרתי לה שהשופט צריך להסתכל בתמונות ובסרטון. הוא לקח אותו ממנה והחל להעביר את אצבעו על המסך. כשבהה בטלפון, שמעתי קול עמום בוקע מהרמקולים.
"מה זה אומר?" הוא שאל.
"כבודו, שאל את המושבעת," אמרתי.
"אני יכולה לספר לך בדיוק מה קרה," אמרה סנדי. "מר קורן פנה אלי בפרטיות ואמר שהוא רוצה לדבר על המשפט ושנוכל לעזור אחד לשני. פחדתי ולא ידעתי מה לעשות, אז דיברתי עם מר פלין וסיפרתי לו על זה. הוא אמר שאני צריכה להגן על עצמי ולהיזהר אם מישהו יציע לי כסף. החוקרת שלו נתנה לי פיג'מה של מיני מאוס, שמצלמת וידיאו זעירה מוסתרת באחד הכפתורים שלה. היא גם צילמה את התמונה שאתה רואה בטלפון הזה. רואים בה את מר קורן נכנס לדירתי כשהתיק הזה בידו. גם השוטר לנארד היה בסוד העניינים. כבודו, לא רציתי שום כסף. רק רציתי למלא את חובתי. צילמתי בווידיאו את השיחה שלי עם מר קורן בדירתי והראיתי את הסרטון למר פלין. הוא אמר לי להתעלם מהכול, לתת הכרעת דין כנה, ושאם אשאל על זה, עלי לספר לבית המשפט ולהסכים להעיד נגד מר קורן."
צ'נדלר בחן את התצלום שנתתי לו, והדבר היה ברור כשמש. בלוך צילמה את התמונה בעצמה. ראו בה את קורן, מחוץ לדירתה של סנדי, אוחז בתיק העור המלא בכסף. והסרטון היה מושלם: קורן, בדירתה של סנדי, נושא בפניה נאום וטומן לי מלכודת. בתיקי הגירושים של קייט, מצלמת הפיג'מה של בלוך סיפקה יותר ראיות מפלילות מכפי שהיו נחוצות אי פעם.
הפכנו את הקערה על פיה.
"מר קורן " אמר השופט צ'נדלר, אבל התובע המחוזי קטע אותו בניסיון נואש להציל את המצב.
"כבודו, העוזר שלי, טום וינגפילד, יאשר את גרסתי לאירועים."
וינגפילד, לצד קורן, קם ופנה לבית המשפט.
"כבודו, אני חושש שאין לי מושג על מה מר קורן מדבר. זאת הפעם הראשונה שאני שומע על זה."
קורן נראה כמי שסכין ננעצה בגבו. פיו נפער. וינגפילד לא הופיע בסרטון מהדירה של סנדי והתנער ממנו כי ידע מה עומד לקרות.
"כבודו, אני..." אבל מילותיו של קורן גוועו בגרונו.
סנדי היתה מושלמת. הפלנו את קורן בפח שהוא עצמו טמן לי. כמעט ריחמתי עליו.
"איני רוצה לשמוע ממך עוד מילה, מר קורן. סדרנים, עצרו את מר קורן ואת השוטר לנארד."
קורן נסוג בתחילה, אך אז נכנע. לנארד נאבק בסדרנים לרגע, עד שמכת מרפק בצלעות הוציאה ממנו את כל רוח הלחימה.
"לפני שאתה הולך, מר קורן," אמר השופט צ'נדלר, "אני רוצה שתשמע את זה. אני מבטל את התיק נגד אנדי דובואה עקב התנהלות פסולה בעליל של התביעה. מר דובואה, אתה חופשי ללכת. ואנא קבל את התנצלותי. עמדת בפני משפט לא הוגן, ועל כך אני באמת מצטער."
הסדרנים ליוו את קורן האזוק דרך אולם בית המשפט אל דלת צדדית שהובילה לתאי המעצר. הוא צלע, וכשעבר לידי ראיתי את פניו האמיתיות.
פיו, שהיה כחריץ דק, התעוות בזעם, ועיניו בערו. שוב קלטתי את ריחו. ריח של בשר רקוב.
הפניתי את מבטי בגועל והתבוננתי, יחד עם קייט והארי, באנדי ובפטרישיה, שנבלעו זה בזה בחיבוק שיימשך חיים שלמים.

