יש סרטים שמצליחים בקופות. יש סרטים שמצליחים מאוד בקופות. ויש סרטים שגורמים לאנשים בתעשייה להתחיל לבדוק אם הילד שיחק עם טבלת האקסל שלהם כשהם הלכו לשירותים. "ספיידרמן: יום חדש" שייך, לפחות כרגע, לקטגוריה השלישית.
"ספיידרמן: יום חדש" – טריילר
(באדיבות פורום פילם)
הסרט החדש של ה-MCU (היקום הקולנועי של מארוול), שעלה בבתי הקולנוע ב-31 ביולי - לפני עשרה ימים בסך הכול, נכון לעת כתיבת שורות אלו - פתח בצפון אמריקה עם 360 מיליון דולר. מדובר בסכום הגבוה ביותר אי פעם לסוף שבוע פתיחה בשוק האמריקני והקנדי, כשהוא עוקף את השיא בן שבע השנים של "הנוקמים: סוף המשחק", שעמד על 357 מיליון דולר. ברחבי העולם הוא גרף 932 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון, הפתיחה הגלובלית השנייה בגודלה בתולדות הקולנוע, ורק שישה ימים לאחר הבכורה כבר עבר את רף מיליארד הדולר. כעבור שבוע בלבד הקופה העולמית כבר חצתה את 1.2 מיליארד הדולר. וזה כמובן עוד רחוק מהסוף.
ברמת הצייטגייסט התרבותי, ההצלחה העצומה והמפתיעה הזו מגיעה בעת שבה המונח "עייפות מגיבורי-על" (Superhero Fatigue) כבר התקבע היטב בלקסיקון. התחושה היא שהקהל הרחב כבר שבע מהז'אנר הנ"ל, אחרי יותר מעשור וחצי של שלטונו הכמעט-בלעדי על פני זירת תרבות הפופ. הצצה על שלושת הסרטים האחרונים שיצאו ממפעל ה-MCU - "קפטן אמריקה: עולם חדש מופלא", "ת'אנדרבולטס" ו"ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים" - מראה שהם הביאו תוצאות דלוחות בלבד בקופות הקולנוע, וזאת למרות מאות המיליונים שהושקעו בשיווקם.
הקהל, בגדול, הפנה להם עורף - ועתידו של המיזם העצום של מארוול נראה מעורער מאי פעם. ואז הגיע "ספיידרמן: יום חדש". גם אם דיסני, חברת-האם של מארוול, חולקת ברווחים עם אולפן סוני שלו שייך המותג, רשמית - עדיין מדובר בכמות ג'ובות מעודדת מאוד. מאוד-מאוד.
אגב, ישנה מסורת חביבה בהוליווד - בכל פעם שסרט שובר שיא של סרט אחר, הבמאי מפרסם איזו איגרת שמברכת אותו על זה. זה החל כש"מלחמת הכוכבים" שבר את השיא של "מלתעות", וספילברג שלח ברכה ללוקאס, ואז "אי.טי" שבר את זו של "מלחמת הכוכבים" ולוקאס השיב בברכה משלו, וכן הלאה. וכך, כש"ספיידרמן: יום חדש" שבר את השיא של "הנוקמים: סוף המשחק" כשפתח עם ההכנסות הכי גדולות לסרט בסופ"ש הראשון, האחים רוסו - מי שביימו את "סוף המשחק" - פרסמו תמונה של ספיידרמן עם אבני האינסוף של תאנוס במחווה ברורה לאלוף החדש. הציצו:
אבל למה דווקא ספיידרמן, ולמה דווקא עכשיו? איך קרה שהסרט הזה הפך - וממשיך להפוך - לסנוקרת הקופתית הגדולה ביותר של השנה, בינתיים, וכאמור אחת הגדולות אי פעם? הרי בואו, מדובר בסרט כיפי וראוי, יחסית לז'אנר הכבר-שחוק, כפי שקבענו בדירוג האולטימטיבי שהכנו. אבל גם המעריצים הגדולים ביותר, אלו שיצאו מלאי אופוריה מהאולם, חייבים להודות שזה כל מה שהוא. לא איזה מאסטרפיס שאף אחד לא יכול להרשות לעצמו להחמיץ; בסך הכול יומית מושקעת שמצדיקה את מחיר הכרטיס והשעתיים וחצי שהיא דורשת מזמנכם. איך קרה שאנו ניצבים בפני תופעה, ולא רק סרט? ובכן, בואו ננסה להבין.
