למרות הצורך המובהק ברגעים של אסקפיזם במציאות הכואבת שאנחנו חיים בה מאז 7 באוקטובר והרצון לחרוג לפרקים מהגבולות שמוכתבים לנו בכל רגע, בעת האחרונה אפילו צפייה בסרט הפכה לחוויה מורכבת וספק מאולצת. האם זה הטיימינג הנכון ללכת לקולנוע? ועוד לסרט באורך של 156 דקות?! בימים שבהם כל פעילות שמתרחקת מהזוועות מלווה בתחושת אי-נוחות, נדמה כי צריך סיבה מוצדקת כדי לעשות דברים מהנים.
במציאות הזו התקיימה אמש (א') אחת ההקרנות של Taylor Swift: The Eras Tour (שיוקרן בימים חמישי עד ראשון בסינמה סיטי, פלאנט ולב במספר הקרנות יומיות) באולם הגדול ביותר בבית קולנוע בתל אביב שמכיל למעלה מ-400 מקומות ישיבה. אבל גם לסרט המצופה של כוכבת הפופ הגדולה ביותר בעולם כרגע הגיעו פחות מ-40 אנשים - צופות צעירות ברובן, אבל לא רק. "לי ממש קשה בתקופה הזו, והסרט זה משהו שעושה לי טוב אז אני שמחה שזה קורה", אומרת קוקו בת ה-12, שמגדירה את עצמה כ"סוויפטרית הגדולה ביותר" והגיעה להקרנה למרות החששות. "אבל אולי יש קצת אשמה", היא מוסיפה בחיוך מבויש, וחברתה מילי מסכימה איתה.
לכתבות נוספות בנושא:
בתוך האולם נמצאות גם ימימה, נטע, נועם, רומי ותמר, חבורת תלמידות כיתה ט' בנות 15-14, שלפני תחילת ההקרנה דאגו לבדוק איפה המרחב המוגן הקרוב. למרות המצב המתוח הן מבהירות שהתוכנית המקורית שלהן בתוקף - במהלך הסרט הן מתכוונות לקום, לשיר ולרקוד בדיוק כפי שנהוג לעשות בהקרנות של Taylor Swift: The Eras Tour ברחבי העולם. את הזרועות שלהן מעטרים עשרות צמידי חברות שהפכו לסממן בסיבוב ההופעות של הזמרת, ושהן שזרו בבית מבעוד מועד.
5 צפייה בגלריה
"כשהסרט ייגמר אנחנו נחזור לתחושות הקשות". הקרנת הסרט Taylor Swift: The Eras Tour בתל אביב
נגה (27) מודה שהגיעה לסרט "ברגשות מעורבים", אבל הצליחה לגרור את שלושת חבריה לעבודה - מאיה, גילי וטל. "הייתי שומעת טיילור סוויפט באוזניות כל יום, ועכשיו זו תהיה הפעם הראשונה שאני שומעת מאז. לא הייתי יכולה, זה קשור לחלק מאוד מאושר בחיים שלי", היא אומרת. "התקווה זה שבלילה כשאני אלך לישון, אז אני אוכל קצת לצחוק על משהו ולהירגע", השלים אותה טל.
"בסוף כולנו מושפעים מהמלחמה, כולנו מתאבלים, זה לא משנה שאני לא בקרב", מסבירה מאיה, "אני מתאבלת על כל בשורה. כשהסרט ייגמר אנחנו נחזור לתחושות הקשות, דווקא פה זה רגע לנסות לחזור לאיזושהי מציאות של שגרה". ברגע שהחבורה מגלה שבמזנון של הקולנוע מוכרים גם בירות, הם שולחים נציגה שתצטייד עבורם בכוסות שתייה. "בכל זאת, שלוש שעות סרט", נגה אומרת בקריצה. לצידם על המושב שקית בד עמוסת חטיפים.
החוויה סוריאליסטית לחלוטין, כל עוד שקט באולם כולם ממשיכים להתעדכן בטלפונים, אבל מהרגע שדמותה החייכנית והנוצצת של הכוכבת נמרחת על המסך הענקי, הטלפונים, החדשות וסרטוני ההסברה המזעזעים נשכחים - למשך 165 הדקות הקרובות הקהל עבר בפורטל לעולם אחר - להופעת הפופ הענקית שמתקיימת באצטדיון So-Fi בלוס אנג'לס.
ולמען האמת, זה מקום ממש טוב להיות בו, גם אם לשעות בודדות. עשרה אלבומי אולפן הוציאה סוויפט במהלך 17 שנות קריירה עמוסת שירים סכריניים שהפכו להמנונים בפיהם של המעריצים שמלווים אותה לאורך כל הדרך, ובסיבוב ההופעות הנוכחי היא חוגגת כל אחד ואחד מהם. The Eras Tour כשמו כן הוא. ההופעה שבסרט היא מסע מוזיקלי צבעוני ומרהיב ביופיו שעובר בין התקופות השונות בדיסקוגרפיה של הזמרת בת ה-33, כשהסט-ליסט האימתני (44 שירים) מחולק למופעים קטנים. לסרט עצמו אגב, נכנסו "רק" 41 שירים, אבל עבור קהל המעריצות הצעירות כל שיר חשוב, אין אחד שהוא לא משמעותי.