- פרק 74 - בלוך

מר אנדרסון עצר מחוץ לקלבסאס 224. הבית היה מוזנח, הטיח שעל הקירות התקלף ומסגרות החלונות נרקבו. בדשא הגבוה היו פזורים צעצועי ילדים דהויים משמש, כאילו לא שיחקו בהם זמן רב. הבית נראה כמו תמונה קלאסית למה שקורה בגירושים, כשהבעל מקבל את הבית, והאישה את הילדים.
ברדיו המקומי לא הפסיקו לדבר על ניסיון הפיגוע שביצע אמש פרנסיס אדוארדס. בחדשות אישרו שהוא נורה ונהרג במקום וכי כוחות אכיפת החוק המקומיים חוקרים את המקרה. ידיעה מרכזית נוספת נקברה תחת הדיווחים על ניסיון הפיגוע. אמש נשדד הבר של הוג, והבעלים, ראיין הוג, נורה למוות בידי השודד. לפי הדיווחים, השודד נמלט מהמקום כשהוא נושא נשק חצי אוטומטי.
לברלין ולבלוך היה נדמה שהכומר מנקה את השטח. אמו של פרופ' גרובר דיווחה על היעדרותו. איש לא ראה אותו כבר יומיים.
ברלין הלך ראשון כשצעדו בשביל החצץ אל הדלת הקדמית. הוא נעמד משמאלה, אנדרסון מימינה, בלוך נשארה מאחור. ברלין הקיש בדלת.
בראיין דנוויר כנראה ראה אותם מתקרבים, כי קרא מיד מתוך הבית.
"זה שטח פרטי ואתם מסיגים גבול. אני חמוש ואשתמש בכוח קטלני כדי להגן על עצמי ועל רכושי. עזבו מיד!"
"הוא לא נשמע ידידותי במיוחד," אמר ברלין וצעק לעברו בחזרה, "מר דנוויר, כאן המחלקה לביטחון המולדת. הנח את כלי הנשק וצא מהבית."
שקט.
"אתם מסיגי גבול! תסתלקו מהשטח שלי. אני סופר עד שלוש ואז אני מתחיל לירות."
"מר דנוויר, כדאי שנדבר. אתה לא עצור."
"אחת!" צעק דנוויר.
"תענה על השאלה שלי ונעזוב אותך לנפשך," המשיך ברלין. "לא אכפת לנו מהוג או משאר האנשים שהרגת. תגיד לנו מה שאנחנו צריכים לדעת, ותהיה חופשי ללכת."
או שדנוויר שכח מה בא אחרי "אחת", או שפשוט נגמרו לו המילים, כי צרור יריות אוטומטיות ריסס את הדלת. שלושתם צללו ארצה.
ברלין שלח הנהון לאנדרסון.
בלי לומר מילה, אנדרסון זחל אל חלון צדדי מימין לדלת, הציץ פנימה לרגע, התכופף ונענע בראשו לשלילה.
בלוך זחלה אל החלון שמשמאל לדלת, הרימה את ראשה לרגע והתכופפה שוב. היא הבינה מיד את הבעיה של אנדרסון. בשל המבנה הפנימי של הבית, התקפה חזיתית היתה מסוכנת. מסדרון רחב, עם סלון פתוח מימין ופינת אוכל משמאל, אִפשר לדנוויר לעמוד למרגלות גרם המדרגות ולכסות את כל חזית הבית באש.
הוא לבש אפוד מגן מקוולאר ומגיני קוולאר על זרועותיו ועל רגליו וחבש קסדת קרב מלאה.
הם שמעו נביחות כלב. כלב גדול.
על השער היה תלוי שלט "זהירות, כלב", והבית הוקף בגדר בגובה שני מטרים. יהיה קשה לאגף אותו מאחור. הכלב יספק לדנוויר התרעה מוקדמת ויבטל את גורם ההפתעה. האפשרות הזאת לא היתה מעשית.
אנדרסון הציץ מחלונו וירה ארבעה כדורים ברצף מהיר כולם בתוך פחות משנייה וחצי לפני שהתכופף שוב.
צרור יריות אוטומטיות נורה מיד לעברו וענה על השאלה שלא נשאלה. בלוך בדקה את החלון שבצד שלה.
אנדרסון היה טיפוס שקט ולא נראה לבלוך כמי שמחטיא. היא ידעה שכדור מהאקדח שלו ימצא את מטרתו.
הוא ירה שוב. בלוך צפתה מחלונה וראתה כדור אחד ניתז מהקסדה של דנוויר. שאר הכדורים בוודאי פגעו במטרה, אך לשווא. דנוויר היה משוריין מדי.
היא הוציאה את הטלפון הסלולרי שלה, בחרה במצב מצלמה והניחה אותו בפינת החלון, כשהוא נשען על האדן, בזווית שתאפשר לה לראות את דנוויר על המסך. היא היתה צריכה רק כמה שניות, ורק סנטימטרים ספורים מהטלפון בלטו החוצה. בלוך כרעה על ברך אחת ושלפה את נשקה.
