כמה אנשים בישראל טרם התגברו על תקופת הקורונה? אכן לא היה קל עם המסכות, הסגרים והפגיעה בפרנסה, אבל במבט לאחור ניתן להתגעגע לימים שלפני המהפכה המשפטית, הטבח והמלחמות. במדינות יותר שפויות יש אנשים שחושבים שטראומת הקורונה היא עדיין נושא מאוד ראוי לעיבוד בכלים ז'אנריים. כך במקרה של "הבית האחרון" (The Last House) שעלה בסופ"ש בנטפליקס. דרמת אימה-מד"ב, שקשה לפספס את הקשר בין מה שמתחולל בה ובין תקופת הסגר מלפני חצי עשור.
השנים האחרונות זימנו לא מעט סרטים שאותם ניתן להגדיר כ"אפוקליפסה אינטימית". סרטים שעוסקים בסיטואציית של השמדה (או פוטנציאל להשמדה) של המין האנושי, אך מצמצמים את האירוע להתנסות של קבוצת קטנה של אנשים - לעיתים קרובות לא יותר ממשפחה גרעינית. סרטים שנושאים הד לחוויית הסגר בבית והאי-ודאות לגבי היקף הנזק שהמגפה עשויה לחולל. ב-2023 היו "דפיקה בדלת" (מ. נייט שאמאלן) ו"להשאיר את העולם מאחור" (סם אסמאעיל). ב-2024 "הם באים בלילה" (בנג'מין ברואר) ו"לא לשחרר לעולם" (אלכסנדר אז'ה, 2024). אלו דוגמאות מאוד ספורות מרשימה ארוכה.
סרטים אלו לא מהדהדים אך ורק את תקופת הקורונה. סיטואציית ההילכדות בבית מצטלבת עם אלמנטים אקולוגיים, פוליטיים או אפילו דתיים. התהיות שעולות לגבי "הבית האחרון", כסרט שנצפה בשליש האחרון של שנת 2026, היא האם לא פג התוקף לעיבודי טראומת הקורונה? האם יש עוד מה לומר על חוויית הכליאה בתוך בית?
"הבית האחרון" מתחיל בציטוט שמיוחס לסופר המד"ב ארתור סי. קלארק: "כמה לא ראוי לכנות את כוכב הלכת הזה 'ארץ' כשהוא בבירור ים" - ציטוט שמלווה בשוט של תמרון מהיר בתוך מים עכורים (הכוללים לא מעט אשפה אנושית) ומוצג מנקודת מבט לא אנושית. השוט מסתיים בגיחה מול רציף שעליו עומד דייג בשם ג'ייסון (ואגנר מורה), אבי המשפחה שתהיה במצור. קשה שלא להיזכר בפתיחה של "מלתעות" (1975) של ספילברג. גם במוזיקת ההתקדמות לעבר גיחה (של המלחין הישראלי יאיר אלעזר גלוטמן) יש הד קלוש לתמה שכתב ג'ון וויליאמס. ניתן לומר שהבמאי לואי לטריה (והתסריטאי מת'יו רובינסון) נותנים רמז מאוד ברור לאלמנט שאמור להיות מסתורי במשך רוב הסרט.
ארתור סי.קלארק, ספילברג. אילנות גבוהים, יש פה. מתוך "הבית האחרון"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
ג'ייסון הוא מהנדס מובטל ובבוקר שבו אנו פוגשים אותו הוא גם דייג לא מוצלח במיוחד. בכל מקרה אין טעם להישאר על הרציף, כי השמיים מתקדרים לכדי סערה. זה הרגע שבו נשמע קולה של מספרת, שזהותה לא תיוודע עד סוף הסרט. היא מתייחסת לסערה המתקרבת כאירוע שהתרחש בעבר ורומזת שהוא עומד להתחיל עידן חדש: "ביום שבו הגשם הגיע, הבנו שאנחנו לא לבד" - משפט שניתן לפרש אותו בדרכים שונות - הן ביחס בין בני האדם והישויות שעומדות להגיע, והן בשינוי שעומד להתחולל בתא המשפחתי שבו תעסוק העלילה.
בבית המשפחה, הממוקם בפרבר של סיאטל, אנו פוגשים את אן (גרטה לי), אשתו של ג'ייסון, ואת שני הילדים - גרהאם בן ה-12 (נואה אלכסנדר סוסנובסקי) ורות בת השמונה (ריילי צ'ונג). הגשם החל לטפטף כשג'ייסון נכנס לבית, אבל סגירת הדלת מוצגת בהדגשה שמשמעותה תובן במהרה. בעוד הגשם מתחזק, והאינטרנט והטלפון מתנתקים, המשפחה מתארגנת לפיזור הילדים במוסדות החינוך, אבל את הדלת שנסגרה כבר לא יהיה ניתן לפתוח.
