"הסוכן החשאי" (The Secret Agent), סרטו החדש של הבמאי הברזילאי קלבר מנדונסה פיליו, הוא מותחן אינטנסיבי שנובע מתוך טראומה לאומית. הוא חוזר לברזיל של ימי הדיקטטורה הצבאית בברזיל. עלילתו מתרחשת בשנת 1977, והיא מתמקדת בעיר רסיפה שבה נולד הבמאי-תסריטאי -מי ששנות התבגרותו עמדו בצלו של אותו משטר. לפני כשנתיים ביים מנדונסה פיליו את הסרט התיעודי "תמונות של רוחות", קינה על היכלי הקולנוע של העיר שרובם נעלמו בינתיים, ואכן - אחת הדמויות בסרטו הנוכחי היא זו של מקרין בבית הקולנוע המקומי. בכלל, "הסוכן החשאי", בצד היותו דרמה פוליטית מותחת הוא גם, ובעצם לא פחות, מחווה לסרטים שעיצבו את ילדותו של הבמאי, רובם אינם סרטי ילדים כלל וכלל.
"הסוכן החשאי" - טריילר
(צילום: יחסי ציבור)
הביקורת הזאת, גילוי נאות, נכתבת בעקבות צפייה אחת בסרט. צפייה נוספת עשויה לגלות שלל מחוות נוספות שהסרט עושה לז'אנרים קולנועיים וסגנונות ספרותיים שהופכים אותו לרב-שכבתי. אכן, כאשר הוזמן מנדונסה פיליו בחודש שעבר לאצור תוכנית עבור הלינקולן סנטר הניו יורקי, של סרטים ששימשו השראה לסרטו הנוכחי, הוא בחר, בין היתר, את הניאו-נואר המופתי "המטרה - בול" (1967) של ג'ון בורמן; את הדרמה המשטרתית-פסיכולוגית "חקירתו של אזרח העומד מעל כל חשד" (1970) של אליו פטרי האיטלקי; ואת "מפגשים מהסוג השלישי" (1977) של סטיבן ספילברג. רשימה בהחלט אקלקטית. אל אלה אפשר להוסיף סרטים שנוכחים פה ישירות כמו "מלתעות" ו"אות משמיים", שבהם אולי חזה הילד קלבר בקולנוע סאו לואיז המיתולוגי שבעיר הולדתו.
עלילתו המפותלת של "הסוכן החשאי" נראית כמו הכלאה בין סיפורי הריגול של גרהם גרין וסרטיו של טרנטינו. אבל נדמה שכל אופציה אחרת אף היא באה בחשבון. למשל, סרטי אימה זולים של שנות ה-70 – ישנה פה, לא צוחק עליכם, רגל קטועה שנעה בכוחות עצמה ותוקפת הומוסקסואלים המקיימים מפגשים ליליים אסורים בפארק חשוך - ומה שנראה כמו פארודיה מקומית על סרטי גנגסטרים הוליוודיים (בקולנוע הברזילאי הייתה מסורת של סרטים שלעגו לקולנוע ההוליוודי מתוך עמדה ביקורתית של שוליים עניים). גיבורו הוא איש אקדמיה בשם ארמנדו (ואגנר מורה, "נרקוס") שחי בזהות בדויה, תחת השם מרסלו, בעיר רסיפה, יחד עם נרדפים פוליטיים נוספים. ארמנדו-מרסלו הוא אלמן ובנו היחיד גדל אצל סבו, אבי האם, שהוא מקרין בבית הקולנוע הנ"ל. חייו של מי שמכונה מרסלו נתונים בסכנה מיידית אחרי שפקיד בכיר שעמו הסתכסך כשעוד היה באקדמיה שולח שני רוצחים שכירים לעלות על עקבותיו ולחסלו.