היא הביטה במסך והציצה מבעד לחלון כדי להבין לאן לכוון ביחס למיקומו של דנוויר.
מגי היתה כבדה בידיה. היא לא היתה במטווח כבר שבוע, וזה ניכר. אף שבחרה באקדח הזה במיוחד כי ידעה שבו תצטרך לירות רק פעם אחת כדי לפגוע במטרה, היא העריכה כעת שתזדקק לשלוש יריות.
אחת לכיול.
אחת לתיקון.
אחת לפגיעה.
היא סחטה את ההדק, וסילון להבה בגודל של כדורסל פרץ מקנה המגנום. הרעש היה מחריש אוזניים. גם אנדרסון וגם ברלין הסתובבו והביטו בה בהפתעה. בלוך היתה מודעת להם רק מזווית העין. היא הביטה במסך הטלפון וראתה את ענן האבק, שבבי העץ וסיבי השטיח שמילא את האוויר במרחק של מטר מאחורי דנוויר. היה חור בחיפוי העץ של הבית וחור במדרגות, כשלושים סנטימטרים מימין לרגל שמאל של דנוויר.
כיול.
בלוך כיוונה מחדש וסחטה שוב את ההדק.
החור השני בקיר היה קרוב לראשון, אבל נמוך יותר ומשמאלו.
דנוויר צרח.
היא הזדקקה לשתי יריות בלבד.
בלוך הביטה במסך הטלפון שלה. דנוויר שכב על גבו, הרובה מוטל לידו על הרצפה. היא שמעה זכוכית מתנפצת, ואז אנדרסון היה מעל דנוויר.
היא לקחה את הטלפון שלה והלכה בעקבות ברלין דרך החלון שאנדרסון ניפץ.
במסדרון, דנוויר שכב על הגב וצרח מכאב. הוא בעט ברצפה ברגלו הימנית, עקבו מתחפר בקרשים, וזרועותיו התנופפו באוויר.
כף רגלו השמאלית היתה במרחק שלושה מטרים ממנו, בסלון, כשהמגף עדיין עליה.
ליד הדלת עמדו מתקן לרובי סער ושני תיקים מלאים בתחמושת. ברגע שראתה את אנדרסון מרחיק בבעיטה את נשקו של דנוויר ופוטר אותו מנוכחותו של האקדח שהיה בנרתיק חגורתו, החזירה בלוך את מגי לנרתיק. דם כבר חלחל דרך רצפת העץ. אנדרסון מצא שרוך של וילון, כרך אותו סביב השוק השמאלית של דנוויר והידק בחוזקה.
ברלין עמד מעל דנוויר.
"אנחנו יכולים להביא לכאן סיוע רפואי בתוך שתי דקות או בתוך עשרים. הבחירה בידיך. אני לא חושב שיש לך עשרים דקות, מר דנוויר. יהיה לך מזל אם תחזיק מעמד חמש, אפילו עם חוסם העורקים הזה. אתה מאבד דם מכמה עורקים גדולים. אין לך הרבה זמן. תגיד לי מי זה הכומר, ויש סיכוי שתשרוד."
"זה לא חוקי! זה חרא של דיפ סטייט!" צעק דנוויר.
"זה חוקי כי אני אומר שזה חוקי. לאן התכוונת ללכת עם כל הרובים האלה, מר דנוויר? אני רואה שיש רשימה על התיק ההוא. אלה מטרות?" שאל ברלין.
"לך תזדיין," אמר דנוויר.
"מר אנדרסון, חתוך את חוסם העורקים. מר דנוויר לא משתף פעולה "
"לא!" הוא צעק.
אנדרסון התכופף, שלף להב ארוך ודק והצמיד אותו לשרוך הווילון, שהיה הדבר היחיד שמנע מדנוויר לדמם למוות.
"הזדמנות אחרונה, מר דנוויר. מי זה הכומר?"
"הוא יהרוג אותי אם אגיד לכם," פלט דנוויר מבעד לשיניים חשוקות.
"מר אנדרסון יהרוג אותך אם לא תגיד לנו. תחליט בעצמך מהו האיום המיידי יותר."
"אני לא מספר לכם כלום. לא אכפת לי מי אתם."
ברלין הסתובב והלך אל הדלת. תוך כדי הליכה אמר, "מר דנוויר טיפש מכדי להישאר בחיים. מר אנדרסון, בבקשה, עזור לו."
בלוך הסבה את מבטה. היא יצאה בעקבות ברלין, וברגע שהיתה בחוץ שמעה קול של סירנות משטרה.
"עכשיו ניסע לבית המשפט," אמר ברלין.
מר אנדרסון סגר מאחוריו את דלת הבית ופתח את הרכב בשלט. בדרכו אליו השליך את שרוך הווילון אל הדשא הגבוה.