זהו לא גשם רגיל. הוא מייצר שכבה שעוטפת את הבית לחלוטין. לא ניתן לפתוח את הדלת. לא ניתן לשבור חלון ולצאת. כך זה לגבי כל בית סמוך, שביושביהם הלכודים ניתן מעתה לצפות ולתקשר רק דרך החלונות. ואולי זה כך בכל העולם? לא ניתן לדעת כי אין אמצעי תקשורת. באופן מוזר החשמל והמים ממשיכים לזרום למשך תקופה לא מבוטלת. אולי הישויות שמחוללות את כל זה החליטו להעניק למין האנושי תקופת הסתגלות. הסבר סביר יותר הוא שהמשך הזרימה של חשמל ומים הוא פיתרון תסריטאי מאולץ, שמטרתו למנוע את הפיכת סיטואציית ההילכדות בבית לאירוע קשה במידה בלתי נסבלת עבור הצופים.
יו איזה מזל שעדיין יש חשמל, אה? מתוך "הבית האחרון"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
מהר מאוד ג'ייסון ואן מבינים שמדובר בסיטואציה מאוד חריגה, אבל הם מקבלים זאת בכמעט נונשלנטיות. לנגד העיניים שלהם מתרחשים דברים בלתי אפשריים מבחינת הטכנולוגיה האנושית המוכרת, אבל לא נראה שזה מעורר שיחה אמיתית בין שני אנשים בוגרים ושפויים שמנסים להבין מה לעזאזל קורה. הם לא מקדישים בדל מחשבה לאפשרות שימיה של כל האנושות ספורים. כתיבת דיאלוג שמבטא תהיות אלו הייתה מחייבת כתיבה דרמטית מורכבת בהרבה ממה שמוצג.
ככול שהאירוע מתמשך מימים, לשבועות, לחודשים, לשנים, כך מתברר עד כמה ההישרדות במצב של הילכדות בבית היא קונספציה שמכופפת כל סבירות. האוכל שיש בבית ביום ההילכדות מחזיק ארבעה אנשים במשך שלושה חודשים (מבלי שבני המשפחה ייאבדו משקל). החשמל נפסק אבל הסרט מדלג על חודשי החורף של סיאטל שאותם המשפחה שורדת בלי חימום. בהמשך יימצאו פתרונות ללכידת מזון שמחריגים באופן ספציפי את המצור ההרמטי של הגשם הסמיך. זה סותר באופן נקודתי, בהתאם לצרכי התסריט, את היכולות של הישויות כפי שהופגנו עד כה. עוד פתרון מאולץ שבלעדיו הסרט היה מסתיים במות המשפחה.
המוקד מבחינת לטרייה ורובינסון הוא המשפחה שלומדת לשרוד את סיטואציית ההילכדות בבית. הפעילויות שההורים מארגנים לילדים כדי שהם לא יחרפנו אותם וזה את זו. האב שמשתמש בכישורי הדיג וההנדסה כדי להקנות לילדיו מיומנויות הישרדות. האם שרוכשת מיומנות בגידול ירקות מאכל. הסרטים שהם מראים לילדים מהמבחר המוגבל בבית ("אנני", "אייר פורס 1") - מזל שהישויות לא ניתקו את החשמל! המוזיקה שההורים משמיעים לילדיהם לראשונה (Close to Me של הקיור, שיר שלמרות המקצב העליז שלו עוסק בחרדות והזיות מאיימות). בקיצור, פעילויות שיזכירו להורים את אתגרי תקופות הסגר בקורונה.
שוב מונופול? לא תודה, אנסה לשבור חלון. מתוך "הבית האחרון"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
העלילה מעבירה הילוך במערכה השלישית. גם באופן בו המשפחה מצליחה לכלכל את עצמה מבחינת תזונה (אזהרת טריגר לחובבי חיות), וגם באיום הולך וגובר מצד הישויות שמתחילות לגלות עניין בפריצה לבית המשפחה. כשהישויות תתחלנה לתקוף, בני המשפחה ישתמשו במלכודות נוסח "שכחו אותי בבית". ניתן לציין שמה שמוצג במערכה האחרונה אינו מספיק מעניין או קוהרנטי מבחינת החשיפה של מקור האיום ומשמעותו. יש כאן מהלך שמזכיר את המערכה האחרונה של "סיינס" (2002) של מ. נייט שאמלאן - אבל ללא יומרה לתוכן דתי. למעשה גם אפשרויות אחרות (פסיכולוגיות, אקולוגיות ופוליטיות) לא מתחברות למהלך זה. אירוע שמשנה את גורל האנושות, וכולו מוגבל לפורטרט של משפחה כלואה.
לזכות הסרט שני שחקנים מוכשרים שהיו לאחרונה מועמדים לאוסקר - ואגנר מורה על "הסוכן החשאי" המבריק, וגרטה לי על "חיים שלמים". הם מוציאים מה שאפשר מהתסריט. לבמאי לטרייה יש ניסיון לא-מבוטל באקשן ("האשליה", "מהיר ועצבני 10") וניסיון בבימוי בובות (הסדרה "הקריסטל האפל: עידן המרד" מ-2019). מצד אחד, טוב שבובונאים היו מעורבים בהצגת הישויות המאיימות, אבל מצד שני, העריכה כל-כך מהירה שממילא קשה להבחין כך או אחרת. "הבית האחרון" היה יכול להיות טוב יותר, ואולי אז הוא היה ראוי למסך הקולנוע. כפי שהוא נעשה לא חייבים לצפות בו, גם לא במסך הביתי.
