אחד מברוני הטכנולוגיה בעמק הסיליקון - איש קשה, בודד ובעל חזון - נמצא בעיצומן של הכנות לאחד הימים החשובים בקריירה שלו. במטה החברה הוא עובר אימונים וחזרות בעזרת צוות של עוזרים וחנפנים שמכינים אותו לרגע הגדול. בשולי האולם מופיע במפתיע קול מהעבר וצועק "המלך הוא עירום". זהו חבר ושותף לשעבר של המיליארדר הנערץ, שהגיע דווקא ביום החשוב. בתחילה השניים מדברים בידידות, אבל מהר מאוד העקיצות הופכות לריב ענק ומריר, שבו צפים כל העלבונות והטינות בין שני האנשים שפעם בנו יחד אימפריה.
"החשבון החברתי" - טריילר
(קרדיט: באדיבות פורום פילם)
זו אחת הסצנות הטובות ביותר שכתב אהרון סורקין, אולי גדול התסריטאים החיים בהוליווד כיום. ואנחנו כמובן מדברים על העימות בין סטיב ג'ובס (מייקל פסבנדר) לסטיב ווזניאק (סת' רוגן, שמעולם לא היה טוב יותר) לקראת סוף "סטיב ג'ובס", הסרט הלא מוערך מספיק מ-2015, שכולו שרשרת עימותים מילוליים בין ג'ובס לעולם. דוגמה לרפליקה: "פעם כששאלו אותי מה ההבדל ביני לבינך, סטיב, הייתי אומר שאתה איש 'התמונה הגדולה' ואני עושה את העבודה השחורה. היום כששואלים אני פשוט עונה: 'סטיב הוא שמוק'". סורקין בשיאו.
הכותב המחונן אולי חשב, בצדק, שלא מספיק אנשים ראו את הסרט ההוא, אז נחשו מה: בסרטו החדש, "החשבון החברתי", הוא כולל את אותה סצנה בדיוק שוב ושוב. ושוב. הפעם סורקין גם מביים, והנושא הוא פייסבוק וברון טכנולוגיה אחר. מארק צוקרברג (ג'רמי סטרונג, שעושה הלחם של כל הדמויות שלו מ"היורשים" והלאה) נערך לא להשקה אלא לשימוע בסנאט. מירכתי האולם מגיע שותף לשעבר שלכלך עליו בעיתונות (ביל בר, שתמיד נראה מוכן להעליב אנשים). העלבונות שם, השנינויות גם, והכל מרגיש סוג ב': המשחק, הבימוי ואפילו התסריט.
על הנייר, "החשבון החברתי" הוא המשכון ל"הרשת החברתית" מ-2010, יצירת המופת שעליה זכה סורקין באוסקר היחיד שלו. הסרט ההוא עסק בהקמת פייסבוק, ותחת שרביט הבימוי המופתי של דייויד פינצ'ר השתמש בסיפור עסקי כדי לספר על התמוטטות החברות בין צוקרברג הצעיר (ג'סי אייזנברג, שסירב לחזור לסרט ההמשך, וברור עכשיו למה) לשותפו אדוארדו סברין (אנדרו גארפילד). האדם שהקים את אתר "כל העולם חברים" מאבד את החבר היחיד שלו. גאוני ופשוט במקביל, ובדיעבד גם נבואי לגבי עתיד האנושות המתפוררת בכלל. הסרט ההוא, שהואשם בשעתו בכך שהוא נטפל לאיש עסקים צעיר וחמוד, עוד היה נדיב בתיאור של צוקי כנבל בהתהוות.
וסרט ההמשך? בעיקר מפוספס, תודה ששאלתם. צוקרברג הוא כבר נבל לכל דבר, ומודע למעמדו ככזה. בסרט הוא מתואר בצורה משכנעת כמלך שעובד ללא לאות להגן על האימפריה שלו, מוקף בעדת מעריצים ויושב במשרד מוגן בזכוכיות חסינות כדורים וגם בכיסא חסין כדורים - אם להאמין לסרט. אבל הוא רק דמות משנה: רוב "החשבון החברתי" עוסק בפרנסס האוגן (מייקי מדיסון, זוכת האוסקר על "אנורה"), עובדת בתאגיד שהשתכנעה ב-2019 שפייסבוק עושה לעולם יותר רע מטוב. האוגן הדליפה מסמכים פנימיים לכתב ה"וול סטריט ג'ורנל" ג'ף הורוויץ (ג'רמי אלן ווייט מ"הדוב", שנהיה מעצבן לדעתי מסרט לסרט שבו אני פוגש בו). המסמכים הפכו לבסיס סדרת תחקירים, ובהמשך האוגן העידה בקונגרס. ו... זהו בערך. זו עלילת הסרט. פייסבוק עוד איתנו, המדליפה כתבה על הפרשה ספר, והעיתונאי זכה שנים אחר כך בפוליצר. פייר, לא ראיתי את זה בא.
הופתענו. כאילו, לא הופתענו. מתוך "החשבון החברתי"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
סורקין היה אמור להיות האיש שיהפוך את הסיפור הרזה הזה למעניין. הוא המאסטר בהפיכת עימותים עסקיים ואפורים לדו-קרב מילולי, קולנועי ואידאולוגי. לא רק בסרטי הטכנולוגיה שהפכו כעת לטרילוגיה ("הרשת החברתית", "ג'ובס" ועכשיו "החשבון"), אלא גם ב"מאניבול" המופתי, שעסק בכלכלת גיוס שחקני בייסבול ושכנע אותי במשך שעתיים שזה הנושא הכי קריטי להמשך חיי. לסורקין יש יכולת מעוררת קנאה להפוך דיונים במשרדים ליצירות שחושפות משהו על טבע האדם, אגו ויצרים.