- פרק 75 - אדי

"אני חושב שאתה מחבב את המקום הזה," אמר ברלין.
"זה מה שאתה והארי לא מפסיקים להגיד," עניתי.
ירדנו במדרגות אל תאי המעצר בבית המשפט של באקסטאון, כשעה לאחר שהסדרנים הורידו לשם את קורן באזיקים. קייט והארי לקחו את אנדי ופטרישיה בחזרה למלון כדי להתרחק מההמולה בבית המשפט, מהכתבים ומהאף בי איי, שפשטו על באקסטאון אחרי שנודע על ניסיון הפיגוע. הם הציבו מחסומים בכל רחבי העיירה ובסביבותיה.
ברלין הלך ראשון במורד מדרגות האבן, אחריו אנדרסון השתקן. אני הלכתי אחרי אנדרסון, ובלוך היתה מאחורי.
"דנוויר דיבר?" שאלתי.
"לצערי לא. אם היו לי מעט זמן ופרטיות, הדברים היו יכולים להיראות אחרת."
"אני לא אוהב איך שזה נשמע," אמרתי.
הסוהר התורן היה איש גדול, שנראה כאילו בלע איש קטן ממנו.
"שוב פה, מר פלין?"
"פשוט לא יכול להתרחק מהמקום," אמרתי. "אנחנו רוצים לדבר עם קורן, אם אפשר."
"אתה עורך הדין שלו?"
"תלוי. הוא צריך קודם לשכור את שירותי. תן לנו להיכנס."
הסוהר הפקיד את כלי הנשק של בלוך ושל אנדרסון, ערך עלינו חיפוש גופני חפוז, הוביל אותנו במסדרון המוכר ופתח את דלת התא. קורן היה הדייר היחיד כאן היום, ורק סוהר אחד היה בתפקיד.
"תודיעו לי כשתסיימו," אמר ונעל אותנו בפנים עם קורן.
הוא ישב על הספסל, מרפקיו על ברכיו וידיו על ראשו. כשהזדקף, ראיתי טבעת של דם סביב ירכו.
"מר קורן, שמי אלכסנדר ברלין וזהו מר אנדרסון. אני מניח שאתה כבר מכיר את מר פלין ואת מיס בלוך."
"מי אתה בדיוק, מר ברלין?" שאל קורן.
"היום אני מתחזה לאיש המחלקה לביטחון המולדת, כי היא השאילה לנו את המכונית. תפקידי המדויק בממשל אינו מעניינך. מה שכן צריך לעניין אותך הוא מה שבאתי להציע."
ברלין החזיק טאבלט מתחת לזרועו. הוא הרים אותו, הקיש על המסך, העלה עליו מסמך והושיט אותו לקורן, שהחל לקרוא.
"כתוב פה שאני ארצה חמש שנות מאסר אם אמסור הודאה מלאה על התנהלות בלתי הולמת של התביעה. אני חושש שאיני יכול לחתום על זה. לא עשיתי שום דבר רע. ואני לא מכיר אותך. איזו סמכות יש לך להציע לי משהו?"
ברלין חייג למספר שהיה שמור בטלפון הנייד שלו. השיחה נענתה, וברלין אמר, "תגיד לאיש הזה שיש לי סמכות לסגור עסקה." הוא הגיש את הטלפון לקורן.
"מי זה?" שאל קורן.
"התובע הכללי," אמר ברלין.
עיניו של קורן התרחבו. "התובע הכללי של אלבמה נמצא אצלך בחיוג מהיר?"
"לא," אמר ברלין, "התובע הכללי של ארצות הברית."
קורן הצמיד את הטלפון לאוזנו והקשיב. כעבור דקה החזיר את הטלפון לברלין.
"אני מתנצל, הייתי חייב לוודא שיש לך סמכות להציע לי עסקה."
"אני מבין. כדאי שתחשוב על זה."
"כבר חשבתי. אמרתי לך, לא עשיתי שום דבר רע."
"אתה מבין, האיש שהתמודד מולך בבחירות האחרונות לתפקיד התובע המחוזי מתכונן להתמודד שוב. סידרתי לו כמה תומכים עשירים ובעלי השפעה שיוודאו שהוא ינצח. אתה אפילו לא תוכל להתמודד שוב. עכשיו לחדשות הטובות: הוא תומך בעונש מוות. החדשות הרעות הן שמר וינגפילד כנראה ישתף איתי פעולה בתמורה לחסינות, וזה אומר שאתה תורשע בהונאה, בשיבוש הליכי משפט ואולי גם ברצח של קולט לומקס."
ברלין נתן למשפט האחרון להדהד בחלל.
"יש עד שראה את המכונית שלך עוזבת את הזירה, ממש אחרי שנורתה הירייה הקטלנית."
"איזה עד?" שאל קורן.
"עדה למעשה," אמר ברלין והצביע על בלוך.
היא נופפה לו לשלום.
"לא חשבת שהבאתי את מיס בלוך ואת עורך דינה לכאן רק בשביל ההצגה, נכון?"
לא חשבתי שזה אפשרי, אבל נדמה שקורן נעשה עוד יותר לבן. הגרגרת שלו עלתה וירדה. הוא ערך חישובים בראשו. העונש על רצח של שריף היה ידוע.
"אתה לא צריך שאפרט לך, מר קורן. דמיין לעצמך את התובע המחוזי החדש משתלט לך על המשרד וקושר את התחת שלך למאמא הצהובה בהולמן בעוד חמש שנים מהיום."
קורן היה הרבה דברים, ופחדן בהחלט היה אחד מהם. אבל הוא לא היה טיפש. ראיתי אותו מזדקף. היה לו קלף אחרון לשחק.
"לעולם לא אודה בהתנהלות בלתי הולמת בתפקיד. אני זכיתי בהרשעות האלה. האנשים האלה הוצאו להורג במשמרת שלי, ואני גאה במורשת שלי. אני לא אודה בשום דבר שיסכן אותה. אבל יש משהו שאני יכול להציע. הגיע לידי מידע החושף את זהותו האמיתית של הרוצח של סקיילר אדוארדס. הוא מנהיג של קבוצת עליונות לבנה קטנה. הם קוראים לו 'הכומר'. אני יודע את שמו האמיתי, ויש לי משהו שיוכיח את כל זה בבית המשפט."
ברלין הביט בי. זה היה המהלך שלו, אבל הוא ידע שאני מודאג מגורלם של עשרות האנשים באגף הנידונים למוות שקורן שלח לשם במרמה.
"איזו הוכחה יש לך?" שאל ברלין.
"סרטון וידיאו. צילומי אבטחה מתחנת דלק. הם מפלילים את הכומר ברצח סקיילר אדוארדס."
היה נדמה שהאוויר נשאב החוצה מתא הבטון הקטן.
"מה אתה רוצה בתמורה?" שאל ברלין.
"חסינות מלאה. ננסח את הסכם החסינות עכשיו ונביא את השופט שיהיה עד לחתימה. אני לא סומך עליך, מר ברלין. אני סומך על השופט צ'נדלר. זה יעניק לעסקה תוקף רשמי. אני אתן לכם את הכומר, ואתם תיתנו לי את חירותי."
עמדתי לומר משהו, אבל ברלין כבר החליט.
"מסכים," הוא אמר.
הוא תיקן את ההסכם, והשופט צ'נדלר ירד אל התאים. הוא לא החליף מילה איתי, עם קורן או עם בלוך. הוא שוחח עם ברלין וחתם על הסכם החסינות באמצעות עט דיגיטלי, הוסיף את שמו מתחת לשמו של קורן. כל זה נמשך חצי שעה.
כשצ'נדלר יצא מהתא, הוא פנה אלי ואמר, "אתה ומיס ברוקס עורכי דין טובים, גם אם לא שגרתיים."
"אני אתייחס לזה כמחמאה."
דלת התא נסגרה מאחוריו.
דממה השתררה, ואז ברלין זירז את קורן. "נו, איפה הצילומים?"
"הם על החסן נייד במזוודה שלי, שנמצאת אצל הסוהר בחוץ, בשקית החפצים."
בלוך דפקה על דלת התא וביקשה מהסוהר להביא את חפציו של קורן. במקלדת שהתחברה לטאבלט של ברלין היה שקע להחסן נייד. הוא חיבר אותו, ויחד צפינו בצילומים.
"אז מתי אני יכול ללכת?" שאל קורן.
המידע הזה היה ברשותו כל הזמן שניסה להרשיע את אנדי דובואה בפשע. ידעתי את זה. ואם זה לא מספיק, הוא ניסה להשיג עונש מוות לאדם חף מפשע. לא יכולתי עוד להביט בקורן. יצאתי מהתא, ואיתי בלוך וברלין.
"היי, היתה לנו עסקה," אמר קורן.
"אכן. אתה נותן לנו מידע שמזהה את הכומר בתמורה לחירותך," אמר ברלין. הוא הביט באנדרסון. כשסגר את דלת התא והותיר את אנדרסון לבד עם קורן, הוא אמר, "עסקה זאת עסקה. מר אנדרסון, שחרר אותו."
בלוך לא היתה מסוגלת להביט בברלין, ובאותו רגע לא הבנתי מדוע. אבל הבעתה הקודרת הספיקה כדי לרמוז לי. חשדתי שקורן עומד להשתחרר מהתא הזה בשק גופות.
"אז אתם הולכים לתפוס את הבחור הזה?" שאלתי.
"בטח," אמר ברלין. "ברגע שמר אנדרסון יסיים, נקפוץ לביקור במשרד השריף."