מתוך "ספיידרמן: יום חדש"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
1. אני רק בן אדם
אוקיי, נתחיל עם זה: ספיידרמן הוא לא סתם גיבור-על, הוא ספיידרמן. ייתכן מאוד שמדובר באחד מגיבורי-העל האהובים ביותר, על פלח האוכלוסייה הרחב ביותר. למעשה, ברבים מהמשאלים והדירוגים שתמצאו אונליין בנוגע לזהות גיבור-העל האהוב ביותר, זו בדיוק התשובה: איש העכביש. מדוע? ובכן, ספיידרמן הוא "הגיבור השכונתי האהוב עליכם". לא איזה בן-אלים שנלחם במפלצות-ענק על פלנטות אחרות, לא מולטי-מיליארדר עם גישה לטכנולוגיה החדשנית ביותר, ולא חייזר מקריפטון עם כוחות-על דמיוניים.
הוא בסך הכול נער אוקוורד ותפרן שמנסה להסתדר כמיטב יכולתו, ולעיתים קרובות נכשל בכך. הוא שנון אך לא מלא בעצמו (אולה, טוני סטארק!), חזק מאוד אך לא בעל יכולות כמעט בלתי-מוגבלות (היי, סופרמן!), ומסרב לפמפם את המיתולוגיה של עצמו כמו חלק מעמיתיו היהירים יותר (בון דיאה, ת'ור!). תנו לו לשבת עם החברים שלו על פיצה, והוא סבבה.
בסך הכול ילד. מתוך "ספיידרמן: השיבה הביתה"
(צילום: יחסי ציבור)
במילים אחרות: ספיידרמן/פיטר פרקר הוא לפני הכול ומעל לכל, בן אדם. כמוכם. וזהו סוד הקסם. לקהל הרבה יותר קל להזדהות עם נער מעט מבולבל שעושה טעויות ועושה כמיטב יכולתו לכפר עליהן, מאשר בני-הנפילים האחרים של מארוול ו-DC. הרי כל "ספיידרמן: אין דרך הביתה", למשל, הוקדש בדיוק לזה, לפאשלה עצומה של פיטר, שבסך הכול ניסה לעזור לחבריו. למעשה, בדרך כזו או אחרת כמעט כל סרט של ספיידרמן עד כה כלל את האלמנט הזה (כולל "יום חדש", ולא נרחיב מחמת ספוילרים) - פיטר מפשל, מקבל את האחריות ונלחם בעור שיניו כדי לסדר את המצב, לא תמיד בהצלחה. ומה יותר בר-הזדהות מזה?
2. קדחת המולטיוורס
ייתכן מאוד שהמהלך הכי חכם של "יום חדש" הוא גם הכי פחות גרנדיוזי: הסרט חוזר אל האדם שמתחת למסכה, על חשבון תעייה ברחבי המולטיוורס. נו, אתם כבר יודעים, מדובר ברעיון של הרב-יקום שהוצג לראשונה בסדרה "לוקי" ואז הפך לרזון ד'אטר של ה-MCU בסרטים כמו "ספיידרמן: אין דרך הביתה", "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף", "אנטמן והצרעה: קוונטומאניה" ועוד ועוד.
עבור רבים, מדובר ברעה-החולה העיקרית של ה-MCU בגלגולו הנוכחי, לפחות מבחינה תסריטאית; תירוץ אינסופי לסבך את הדמויות עוד ועוד עם עצמן, עם בבואתן מיקום אחר, או עם נבל מיקום אחר, או עם כל דבר, כל עוד הוא מיקום אחר. וזה מתיש, וזה מחליש בגלל שרעיון המולטיוורס מבטיח אינספור אפשרויות, אבל כשהוא מנוצל יותר מדי - ומארוול ניצלה אותו יותר מדי - הוא עלול לגרום לצופה להרגיש שאף אפשרות לא באמת חשובה, כי תאורטית, הכול יכול לקרות. אחד מהגיבורים האהובים עליכם מת? היה דרמטי ומרגש? אחלה, במולטיוורס אפשר פשוט להחליף אותו עם גיבור מעולם אחר, ובא לציון גואל. ע"ע "דדפול & וולברין".
