יש משהו כמעט אירוני בכך שזאק קרגר, אחרי שני סרטי אימה מקוריים שהפכו אותו לאחד השמות המסקרנים בז'אנר - "ברברי" (2022) ו"שעת הנעלמים" (Weapons, 2025) - בחר לעשות את סרטו השלישי דווקא כעיבוד למשחק מחשב. לכאורה מדובר בצעד לאחור: מן החופש להמציא עולם אימה משלו אל תוך אחת מפיסות הקניין הרוחני המזוהות ביותר עם תרבות הגיימינג. אלא ש״האויב שבפנים״ (Resident Evil) מתגלה דווקא כהמשך טבעי להתפתחות של קרגר. זהו סרט פחות שאפתני מבחינה תמטית מ"שעת הנעלמים", ופחות מתוחכם מבחינת המבנה מ"ברברי", אבל הוא גם הסרט שבו קרגר מגבש באופן המדויק ביותר את היכולת שלו לחבר אימה, אלימות, הומור ותחושת אי-נוחות פיזית. התוצאה היא סרט אימת-גוף קומי, מהיר ומופרע, שמצליח להיות נאמן למשחקים דווקא מפני שהוא מסרב להיות עבד לעלילותיהם.
״האויב שבפנים״ - טריילר
(קרדיט: באדיבות סרטי פורום פילם)
ההבדל הזה חשוב במיוחד כשמביטים לאחור על שבעת סרטי "האויב שבפנים" שקדמו לו, שישה מתוכם נעשו תחת פול וו.ס. אנדרסון, חלקם בבימויו וחלקם בכתיבתו ובהפקתו. בסרטים אלו מילה יובוביץ גילמה את אליס, גיבורת-העל שהפכה את המאבק באפוקליפסה הביולוגית למעין אופרת אקשן. הם שאבו דימויים, שמות ומנגנונים מן המשחקים, אבל בהדרגה יצרו לעצמם יקום שבו הגיבורה מסוגלת לבצע כמעט כל פעולה בלתי אפשרית: לירות, להילחם, להתחמק, לקפוץ, להרוג ולהיחלץ. אליס היא דמות של שליטה. העולם יכול להשתגע סביבה, אבל היא אינה מאבדת את אחיזתה בו. קרגר עושה כמעט את ההפך. הוא לוקח את כל מה שהפך את משחקי "האויב שבפנים" לחוויית הישרדות - מחסור בתחמושת, אויבים שמסוגלים להפתיע, מרחבים שצריך לפענח, דלתות נעולות, כלי נשק שאינם תמיד נוחים להפעלה - ומעניק אותם לאדם האחרון שהיינו רוצים להציב במרכז אפוקליפסה כזאת.
גלריה
אימה, אלימות, הומור ותחושת אי-נוחות פיזית. מה יש לא לאהוב? מתוך "האויב שבפנים"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
בראיין (אוסטין אברמס) אינו לאון ס. קנדי או כריס רדפילד (גיבורי משחק המחשב), וגם לא אליס גיבורת-העל מהסרטים הקודמים - הוא שליח צעיר שמעביר משלוחים ואיברים להשתלה בין מוסדות רפואיים. אדם רגיל לחלוטין, שמנסה בעיקר להרוויח כסף ומעדיף להימנע משיחה לא נוחה עם חברתו מישל, המבשרת לו שהיא בהיריון. דווקא משום כך הוא מתקשה לסרב להצעה כספית להעביר משלוח רפואי לבית החולים בראקון סיטי. נקודת המוצא הזאת אינה הופכת את הסרט לדרמה זוגית או לפואנטה על חרדת אבהות. היא מעניקה לבראיין בעיה אנושית, קטנה ומוכרת, לפני שהמציאות סביבו מתפרקת. ומשם, כדרכו של קרגר, כל ניסיון לפתור בעיה אחת רק פותח פתח לבעיה גדולה, מוזרה ומגעילה יותר.
ב"ברברי" קרגר הוכיח שהוא יודע לקחת סיטואציה יומיומית - אישה המגיעה לבית ששכרה ומגלה שמישהו אחר כבר מתגורר בו - ולהרחיב אותה בהדרגה למשהו אפל בהרבה. הכוח של הסרט ההוא נבע מן היכולת לשנות את ההנחה שהצופה בנה לעצמו שוב ושוב. ב"שעת הנעלמים" הוא הרחיב את השיטה: במקום להיצמד לדמות אחת, הוא פיצל את הסיפור בין נקודות מבט שונות, כך שכל מעבר לפרספקטיבה חדשה שינה את משמעותם של האירועים שכבר ראינו. המבנה הזה אפשר לו לעסוק בטראומה, באשמה ובקהילה המתפרקת סביב אירוע בלתי-מוסבר. ב"האויב שבפנים" קרגר משתמש במבנה פשוט יותר: כל הסרט נצמד לאדם שאין לו מושג מה הוא עושה. אין כאן מסרים חברתיים או עומק דרמטי. זהו סרט "שטחי" במובן הטוב של המילה - בידור מותח, מצחיק ומגעיל בכל הדרכים הנכונות.