- פרק 76 - הכומר

באקסטאון חלפה במהירות מבעד לחלונו של הכומר. הנהג נסע במהירות של קרוב לשישים וחמישה קמ"ש, אך לא היה סיכוי שהמשטרה תעצור אותם.
לא במכונית של המושל.
נוסף על כך, שריף שיפלי ישב במושב האחורי ליד הכומר. כמובן, הוא לא הכיר אותו בכינוי "הכומר"; הוא קרא לו המושל פאצ'ט. שיפלי יהיה נער הפוסטר במסיבת העיתונאים, וכן יספק אבטחה נוספת. כל מה שפאצ'ט עמל למענו עמד להשתלם. הוא הציץ בשעונו. השעה היתה כמעט ארבע.
מסיבת העיתונאים נקבעה לשש. במונטגומרי.
די והותר זמן, אך המושל רצה בכל זאת להגיע מוקדם. הוא לבש אחת מחליפותיו הטובות ביותר: כחולה כהה, שנתפרה במיוחד עבורו אצל חייט במוביל. היא ישבה עליו היטב, והבד האוורירי התאים לחום. חולצה לבנה ועניבה תכולה השלימו את ההופעה, יחד עם פרח בדש המקטורן.
קמליה לבנה.
כלל לא היה חשוב שפרנסיס אדוארדס לא פוצץ את המשאית. הוא עדיין איים על העיר כולה. הוא עדיין היה טרוריסט. ועכשיו הוא היה הטרוריסט מהסוג הטוב ביותר להפקת הון פוליטי מרבי טרוריסט מת. הוא הטיל אימה על תושבי אלבמה, וזה כל מה שפאצ'ט היה צריך. הרכב האט בדרך יוניון.
"למה אנחנו מאטים?" שאל פאצ'ט.
"נראה שיש מחסום של האף בי איי," אמר הנהג.
פאצ'ט פנה אל שיפלי ואמר, "איך ההרגשה?"
"למה אתה מתכוון?"
"אתה יודע למה אני מתכוון. איך ההרגשה להיות הגיבור שהציל את באקסטאון מלעלות בלהבות?"
שיפלי צחק בעצבנות. "לא רעה בכלל."
"אני חושב שזה מבטיח לך את משרת השריף הבא שלנו," אמר פאצ'ט.
"אבל זה עלול להיות רק לכמה חודשים. זאת אומרת, אני עדיין צריך להתמודד על התפקיד."
"אל תדאג. אני יודע שקורן עזר ללומקס. עכשיו, כשהתובע המחוזי בצרות, נצטרך כל איש טוב שנוכל לגייס. אני יכול להבטיח לך שאף אחד לא יתמודד מולך בבחירות. לא ברצינות. אולי נעמיד מתחרה רק למראית עין, ואז נגרום לו לפרוש כמה ימים לפני הבחירות. זה ייראה הוגן יותר. עכשיו, במסיבת העיתונאים, אני רוצה שתחייך, תעמוד לידי, אבל אל תנסה לענות על שאלות. זה התפקיד שלי. הבנת?"
"בטח."
פאצ'ט הביט מבעד לחלון וראה שהם כמעט לא התקדמו ושהתנועה זוחלת עד כדי כך שהם כאילו עמדו במקום. הוא סובב על אצבעו את טבעת ה FOP, הרגל שסיגל לעצמו כשהיה מתוח.
"היי, למה לא הפעלת את הסירנות?" שאל.
"מיד, אדוני המושל," אמר הנהג, הפעיל את הסירנות ואת האורות המהבהבים וסטה מהנתיב כדי לעקוף את טור המכוניות.
"טוב, עכשיו תן לי רגע. אני רק רוצה לעבור על הנאום שלי פעם נוספת," אמר פאצ'ט.
דפי הנאום היו מונחים על ברכיו. זה היה הנאום החשוב ביותר בחייו, והוא כתב לו כמה וכמה טיוטות. עכשיו הוא היה מושלם. בשעה שש הוא יישא אותו בשידור חי בטלוויזיה ולא רצה לעשות ולו את הטעות הקטנה ביותר. הוא הרכיב את משקפיו והחל לקרוא.

ב 21 במאי 1961, מושל אלבמה, ג'ון פטרסון, נשא נאום ששודר בערוץ WSB TV. הוא הגיב למסיתים מחוץ למדינה שנכנסו לאלבמה במטרה אחת ויחידה: לעורר אי ציות אזרחי ואלימות. בין אותם מסיתים היו הכומר מרטין לותר קינג ג'וניור וג'ון לואיס. לואיס נמנה עם קבוצה שכונתה "רוכבי החופש": גברים ונשים, שחורים ולבנים, שניצלו את ההחלטה של בית המשפט העליון לאסור על הפרדה גזעית בתחבורה בין מדינתית. בתקופה שבה חוקי ג'ים קרואו עדיין נאכפו באלבמה, הגברים והנשים האלה נסעו יחד למונטגומרי, מתוך כוונה יחידה להסית לאלימות בעירנו השלווה. והם נתקלו בהתנגדות. המושל פטרסון הופיע בטלוויזיה ודיבר נגד מרטין לותר קינג ג'וניור ורוכבי החופש כביכול, אשר ליבו את המהומות.
כפי שאתם יודעים, אמש ניסה מסית להרוס את באקסטאון. שמו היה פרנסיס אדוארדס, ורשויות החוק עדכנו אותי שהיו לו תוכניות נוספות, כולל מתקפה כוללת על אחוזת המושל. הודות למאמציו ההרואיים של השריף המקומי, שנמצא כאן לידי, הוא נעצר לפני שהספיק להוציא לפועל את תוכניתו, שהיתה עלולה להרוס בתים ועסקים ולעלות בחייהם של מאות בני אדם, אם לא אלפים. אדוארדס היה חלק מקבוצת שמאל רדיקלית המזוהה עם ארגון הטרור אנטיפה, הנחוש בדעתו להרוס את המדינה הזאת.
שירַתִּי כשוטר במשך חמש שנים, כך שאני מכיר את הלחצים המופעלים על אנשי אכיפת החוק שלנו. לכן, בהתחשב באיום חסר התקדים שהקבוצות הללו מציבות, אני שואב כוח מפעולותיו של ג'ון פטרסון באותו יום ב 1961. הלילה אני מכריז על ממשל צבאי במחוז סאנוויל. נוסף על המשמר הלאומי, התומך באנשי אכיפת החוק שלנו, גייסתי צוות טקטי קטן. כוח של גברים ונשים רגילים, אזרחי המדינה הנהדרת שלנו, שיבעטו בדלתות, יעקרו מקרבנו את המסיתים והבוגדים ויטפלו בהם ביד קשה. הם המלאכים של אלבמה. הם יגנו על בתינו כאילו היו המלאך גבריאל בעצמו.
היו סמוכים ובטוחים שאני, כמושל שלכם, אנקוט את כל האמצעים הדרושים כדי להבטיח את ביטחון מדינתנו ולהחזיר אותה לגדולתה.