אה...אז איזה וולברין אתה? מיקום 669 או משהו? מתוך "דדפול & וולברין"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
מעבר לזה, נפתולי המולטיוורס דורשים הרבה, הרבה שיעורי בית. תשאלו חלק מהצופים הפחות-מעורים מה הרגישו כשהגיעו ל"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" רק כדי לגלות שהם היו צריכים לצפות ב"וונדה-וויז'ן" כדי להבין את המוטיבציה של האנטגוניסטית, וונדה מקסימוף/מכשפת השני (אליזבת' אולסן). אחלה סרט והכול, אבל בחייאת, לא יכולתם להגיד שקודם צריך להשלים תשעה פרקים של סדרת טלוויזיה?
שיעורי בית, הכנתם? מתוך "וונדה-ויז'ן"
(צילום: +Disney)
והנה מגיע "יום חדש", שכרונולוגית, בעלילותיו של ספיידרמן, ממוקם אחרי "אין דרך הביתה" - אולי הדוגמה המופרזת והמוגזמת ביותר להתעסקות עם המוליטוורס; אחת שגם חלבה כל טיפת נוסטלגיה אפשרית מהרעיון כשקיבצה יחדיו ספיידרמנים אחרים ואת הנבלים שלהם מסדרות סרטים קודמות. זה הצליח אז, ובגדול, אבל רעיון המוליטוורס כבר יצא לכולם מהחורים מאז. ומה עושה הסרט החדש? מקטין את הכול חזרה לממדים נורמליים, אנושיים. בסיום של "אין דרך הביתה", פיטר הקריב את חייו האישיים כדי להציל את העולם. כולם שכחו אותו, כולל האנשים הקרובים אליו ביותר. הוא לבד, וזה פרט חשוב - משום שאחרי שנים של סרטי מארוול שהלכו והתרחבו, "יום חדש" מגלה שהקהל עדיין מסוגל להתרגש מסיפור קטן בהרבה: אדם צעיר שמנסה להבין מי הוא ומה נשאר לו. בניגוד לדעתם של קברניטי ה-MCU, הקהל מעולם לא ביקש עוד יקום. הוא ביקש עוד מגיבור-העל האהוב עליו, וזה מה שהסרט החדש נותן.
3. זוכרים פעם, כשהיה כיף לראות סרט של ספיידרמן?
אולי זה נשמע מובן מאליו, אבל בתוך כל הדיון על ה-MCU, המולטיוורס, העייפות מגיבורי-על והעתיד של הז'אנר, קל לשכוח את העובדה הפשוטה ביותר: ספיידרמן הוא פשוט כיף. לא תמיד צריך תזה על היקום הקולנועי, לא כל סרט זקוק לשאלות על גורל וטיב המציאות ולא כל גיבור צריך להציל את הקוסמוס לפני ארוחת הערב. לפעמים מספיק בחור במסכה שקופץ מגג, יורה קורים, נוחת על מכונית ונכנס לקרב שבו הוא חוטף לא מעט מכות בדרך לניצחון.
תנו לספיידי לנצח. מתוך "ספיידרמן: יום חדש"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
נסביר: בשנים האחרונות כל סרט חדש של ה-MCU הרגיש כאילו שהוא צריך להסביר את עצמו אחרי עשרות סרטים וסדרות קודמים - ולהבהיר באיזו נקודה נמצא כעת הסיפור העצום הזה שממשיך להתפרש בשלל פלטפורמות. במקום לזכות בליטרת הבידור שלו, הצופה מצא את עצמו מתעסק בשאלה של מי הופיע איפה, איזה אירוע קרה באיזה ציר זמן, ומי אמור לחזור בסרט הבא. הכנתם שיעורי בית? יופי, אתם יכולים להיכנס.
"יום חדש" מצליח לעשות משהו שסרטי גיבורי-על בשנים האחרונות שכחו לפעמים לעשות: להיות נדיב לצופה. לא במובן של עוד קמאו מדושן (למרות הנוכחות המיותרת של הענק הירוק/ברוס באנר; עם זו של המעניש, פרנק קאסל, נזרום לעת עתה) או עוד רפרנס מעיק, אלא במובן של לתת לו את הדבר שבשבילו הוא קנה כרטיס. רוצה לראות את ספיידרמן מרחף בינות לגורדי השחקים של ניו יורק? בבקשה. רוצה קרבות שאינם נגד איזה כוח קוסמי מבעית? קיבלת. רוצה את הבדיחות והעקיצות בזמן שהוא חוטף מכות? גם זה שם. רוצה נבל שאפשר להבין את האיום שלו בלי תרשים זרימה? סגור. עלינו.