סיפורי משנה הנשזרים בזה של ארמנדו-מרסלו כוללים אישה קשישה המסתירה את הדיסידנטים, שוטר מושחת, ניצול שואה הנחשד בטעות שהוא פושע מלחמה נאצי (השחקן המנוח אודו קייר), חתול דו-פרצופי, וגם כריש ניצוד שבבטנו מתגלים שרידיה של רגל אנושית. אותה רגל שתגלה סימני חיים ותתחיל לשעוט ברחבי העיר. עד כמה שקשה לעקוב אחר הסיפורים והדמויות הפועלים בעבר - המחווה לסרטיו המולטי-נרטיביים של אלטמן אינה מוחמצת - מנדונסה פיליו אף חורג מפעם לפעם להווה שבו תחקירנית בברזיל של ימינו מאזינה להקלטות ומעיינת בחומרים ארכיוניים הקשורים לסיפורו של ארמנדו-מרסלו, שדמותו הולכת ומסתבכת לנגד עינינו ככל שהסרט נע במרחב הממשי והקולנועי. כך מעצב "הסוכן החשאי" דמות שהיכרותנו עמה, כמדומה, אינה מעמיקה ומתבהרת ככל שהעלילה מתקדמת אלא כמעט אפילו להיפך. היא נותרת אניגמטית ומתעתעת עד לחלקו החותם של הסרט שבו מקבלת הופעתו של ואגנר מורה טוויסט שממסגר מחדש את המסתורין סביבה. מסובך - ללא ספק, אבל זוהי סיבת ההנאה מהסרט הזה שכל סצנה בו כמעט היא בגדר הפתעה.
הפריזמה הקולנועית היא זו שמעצבת את דמותו של ארמנדו-מרסלו. בתמונת הפתיחה הוא נדמה כמו גיבור שהגיח מאחד ממערבוני הספגטי של סרג'ו לאונה; בסצנה אחרת נדמה שהוא הסוכן החשאי שבשמו של הסרט, על אף שבפועל אינו כזה. זהו עוד אחד מהיבטיו המתעתעים של הסרט הקרוי על שמה של דמות שאינה קיימת בו. זהו סרט שמתרחש בתוככי פנטזיה קולנועית מפותלת שנובעת מזיכרונות הילדות של הבמאי, או לפחות ממה שנדמים ככאלה. מנדונסה פיליו עצמו, בעברו מבקר קולנוע, הוא אחד מיוצרי הסרטים הבולטים בקולנוע הברזילאי היום, ו"הסוכן החשאי" הוא סרטו הראשון שמוצג מסחרית בישראל. בפסטיבלים אצלנו ניתן היה לצפות בעבר ב"אקוואריוס" (2016) הנפלא שבו גילמה סוניה בראגה אלמנה המתעמתת עם חברת בנייה המבקשת לפנות אותה לטובת הקמתו של פרויקט נדל"ני; ו"באקוראו" (2019) שאותו ביים מנדונסה פיליו יחד עם ז'וליאנו דורנלס - מערבון-אימה משונה שעלילתו מתארת אירועים מוזרים המתרחשים בכפר שבכותרת אחרי מותה של הקשישה שעמדה בראשו.
"הסוכן החשאי" זכה בפרסי הבימוי והשחקן בפסטיבל קאן אשתקד, ובגלובוס הזהב לשחקן הדרמטי ולסרט הזר הטובים ביותר. סביר להניח שבקרוב גם יוכרז על שילובו במצבת המועמדים לאוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר (אם יזכה, והסיכויים לכך גבוהים, תהיה זו שנה שנייה ברציפות שבה זוכה סרט ברזילאי בפרס). זהו סרט על טראומה לאומית כפי שזו נחווית מבעד לנוסטלגיה קולנועית פרועה. ה"סינמה פרדיסו" של קלבר מנדונסה פיליו, כאילו נכתב בידי גרהם גרין. קולנוע מהנה, מסעיר, גדוש ומשוכלל שאפילו כותרות הסיום שלו מצליחות להלהיב.