הרכב האט, ופאצ'ט הרים את מבטו מהנאום.
"הם עוצרים רכבים כאן במחסום," אמר הנהג.
טור של כלי רכב וגברים באפודים טקטיים עם סמל האף בי איי חסמו את הכביש ובדקו כל מכונית. הנהג האט ועצר כשסוכן סימן להם לעצור.
לפני שהסוכן הספיק לומר משהו, שני גברים ניגשו למכונית. אחד מהם היה גבוה, בחליפה כהה וחולצה לבנה. השני היה נמוך בהרבה. הוא הסיר כובע פנמה מראשו כשפתח את דלת הנוסע הקדמית ונכנס פנימה.
"אני אלכסנדר ברלין, מהמחלקה לביטחון המולדת. צהריים טובים, אדוני המושל," הוא אמר.
"מה קורה פה?" שאל פאצ'ט.
"קיבלנו מידע מודיעיני על איום התנקשות ממשי ביותר. אנחנו נלווה אותך מכאן. עמיתי, מר אנדרסון, יסיע אותך למונטגומרי."
דלת הנהג נפתחה, והגבר בחליפה השחורה המתין בעוד נהגו המבולבל של פאצ'ט יוצא מהמכונית. אנדרסון נכנס, סגר את הדלת ותפס את ההגה. המחסום בהמשך הדרך התפנה רכבי האף בי איי זזו הצדה והניחו למכונית של המושל לעבור.
"באמת שאין צורך ב..." אמר פאצ'ט, ואז עצר את עצמו. הוא לא יכול להמעיט בערך האיום. הוא הסתמך עליו.
"הנהג שלי היה בסדר גמור, והשריף כאן שומר עלי. אני לא צריך "
"אתה כן," אמר ברלין והביט במושב האחורי. שריף שיפלי ישב מאחוריו, ופאצ'ט מאחורי אנדרסון.
"שריף, מה שלומך?" שאל ברלין.
שיפלי חשק שיניים ואמר, "אין לך סמכות כאן, מר ברלין."
ברלין הסתובב והעיף מבט סביבו. הם היו על כביש מהיר ריק, ללא מכוניות בסביבה. התנועה עדיין עוכבה במחסום, ואנשי האף בי איי לא ייתנו לאף מכונית לעבור בחצי השעה הקרובה, כפי שהורה.
הוא הסתובב בכיסאו, פנה אל שיפלי ואמר, "למיטב ידיעתי עברנו את גבול המחוז. דבר אחד ברור, וזה שכאן, לך אין שום סמכות. עכשיו תן לי את האקדח שלך. לאט."
פאצ'ט הרגיש שעמוד השדרה שלו נהפך לגוש קרח כשראה את זרועו של ברלין מופיעה מעל משענת הכיסא. בידו היה אקדח.
"לא יכול להיות שאתה רציני," אמר שיפלי.
"האיום יכול להגיע מכל אחד, שיפלי. אפילו אתה יכול להיות המתנקש. עכשיו תן לי את הנשק שלך."
כתפיו של שיפלי שקעו, כאילו התרעם על הבירוקרטיה של רשויות אכיפת החוק הפדרליות ועל כך שהפסיד במאבק הכוחות עם ברלין. הוא שלף את אקדחו מהנרתיק ומסר אותו לברלין, שלקח את הנשק, כיוון אותו אל שיפלי וירה בראשו. מוחו הותז על החלון האחורי.
"אלוהים אדירים!" זעק פאצ'ט.
"תירגע, פאצ'ט," אמר ברלין, הכניס את אקדחו לכיס וכיוון את הנשק של שיפלי אל המושל. ואז ברלין הבחין במשהו. הוא ישב מסובב לאחור על מושב הנוסע, בברכיים מורמות, גבו אל השמשה הקדמית ופניו אל המושב האחורי. מהזווית הזאת ראה משהו.
בידו הפנויה, הוא מישש ברווח שבין המושב לקונסולה המרכזית ושלף משם אייפון ורוד.
הטלפון של סקיילר אדוארדס, שפאצ'ט לא הצליח למצוא בבגדיה או בארנקה לאחר שהכה וחנק אותה.
"כמעט הצלחת לחמוק מזה, נכון?" אמר ברלין. "רק חשבתי שכדאי שתדע שדנוויר מת. האנשים ברשימת החיסול שלך בטוחים לעת עתה. וזה מה שיקרה עכשיו: עברנו במשרד השריף של באקסטאון ולקחנו את הראיות שנמצאו בביתו של פרנסיס אדוארדס. איש לא ינצל את הרצח שלו לצרכיו, גם לא אתה. התקשורת תדווח על מותו כטרגדיה, היגון הוביל אותו להתמוטטות עצבים. וזה הכול. שום היבט פוליטי. אבל שיפלי, טוב, זה סיפור אחר. האף בי איי ימצא בביתו שפע של חומרים המעידים על תמיכתו בעליונות לבנה. וגם רשימת מטרות. אתה תהיה ברשימה הזאת. בעוד כשלוש דקות המכונית הזאת תצנח מגשר לוקסהאצ'י אל הנהר. אל תדאג מטביעה, אתה כבר תהיה מת. נרצחת על ידי שיפלי, שתומך בעליונות לבנה. אתה עומד להיות קדוש מעונה למען זכויות האזרח, אדוני המושל. איך ההרגשה?"
פאצ'ט זינק קדימה, ידיו שלוחות כטפרים אל פניו של ברלין.
נשמעה ירייה, ועוד אחת, ועוד אחת.
ואז דממה, וחושך.