"אוקיי לוס אנג'לס, הגענו זה עתה לגשר הראשון של הערב", אומרת הכוכבת שעל המסך בשיאו של הביצוע השני של ההופעה - Cruel Summer, שכמו כמעט כל הוצאה ישנה או חדשה של הזמרת שבר את כל שיאי ההאזנה - ארבע שנים אחרי שיצא. "מכירים את השיר? תוכיחו את זה!", היא מפצירה בעשרות האלפים באצטדיון בעיר הכוכבים ששואגים עליה בחזרה את מילות השיר. גם באולם הקולנוע בתל אביב כולם נעמדים על הרגליים (אולי מלבד אם מלווה אחת שזיהיתי בזווית העין) וצורחים יחד בשירה.
הזוי לחשוב שבערב של אותו היום שבו התחילה מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס על ישראל, ב-7 באוקטובר, הייתה אמורה להתקיים הופעתו השנייה של ברונו מארס בפארק הירקון, שבוטלה רגע לפני שכוכב הפופ ברח מכאן בטיל. אחרי ההופעה הראשונה שהתקיימה מספר ימים לפני כן, היה נדמה לכמה רגעים שישראל תפסה מקום על המפה, ושאחרי מופע עכשווי ונוצץ בסדר גודל כמו של מארס, האפשרויות בלתי מוגבלות ומעניין מאוד מי יגיע לכאן בקיץ הקרוב. החודש שחלף מאז גרם לכל החלומות האלה להתבדות. אבל חווית הצפייה של המופע של סוויפט בקולנוע היא כנראה הדבר הכי קרוב לזה.
כפי שהזמרת מפעילה את 70 אלף האנשים שנוכחים באצטדיון שבו צולמה ההופעה, אם במחיאות כפיים, בתנועות ניפנוף בידיים או בצרחות של המילים לשירים - כך גם הסוויפטיז שעמדו לצידי - צעירים יותר וצעירים פחות - מופעלים פיזית ורגשית. אומנם מדובר בהקרנה של סרט, אבל בשונה מישיבה מרוכזת ושקטה בחושך, כזו שבה כל כרסום של פופקורן או רעש דיבורים עלול להפריע לנוכחים, הפורמט הנוכחי דומה יותר לצפייה בהופעת פופ וזו חוויה חברתית עוצמתית ומחברת.
כך בשלבים אקוסטיים יותר של המופע, הבנות מדליקות את הפנסים בטלפונים הסלולריים שלהם. בסשן של אחד מהאלבומים שהוציאה הזמרת ב-2020, Evermore, המעריצות הצעירות עולות לבמה שממוקמת למרגלות המסך ויוצרות מעגל. הן רוקדות מכל הלב, מתחבקות, שרות ורצות באולם.
"יאללה Fearless!", צועקת מישהי בשורה מאחוריי כשעל המסך הכרזה של תחילת תקופה מוזיקלית חדשה. כשהתגנבתי לשירותים מישהי נכנסה בריצה פנימה בבהלה, "מה יש עכשיו בסרט, 'פולקלור'?!" שאלה ונאנחה בהקלה כשגילתה שהיא מפספסת אלבום שהיא פחות אוהבת. בשיא הסרט - חזק לתוך האלבום "1989", ההוצאה המצליחה ביותר של סוויפט שהזמרת הוציאה מחדש עכשיו כחלק מהמהלך שמחזיר לה את הזכויות על קטלוג המוזיקה שלה, הקהל פשוט איבד את זה לחלוטין. כל שיר הוא להיט, הבנות מותשות מרוב קפיצות והחיוך על הפנים שלהן אומר הכול.
למשך שעתיים ו-35 דקות הקהל באולם היה יכול לשכוח מהעולם שמחכה בחוץ, מספיק מבט אחד בעיניים הבורקות של הצעירות בקהל בשביל למצוא בחוויה הזו משהו מוכר. ברגע אחד אני נזכרת במלחמת לבנון השנייה. הייתי בת 14, בערך בגילן הממוצע של הצופות בסרט, ומוזיקת פופ הייתה כל עולמי. העיתונים סיפרו על מלחמה קשה אבל איכשהו בשיאו של החופש הגדול הוציאו אותנו למחנה קיץ - כדי להרחיק אותנו מכל הרעש. במשך חמישה ימים ביער חרובית כל מה שעניין אותי ואת החברות שלי זה הדברים "הרגילים" - האהבות, הריבים, המשחקים ושירי העידוד שצרחנו עד שאיבדנו את הקול. חזרנו לתל אביב צרודות אבל עם לב רחב. כך גם הבנות שנפלטו לרחוב דיזינגוף החשוך, רגע לפני האזעקה הבאה.
אלה שממשיכים לספור מי מבין האמנים מעבר לים בעדנו ומי לא בטח כבר יודע שגברת סוויפט ממש לא ממהרת להביע את העמדה שלה לגבי המצב. המעקב אחרי השמות שמתנגדים באופן נחרץ לאנטישמיות ששוטפת את העולם מדכא למדי אם שוקעים בו, כוכבי הפופ לא ממש מאירים עבורנו בינתיים. אבל גם בזמן שהיא שומרת על שתיקה הכוכבת הענקית הצליחה לתת דבר מה לבנות האלה. ולא רק להן - גם עבור בני ה-20 ומשהו, האימא המלווה וכל מי שהיה צריך את זה - כמעט שלוש שעות של נורמליות, הפסקה כפויה של גלילה ברשתות ובחדשות שמכווצות את הלב, ועיסוק בצרות טובות - אהבה, שברון לב והתבגרות באמצעות מנה מרוכזת של מוזיקה מצופה בסוכר. כאלה שינחמו אותנו גם כשידליקו את האורות.