לא העיפרון הכי מחודד. מתוך "האויב שבפנים"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
אנחנו יודעים רק מה שבריאן יודע, ובדרך כלל הוא יודע מעט מאוד. אפילו השימוש שלו בכלי נשק אינו בסטנדרט המקובל בסרטי אקשן. הוא מתקשה לטעון, נבהל מירי, צריך לחשוב לפני שהוא לוחץ על ההדק, ובעיקר צריך להיות מודע כל הזמן לכמות התחמושת שנותרה לו. ספירת כדורים, חיפוש אחר תחמושת וניסיון להבין מתי כדאי לירות הופכים למקור מתח ממשי. כלי הנשק אינם הרחבת כוח הגיבור אלא בעיה נוספת שהוא צריך ללמוד לתפעל. במובן הזה קרגר מצליח ללכוד משהו מהחוויה הבסיסית של משחק הישרדות הרבה יותר טוב מסרטים שניסו לשחזר דמויות או סצנות מוכרות מן המשחקים.
ההיצמדות הזאת לנקודת המבט של "האדם הרגיל" בראיין מייצרת גם את ההומור. הוא מדבר לעצמו, מסביר לעצמו מה הוא עומד לעשות, מגיב שוב ושוב בשוק מוצדק למה שקורה סביבו, וחוזר על גרסאות שונות של FUCK כאילו המילה עצמה היא אמצעי הישרדות. לעיתים הדיבור העצמי מעט מלאכותי, אפילו שקוף מדי מבחינה תסריטאית, אבל הוא גם חלק מהרעיון: בראיין אינו גיבור קולנועי שמסוגל להסתיר את תגובתו לסיוט, ובכך מהדהד את מחשבות הצופים. כאשר הוא נאלץ לבצע פעולה אלימה או מטורפת, עצם העובדה שהוא עדיין נראה כאילו אינו מאמין שהוא עושה אותה הופכת אותה למצחיקה ומפחידה בעת ובעונה אחת.
תדעו את מה שהוא יודע. וזה לא הרבה. מתוך "האויב שבפנים"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
בדומה ל"ברברי" ו"שעת הנעלמים" גם כאן ההומור לא מבטל את האימה אלא הופך אותה לבלתי-צפויה. סיטואציה מתחילה כמו סצנת הישרדות רצינית, ואז מתבררת כמשהו מגוחך. רגע שנראה כמו בדיחה יכול להפוך בתוך שנייה למשהו דוחה ומבהיל. קרגר אינו מנסה להוסיף בדיחות לסרט אימה, אלא מאפשר לדמויות להגיב באופן אנושי לסיטואציות שאינן אנושיות. אחרי שלושה סרטים ברור שבכך כוחו כבמאי.
קרגר ממשיך להתעניין בגוף האנושי כחומר שאפשר לעוות. היצורים של "האויב שבפנים" אינם רק זומבים. הם גופים שהפסיקו לכבד את הגבולות שמגדירים גוף אנושי. זרועות, גפיים, רקמות ופנים מתערבבים. גופים מתחברים זה לזה. מחושים וזרועות בוקעים ממקומות שמהם שום דבר לא אמור לבקוע. במובן הזה הסרט קרוב הרבה יותר ל"היצור" (The Thing, 1982) של ג'ון קרפנטר מאשר למסורת הזומבים הקלאסית. האימה נובעת לא רק מן האפשרות למות, אלא מן האפשרות שהגוף עצמו יהפוך למשהו שאיננו מזהים עוד. זה מזכיר את דברים שנעשו בסרט האימה Society (1989) של בראיין יוזנה, ואת הרעיון שעומד במרכז Interesting Ball, הסרט קצר של הדניאלס (דניאל קוואן ודניאל שיינרט) מ-2014.
חב לג'ון קרפנטר. כמו רבים אחרים. זאק קרגר, מתוך צילומי "האויב שבפנים"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
ההתרחקות מעלילת המשחקים מתגלה כיתרון. הסרט אינו מתייחס לצופה כאילו עליו לזהות כל רפרנס כדי ליהנות. יש כמובן די והותר קריצות לחובבי הסדרה, אבל הן משתלבות בחוויה במקום להיות לה תחליף. קרגר מבין שעיבוד מוצלח למשחק מחשב אינו חייב לספר את אותו סיפור. הוא צריך לשחזר את חוויית חוסר-האונים: לא לדעת מה נמצא בחדר הבא, לא לדעת כמה כדורים נשארו, לא לדעת אם הדבר שנראה כמו אדם הוא עדיין אדם, ובעיקר לא להיות בטוח שאתה מסוגל להתמודד עם מה שעומד להגיע.
אולי משום כך הסרט עובד בשתי רמות. מי שמכיר את המשחקים יזהה את ההיגיון שמאחורי הדלתות, התחמושת, המרחבים והיצורים. מי שאינו מכיר אותם יכול ליהנות מסרט אימת-גוף קומי שעומד בפני עצמו. קרגר לוקח מותג קולנועי שכבר עבר לא מעט גלגולים, מסיר ממנו את עודפי המיתולוגיה והפוזה, ומחזיר אותו לשאלה הפשוטה ביותר: איך זה מרגיש להיות האדם הכי פחות מתאים שנלכד בעולם שהפך לסיוט?