- פרק 77 - אדי למחרת בבוקר

הדיינר ברחוב הראשי היה ריק למדי כשנכנסתי לשם עם הארי. האיש הגדול מאחורי הדלפק, גאס, הבחין בנו מיד.
הוא לא גילה עוינות, אך גם לא קידם את פנינו בחום. הוא בקושי הרים אלינו את מבטו. לפי הבעת פניו, זה לא היה כי נטר לנו טינה. התקשורת המקומית דיווחה שהשופט צ'נדלר ביטל את התיק נגד אנדי דובואה. צ'נדלר היה חרא של בן אדם, אין ספק, אבל העובדה שהתנצל בפני אנדי תרמה רבות לשינוי דעת הקהל המקומית.
אנשים כבר לא חשבו שהוא רוצח, אבל חבר'ה כמו גאס לעולם לא יתנצלו. הוא בער מבושה, וההתמודדות עם זה היתה גדולה עליו.
התיישבנו בשולחן לארבעה ליד החלון.
הזמנתי פנקייקים וקפה, והארי הזמין אותו הדבר.
"אני מתחיל לחבב את העיירה הזאת," הוא אמר.
"אתה רוצה לעבור לכאן? בבקשה. הגיע הזמן שתפרוש כמו שצריך."
"אני לא מתכוון לפרוש. עדיין לא. יש עוד עבודה לעשות בעיירה הזאת, אבל אני חושב שהם יכולים להסתדר לבד."
הפעמון שמעל הדלת צלצל, ובלוך וקייט נכנסו והצטרפו אלינו. מלצרית אחרת ניגשה אלינו עם קנקן קפה וארבעה ספלים. זאת היתה סנדי. היא מזגה לכולנו קפה ושאלה את בלוך וקייט מה ירצו להזמין.
"קיבלת את הכסף על ההוצאות שדיברנו עליהן?" שאלתי אותה.
"כן, תודה. זה עזר לי מאוד," היא ענתה.
ברלין אישר לי חצי מיליון דולר לערבות של אנדי ו"זרק" עוד מאה אלף עבור סנדי.
העיתונים היו מלאים בחדשות על המשפט, על מותו של המושל מידי שריף שיפלי ועל התאבדותו של רנדל קורן. הוא נמצא מת בתאו. שירות בתי הסוהר פרסם הודעה שלפיה החביא על גופו רצועת עור ונמצא כשהיא מהודקת סביב צווארו. הוא חנק את עצמו אתמול אחר הצהריים. היה לי מושג לא רע באיזו שעה בדיוק.
מתוך חצי מיליון הדולר שברלין אישר לערבות של אנדי, משכנו רק מאה עשרים וחמישה אלף. הפקדנו אותם במשרד הערבויות, תוך יצירת מצג שווא שהפקדנו את הסכום המלא.
כך נותרו בחשבון שלוש מאות שבעים וחמישה אלף דולר, ודאגתי להעביר אותם אמש. בלוך טיפלה בסידורים. הכסף הועבר לעמותת צדקה המממנת ערעורים של נידונים למוות. אישה נחמדה בשם ג'יין היא סגנית היו"ר. התיק הראשון ברשימה של העמותה היה ערעור על הרשעתו של דריוס רובינסון, לאחר מותו.
אכלנו רוב הזמן בשתיקה ואז יצאנו מהדיינר. הקפה והפנקייקים היו אלוהיים.
נסענו לבית המשפט, שם פגשנו את אנדי ופטרישיה. שניהם נראו עצבניים.
"חשבתי שהתיק סגור, אדי," אמרה פטרישיה.
"הוא סגור, נותרה רק קצת ניירת לסדר," אמרתי.
נכנסנו למזכירות בית המשפט, והארי שוחח עם הפקידה במשרד הערבויות. הוא חזר כשבידיו שני דפים.
"הפקידה אומרת שהיא קיבלה טלפון מהבנק," אמר. "נראה שכשהיא הפקידה את המזומן לערבות, בסך חצי מיליון דולר, הם ספרו רק מאה עשרים וחמישה אלף."
"זה מוזר. משרד הערבויות בטח טעה ואיבד יותר משלוש מאות אלף דולר," אמרה קייט.
"זה מה שאמרתי לה," אמר הארי ונופף באחד הדפים. "הרי יש לנו קבלה על סך חצי מיליון."
"נכון," אמרה בלוך.
"מה הדף השני?" שאלתי.
"מספר הטלפון שלה. היא מחבבת אותי. היא כבר דיברה עם השופט ומסרה לו את דעתי על הכסף החסר. אמרתי לה שלתובע המחוזי המנוח, רנדל קורן, היה די והותר כסף כדי לסחוט מושבעים ושהוא בהחלט היה מסוגל לקחת את דמי הערבות של אנדי מהכספת במשרד בית המשפט. השופט מוותר על שלוש מאות שבעים וחמישה אלף הדולר החסרים וקובע שקורן כנראה גנב אותם."
"בואו נלך לבנק," אמרתי.
נסענו לבנק, חנינו ונכנסנו.
ניגשתי אל הפקידה עם פטרישיה ואנדי. "שני האנשים הנחמדים האלה," אמרתי, "רוצים לפתוח חשבון משותף על שם דובואה."
הפקידה רשמה את פרטיהם, ובכל אותו זמן שלחה בי פטרישיה מבט תמהַ. היא לא הבינה מה קורה.
"נצטרך הפקדה כלשהי כדי לפתוח את החשבון," אמרה הפקידה.
הארי נתן לי את הקבלה, ואני מסרתי אותה לפקידה.
"זה צו בית משפט לשחרור כספי הערבות של אנדי דובואה, בסך חצי מיליון דולר. אני מניח שזה יספיק להפקדה."

בדרך החוצה מהבנק נאלץ אנדי לתמוך בפטרישיה. היא לא צלעה, אבל היא התעלפה מול הפקידה.
עד שהגענו למכונית היא כבר הרגישה הרבה יותר טוב.

במטוס לג'יי אף קיי חשבתי על כל מה שקרה בימים האחרונים. כמה קרובים היינו. כמה בני מזל היינו. ברלין יתלונן על חצי מיליון הדולר מהערבות שלא הוחזרו, אבל הוא ימצא דרך להסתיר את ההפסד איפשהו בספרי החשבונות שלו. הוא תמיד היה טוב בהסתרת דברים.
לפני שנסענו לנמל התעופה, קייט וידאה שהתובע המחוזי בפועל, וינגפילד, יבטל את תיק הסמים נגד דמיאן גרין, הבחור שעבד בתחנת הדלק. היא גם דיברה עם טיילור אייברי וקישרה אותו עם עורך דין לענייני מקרקעין שיסייע לו לשמור על החווה שלו.
טיילור אייברי.
בסופו של דבר, לא התחבולות המשפטיות שלנו הן שהכריעו. אמרנו את האמת, ובזכות טיילור אייברי, אנדי יצא לחופשי. הוא הקשיב, קם על רגליו והשמיע את קולו. הוא דיבר למען אדם אחר פשוט כי זה היה הדבר הנכון לעשות. לא מסיבות פוליטיות, לא בשביל כסף.
הוא עשה את הדבר הנכון, יהיה המחיר אשר יהיה.
ואם אי פעם הוא יזדקק לי, אני אהיה שם.
אדבר למענו.