מבחינה אנושית, אם יש משהו מעניין ב"חשבון החברתי", הוא שמדובר בסיפור על שלושה אנשים שנראים כולם על הרצף האוטיסטי. שלושתם מבריקים ולא חברותיים, הטיפוסים החכמים ביותר בחדר, ולכל אחד מצפן שמכוון לכיוון אחר. אבל סורקין כבר טיפל ביסודיות בדמות כזו במועד א', עם צוקרברג של "הרשת החברתית". וחמור מכך: אין כאן אף רגע של ערעור מצד אחת הדמויות לגבי הדרך שבה היא נוסעת.
סורקין מן הסתם לימד את המורים שלי לתסריטאות את מה שהם לימדו אותי: קונפליקט יוצרים בין שני ערכים חיוביים. בדרמה טובה דמות צריכה להתייסר בבחירות שלה, כי למסע שלה יש מחיר, וגם לנבל יש תמיד נקודה ששווה להאזין לה: הג'וקר ב"באטמן", המחזרים ב"האודיסאה" שמבקשים מפנלופה לעבור הלאה וכו'. אבל ב"חשבון החברתי", הגיבורה אולי אומרת בתחילה שהיא אוהבת את פייסבוק וחושבת שהרשת עושה טוב לעולם, אבל לא היא ולא אף אחד בסרט באמת מאמינים בזה. מבחינת סורקין, פייסבוק היא השטן וצוקרברג הוא לוציפר, שבגלל בצע כסף הוביל את העולם להקצנה פוליטית, בריונות והתבהמות. ראוי לסגור אותה היום, ויפה שעה אחת קודם. דעה לגיטימית לכנס מפלגה או לסימפוזיון באוניברסיטה. פחות לסרט שרוצים לראות בו התפתחות. ומכאן עולה התובנה שהסיבה האמיתית לעשיית הסרט אינה קולנועית או אנושית, אלא פוליטית. אם יש כאן ממד של אומץ, הוא שסורקין לא מסתיר את דעותיו. הן שייכות לצד הליברלי, כמובן, אבל מנוסחות בחריפות שעלולה לגרום לאי-נעימות לכל מי שאי פעם צרח את דעתו בדיון פוליטי בפייסבוק, שזה כולנו.
שלום, לוציפר. ג'רמי סטרונג, מתוך "החשבון החברתי"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
על הדרך, סורקין סוגר חשבון עם מתנגדי חיסונים ותומכי טראמפ. הוא מראה כיצד התרבות של "קראתי בפייסבוק", "שלחו לי בווטסאפ", כבר אינה דיון דמוקרטי בכיכר העיר אלא תוצר של מכונה שנועדה, באין מילה אחרת, לטמטם מיליונים. היא מקדמת תוכן מעורר זעם וגם מעלה את קרנם של פוליטיקאים מסוכנים ופופוליסטיים, שבתמורה מורידים מעליה רגולציה ודואגים לרווחיה.
זו עמדה לגיטימית של סורקין, ומנוסחת היטב בסרט. אבל זו הרצאה, ואחת מטיפנית במיוחד. הסרט מתנקז בהדרגה למהומות בקפיטול ב-6 בינואר 2021, ומצייר אותן כיום הנורא בתולדות ארה"ב. לגיטימי, רק שסורקין פשוט צורח את דעתו באוזן. השם "טראמפ" לא מופיע בסרט, אבל הוא כמובן "הנבל הנעדר" הגדול פה. וגם זה תרגיל שהפך לשקוף: לדבר על טראמפ בלי להזכיר אותו.
בעיה נוספת, ומצערת מאוד, היא מדיסון. היא שחקנית מצוינת עם כריזמה של כוכבת, אבל אסתכן בלומר שהיא נופלת במלכודת ה"יפה מדי לתפקיד". לא כי חנוניות לא יכולות להיות מהממות ביופיין, אלא שסורקין מתעקש לספר שהאוגן היא אישה דחויה, חסרת חברים ונבוכה מאינטראקציות אנושיות, ובאותה נשימה מצלם את הכוכבת שלו בלבוש חושפני שמתאים לשטיח האדום. במקביל, הסרט מציב במרכזו אישה חזקה וחכמה, ובכל זאת מפזר כמה בדיחות שוביניסטיות מיושנות ותמוהות. סורקין, זה מרגיש, קצת הזדקן. יצירתית, הכוונה.
אהבנו אותך ב"אנורה". פה, לא עושים לך טובות. מייק מדיסון לצד ג'רמי אלן ווייט, מתוך "החשבון החברתי"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
מכל בחינה, זו היצירה החלשה ביותר של סורקין בתת-הז'אנר שהוא עיצב במו ידיו. קל להאשים בכך את החלטתו, בהתקף אגו, לביים הפעם בעצמו. הוא תמיד היה במאי פחות טוב מתסריטאי, אם כי "המשחק הגדול" ו"משפט השבעה משיקגו" היו טובים בהרבה מהנוכחי. אלא שגם אם הייתם מושיבים בכס הבימוי את פינצ'ר, דני בויל או רוב ריינר זצ"ל, משייפים את הפינג-פונגים ומביאים שחקנים מדרג אחד גבוה יותר, ספק אם התוצאה הייתה מבריקה וזכירה. ולכן אפשר לתהות אם סורקין חתום הפעם כבמאי לא רק כי ממש רצה, אלא אולי גם כי המועמדים המובילים בתעשייה לג'וב קיבלו את התסריט והבינו שהפעם זה לא זה.