זה אולי נשמע פחות מתוחכם מהטיעונים הגדולים על עתיד מארוול, אבל דווקא כאן מסתתר חלק מהסיפור. סרטי גיבורי-העל הפכו בשלב מסוים למוצר שצריך להצדיק את עצם קיומו בתוך מכונה גדולה מהם: להרחיב את היקום, להכין את הסרט הבא, להציג דמות חדשה, לשתול רמז, להסביר אירוע מהסדרה ההיא ולוודא שבסוף הקרדיטים יש משהו שיגרום לקהל לצלם את המסך. בתוך כל זה, עצם הפעולה של לעשות סרט כיפי על ספיידרמן הפכה כמעט למשהו רדיקלי.
בשביל כאלה צריך תרשים זרימה. מתוך "לוקי"
(צילום: באידבות דיסני+)
וזה גם מסביר למה הביקורות על הסרט, גם כשהן מסויגות, חוזרות שוב ושוב לאותם מרכיבים בסיסיים: האקשן, הקצב, הכימיה, ההומור והיכולת של הולנד לשאת סרט נוסף על כתפיו. אפילו מבקרים שלא התלהבו מהתסריט מצאו בסרט רגעים שבהם הוא פשוט עושה את העבודה הבסיסית של שובר קופות קיצי - מספק בידור גדול על מסך גדול, בלי שתצטרך לשבור את הראש כדי להבין מה לעזאזל קורה. אפילו האקשן מיישר קו עם הקונספט, והבמאי דסטין דניאל קרטון מעניק לו כוריאוגרפיה נקיה ונהירה שמאפשרת לך לעקוב אחר המתרחש, ולא רק לקלוט צבעים וצורות שעוברים ביעף על המסך. זו אולי חוליה נוספת בשרשרת האימתנית שהיא ה-MCU - אבל במהלך הצפייה לא תרגישו שהיא כזו, וזה העניין כולו.
4. השיווק הפך את הסרט לתעלומה, והקהל עשה את שאר העבודה
בעידן שבו אפשר לראות את העלילה של סרט שלם בשלושה טריילרים, ולפעמים גם באחד, "יום חדש" הצליח לעשות משהו שקשה יותר ויותר לעשות: לגרום לקהל לרצות לדעת מה קורה. הטריילר לא הסתפק בהצגת גיבור, נבל וכמה סצנות אקשן. הוא סיפק מספיק מידע כדי לעורר שאלות, אבל השאיר מספיק חורים כדי שהמעריצים ימלאו אותם בעצמם. וזה, בעידן הרשתות החברתיות, הוא כוח עצום. כי ברגע שהטריילר מסתיים, הסרט ממשיך להתקיים ברשת. פריים נעצר, מנותח, מוגדל, מקבל תיאוריות. דמות מסתורית הופכת לשאלה. משפט אחד הופך לעשרות סרטוני הסבר.
זנדאיה וטום הולנד בפרמיירה של "ספיידרמן: יום חדש" באמסטרדם, 2026
(צילום: Simon Lenskens/ANP/AFP)
ואז מגיע הנתון שהופך את כל זה ליותר מסתם רעש אינטרנטי: 718.6 מיליון צפיות בתוך יממה. מדובר בשיא היסטורי, כן? מחזיק השיא הקודם היה "דדפול & וולברין" עם 365 מיליון צפיות, כך ש"יום חדש" סיפק נתון כמעט כפול. טירוף.
אבל המספר הזה לא נולד בחלל ריק. הקמפיין של סוני לא הסתפק בטריילר, אלא דחף את ספיידרמן למקומות שבהם הקהל כבר נמצא. אחד המהלכים הבולטים היה שיתוף פעולה רחב עם אמזון, שכלל עמוד ייעודי, מוצרים ממותגים, מבצעים, חוויות בלעדיות והקרנות מוקדמות לברי המזל. במקביל, סוני חיברה את הסרט לעולם הספורט באמצעות שיתוף פעולה עם קבוצת הבייסבול הניו יורק מטס: כוכב הקבוצה חואן סוטו הופיע בספוט עם ספיידרמן ועם הקמע Mr. Met, ובמסגרת ערב מיוחד לכבוד הסרט ג'ייקוב בטלון, המגלם את נד, זרק את כדור הפתיחה.
אבל הכלי השיווקי החשוב ביותר היה אולי דווקא מה שהקמפיין לא סיפק: תשובות. הטריילר הראשון אמנם הציג לא מעט חומר, אבל השאיר מספיק סימני שאלה כדי שהמעריצים יתחילו לפרק אותו פריים אחרי פריים. בתוך זמן קצר הופיעו ניתוחים של הבדלים בין גרסאות הטריילר בשווקים שונים, ספקולציות לגבי דמויות והימורים על מה שהסרט מסתיר. חלק מההשערות התבררו כמופרכות, אחרות נותרו בגדר תיאוריה - אבל מבחינת הקמפיין, עצם הדיון היה יקר-ערך. במקום שהטריילר יסיים את השיחה, הוא התחיל אותה.
5. אירוע קולנועי - והפעם, לצעירים!
יש עוד הסבר להסתערות על "ספיידרמן: יום חדש", והוא בכלל לא קשור למארוול. לפעמים הקהל פשוט צמא לסרט שהוא אירוע. כזה שלא רואים במקרה בזמן שמקפלים כביסה, או חלילה בטלפון; כזה שמצדיק יציאה מהבית, פופקורן בגודל של שוקת סוסים ותור שנמתח עד לזארה, קומה למטה. אחרי תקופה שבה לא מעט מהסרטים הגדולים הגיעו עם תחושה של "נחמד, אבל אפשר לחכות לסטרימינג", הקיץ הזה הזכיר שיש עדיין סרטים שעבורם אנשים רוצים להיות באולם.
הדוגמה הבולטת ביותר היא, כמובן, "האודיסאה" של כריסטופר נולאן. הסרט לא רק הצליח בקופות - הוא הפך לאירוע תרבותי, עם קהל מבוגר יחסית שהסתער על הקרנות IMAX, הקרנות 70 מ"מ וכל אולם שהיה מוכן להקרין אותו בפורמט הכי גדול שאפשר, ותכלס כל אולם, נקודה. זו בדיוק הייתה ההבטחה: לא עוד סרט שאפשר לראות מתישהו, אלא חוויה שצריך להיות נוכחים בה. נולאן סיפק למבוגרים את הפיקס של "האירוע הקולנועי" - סרט ענק, שאפתני, עם כוכבים, אפקטים והתחושה המעט נשכחת הזאת שחובה לראות את זה בקולנוע.
הבו לנו אפוס שהוא אירוע. מתוך "האודיסאה"
(באדיבות Tulip Entertainment)
ואז הגיע ספיידרמן, ונתן את אותו פיקס לדור צעיר יותר. זה לא אומר שילדים ובני נוער לא הלכו ל"האודיסאה", כמובן, אבל רוב הקהל היה בוגר יותר - ואתם יכולים להיות בטוחים שגם מי שהלך, מהצעירים הללו, נהר שבועיים אחרי זה כדי לצפות ב"יום חדש". בקיצור, כל דור והאירוע הקולנועי שלו. את ההבדל בהצלחה - "יום חדש" צפוי לסיים את דרכו בקולנוע עם בערך כפול מהמזומנים שירוויח "האודיסאה" במהלך זמנו על המסכים - אתם יכולים לייחס לכך שספיידרמן קורץ לפלח העצום של בני 18 עד 49, בעלי כוח הקנייה המשמעותי ביותר, ומי שתרבות הפופ כולה מוכוונת אליהם.
ההצלחה הזו - גם של "האודיסאה" וגם של "ספיידרמן: יום חדש" - חשובה במיוחד אחרי שנה שבה היו לא מעט הצלחות גדולות ("צעצוע של סיפור 5", "האחים סופר מריו גלקסי", "השטן לובשת פראדה 2" ועוד), אבל לא בהכרח רצף של אירועי קולנוע חוצי-דורות. היו סרטים שהצליחו, היו להיטים גדולים, היו הפתעות - אבל הקיץ עצמו שחון מאוד, קולנועית, וברמה הזו "יום חדש" עם הדמות הנכונה, בזמן הנכון, לקהל שהיה רעב לעוד אירוע.
במובן הזה, "האודיסאה" ו"יום חדש" הם כמעט שני צדדים של אותה תופעה. נולאן לקח אפוס קלאסי והפך אותו למשהו שחייבים לראות על המסך הגדול. מארוול וסוני לקחו את גיבור-העל המזוהה ביותר עם הקולנוע המודרני והפכו אותו שוב לאירוע. הראשון נתן למבוגרים את התחושה של "אני חייב לראות את הדבר הזה בקולנוע"; השני נתן אותה לבני התשחורת. ושניהם הוכיחו, כל אחד בדרכו, שהקהל לא באמת ויתר על בתי הקולנוע. הוא פשוט מחכה שתהיה לו סיבה מספיק טובה לחזור אליהם. כן ירבו.