הסוף




הערת המחבר

בין ינואר 2018 לאוגוסט 2020 הוצאו להורג חמישים ושבעה בני אדם בארצות הברית.
חמישה מהם הוצאו להורג בכיסא החשמלי.
באותה תקופה, עשרה נידונים למוות זוכו.
במדינות שבהן עונש המוות עדיין קיים, הוא שמור לפשעים החמורים ביותר. לתובעים המחוזיים ניתן שיקול הדעת הבלעדי להחליט אם לבקש עונש מוות במקרים אלה. רובם אינם עושים זאת, למעט במקרים של הפשעים המזוויעים ביותר. לעומתם, ישנם תובעים מחוזיים המבקשים לגזור עונש מוות בכל הזדמנות אפשרית. במהלך כתיבת הספר הזה נתקלתי במחקר של פרויקט הענישה ההוגנת ("חמשת התובעים הקטלניים ביותר באמריקה: כיצד התלהבות יתר כתכונת אופי מרכזית מניעה את עונש המוות"), אשר מצא כי חמישה תובעים בלבד אחראים לארבע מאות וארבעים גזרי דין מוות כחמישה עשר אחוז מכלל אוכלוסיית הנידונים למוות בארצות הברית. תובעים מחוזיים אלה היו אובססיביים כל כך לעונש המוות, עד שלעתים הפרו את עקרונות הצדק שעליהם נשבעו להגן, ובלבד שיצליחו לשלוח אדם אל אגף הנידונים למוות.
נכון לזמן כתיבת שורות אלה, לפי האף בי איי והמחלקה לביטחון המולדת, ארגוני טרור של עליונות לבנה הם האיום הגדול ביותר על הביטחון הלאומי בארצות הברית.
הקמליה הלבנה היתה קבוצה אמיתית שביצעה מעשי זוועה רבים בשנים 1867 1870. כאשר המושל ג'ון פטרסון הכריז על ממשל צבאי במונטגומרי, אלבמה, הוא אכן זיהה את רוכבי החופש ואת הכומר מרטין לותר קינג ג'וניור כגורמים לאלימות. משטרת מונטגומרי עמדה מנגד והתבוננה כאשר צעירים וצעירות, שחורים ולבנים, הוכו בפטישים ובמוטות בידי חברי הקו קלוקס קלאן ואזרחים לבנים מן השורה מאלבמה. חבר הקונגרס ג'ון לואיס, הפעיל הדגול למען זכויות האזרח ואחד משלושה עשר רוכבי החופש המקוריים שמחו נגד ההפרדה הגזעית בדרום, אמר בדצמבר 2019:
כאשר אתה רואה דבר שאינו ראוי, אינו צודק או אינו הוגן, מוטלת עליך חובה מוסרית לומר משהו.
כשהכריז על ממשל צבאי בחדשות ערוץ WSB TV ב 21 במאי 1961, מושל אלבמה ג'ון פטרסון ענד פרח לבן בדש בגדו.

תודות

תודתי, כמו תמיד, נתונה לאשתי טרייסי, שכן בלעדיה הספר הזה וכל ספרי האחרים לא היו קיימים. יש לה חלק עצום בהצלחתם, ואם נהניתם מהספר הזה, או מכל ספר אחר שלי, אני בטוח שגם אתם תרצו להודות לה.
תודה לשיין סלרנו ולכל הצוות בסטורי פקטורי על עבודתם ועל הכוונתם. אני יכול לומר בביטחון מלא ששיין הוא הסוכן הטוב בעולם ואני מחשיב את עצמי בר מזל על שזכיתי להכיר אותו וליהנות מייצוגו ומידידותו. גם משפחתי מודה לו מדי יום.
תודה לפרנצ'סקה פתאק ולכל הצוות בהוצאת אוריון על הסבלנות, על העריכה ועל ההוצאה לאור.
תודה לעלי כרים על הייעוץ הטכני בנושא BLEVE. עלי מוכר היטב בקהילת ספרות הפשע העולמית ותומך בי זה שנים רבות. אני שמח שאני מכיר אותו ונהנה ממומחיותו ושמח על ידידותו. תודה, עלי.
ותודתי נתונה לכם, הקוראים. אני בר מזל מאוד שזכיתי בכם, וחשוב לי להכיר בתרומתכם. אדי פלין שורד בזכותכם, והוא אסיר תודה לכם ממש כמוני.
תודה שאתם קוראים את ספרַי. אני באמת מתכוון לכך.
אני מקווה שהטובים שבהם עוד לפנינו.

על המחבר

סטיב קוואנו נולד וגדל בבלפסט, ובגיל שמונה עשרה עבר לדבלין כדי ללמוד משפטים. כעורך דין עסק בזכויות האזרח והיה מעורב בכמה תיקים מתוקשרים: ב 2010 ייצג פועל שסבל מהתעמרות גזענית במפעל שעבד בו. הוא זכה במשפט, ועבור הפועל נקבע סכום הפיצויים הגבוה ביותר אי פעם בצפון אירלנד בגין אפליה גזענית. הוא בעל תעודה בליטיגציה מתקדמת ומרצה על נושאים משפטיים שונים (אבל האמת היא שהוא פשוט אוהב לספר בדיחות). ספרו The Liar זכה בפרס פגיון הזהב (Gold Dagger) של איגוד סופרי הפשע (CWA) לשנת 2018, וספרו "המושבעים" זכה בפרס תיקסטון אולד פקולייר (Theakston Old Peculier) לספר הפשע של השנה ב 2019. ספריו Twisted ו"הנאשמות" נכנסו שניהם לרשימת עשרת רבי המכר של "הסאנדיי טיימס". הוא נשוי ואב לשני ילדים קטנים.
www.stevecavanaghauthor.com


כל חלקי הספר ימשיכו להיות זמינים בתקופה הקרובה מחר בידיעות+

עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - ‎עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play


פרקליטו של השטן / סטיב קוואנו

מאנגלית: ליאור אלול
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות תרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל