מאז 1955 ועד 1993 פרס דקל הזהב הוענק לבמאית אחת בלבד (ג'ייון קמפיון על "הפסנתר" ב-1993). הזכייה השנייה הייתה של ז'וליה דוקורנו ב-2021 על "טיטאן", בעודה גוברת על במאים ותיקים ומוערכים כמו לאוס קראקס, אסגר פרהדי וריוסוקה המגוצ'י. הרקורד המקצועי של דוקורנו היה צנוע למדי וכלל את סרט הטלוויזיה הבינוני Mange (2012) שבו שימשה במאית שותפה, ואת סרט אימת-הגוף המוצלח "נא" (2016) על סטודנטית לווטרינריה שמגלה דחפים קניבליים שאינם ברי שליטה. את "טיטאן" ניתן להגדיר כ"אימת-גוף סייברפאנקית-טרנסג'נדרית", לא קומבינציה נפוצה בקרב זוכים קודמים ב"דקל הזהב" או בכלל. סרט מאתגר, שעבור רבים היה אלים ומטריד מדי. אני שייך למחנה המצדדים שהעריכו את ההעזה והתנופה שבה הוא בוים.
"אלפא" - טריילר
(באדיבות NEON)
"אלפא" (Alpha), סרטה הבא של דוקורנו, התקבל לתחרות של 2025 באופן אוטומטי. הפעם היה קונצנזוס מובהק לגבי הסרט והוא היה מאוד שונה והרבה יותר שלילי. יתכן שהפער בין הזכייה בדקל הזהב והאופן המאוד לא נלהב שבו התקבל "אלפא" הוא חסר תקדים. בשונה מהאנרגיה הפרועה של קודמו, "אלפא" הוא סרט קודר שאפילו ניתן לתאר כ"מייגע". יש בו כמה מערכות רעיוניות שמנסות להשתלב אך החיבור ביניהן נדמה מאולץ ולא מספק. הרגעים שבהם הסרט מתעורר לחיים הם אלו שבהם דוקורנו חוזרת למה שהיא הוכיחה שהיא יודע לבצע - "אימת גוף" מטלטלת.
ב"טיטאן" פני השטח המסוגננים והאלימים החביאו בליבתם מלודרמה אנושית. הגיבורה עוצבה בילדותה כחריגה בעקבות תאונת דרכים הקשורה לאביה. המסע שלה מתחיל מרצח ההורים, נמשך בשינוי ברוטאלי של הזהות המינית, ומסתיים בקשר קרוב שנוצר עם מפקד תחנת כיבוי שמזהה בה את בנו האבוד. מתחת למכסה המנוע של המכונית הנוהמת זוהי מלודרמה על אאוטסיידריות, וחיפוש אחר בית וקשר מגונן.
"אלפא" לעומתו הוא מלודרמה משולשת הכוללת אם, בת מתבגרת ודוד מכור להרואין - מערכת יחסים שהייתה יכולה להיות בסיס לעלילת סרט ריאליסטי לחלוטין. ייתכן שמוטב אם הוא היה כזה במקום ניסיונה של דוקורנו לעטוף אותו בשכבות אלגוריות וצירי זמן שהקשרים ביניהם עשויים לבלבל לא מעט צופים.
העולם של עלילת הסרט הוא שנות ה-80 אלטרנטיביות שבהן משתוללת מגפה דמוית איידס. כמו אותה מחלה גם היא מופצת באמצעות נוזלי גוף ביחסי מין או בשימוש במחטים מזוהמות. בשונה מאיידס, החולים הופכים בהדרגה לפסלי שיש - הם משתעלים אבק אבן בצבע השיש, גופם מתכסה בציפוי נוקשה, והתנועות שלהם הופכות למוגבלות. מרגע ההדבקה תהליך ההשתנות הוא בלתי הפיך ועתיד להסתיים במוות ודאי.
שתי הסצנות הפותחות את הסרט מתוות את צירי הזמן של העלילה. שם הסרט מוצג חרוט על אבן אדומה שהולכת ומתבקעת, המצלמה חודרת פנימה לתוך הסדק, ויוצאת מהצד השני מתוך פצע מזוהם של דקירת מזרק. היד שייכת לאמין (טאהר רהים – הזכור מתפקידו ב"נביא" של ז'אק אודיאר). לידו אלפא (אמברין טריגו), אחייניתו בת ה-5. הוא חצי ער, ללא ספק תחת השפעת סמים, והיא משרטטת בטוש שחור קו מזוגזג בין פצעי הדקירות בידו המושתת לעברה. פרת משה רבנו מועברת בין הדוד לילדה שרחוקה מלהבין את מצבו.
בהמשך הסרט ציר הזמן הזה יתמקד בעיקר בעבודתה של האמא החד-הורית ונטולת השם של אלפא (גולשיפתה פארהני). היא עובדת כרופאה שמטפלת בחולים שגוססים מהמחלה, ובמקביל נאלצת גם לטפל באחיה המכור שפעם אחר פעם מתקרב למצב של מוות. למרות שדקורנו מבדילה היטב את ציר הזמן של העבר לעומת ההווה (שימוש בצבעים חמים יותר, שינוי במראה של האם בין שתי התקופות) עדיין יהיו אלמנטים שעשויים לבלבל לא מעט צופים – בדרכים שאותן לא ניתן לציין. אפשר לומר שהאספקט של "ריאליזם מאגי" שיש בסרט אינו מתמצה רק באלגוריית הגוף שהופך לשיש.
בסצנה השניה העלילה עוברת לציר הזמן העיקרי שבו אלפא כבר בת 13. היא מגולמת ע"י מליסה בורוס שהייתה בת 18 בזמן צילומי הסרט, הבדל מאוד משמעותי בהתחשב בחלק מהסיטואציות שבהן תהיה דמותה. היא נמצאת במסיבה של בני גילה במצב של טשטוש חושים, ואחר הנערים מקעקע על הזרוע שלה אות A גדולה. אדריאן (לאוואי אל אמורסי), ידיד מהכיתה שאיתו יש לאלפא ניצוצות רומנטיים, עוצר על פעולת החריטה כשהיא לקראת סופה. כשהאמא הרופאה תגלה שהקעקוע נעשתה במחט שהועברה בין ילדים, היא תתמלא חרדה שבתה נדבקה במחלה.
ציר הזמן של ההווה עוסק באפשרות שאלפא אכן נדבקה, והאופן בו חשש זה מוביל לסיטואציות של התנכלות כלפיה בבית הספר. בעיקר סצנה בבריכת שחייה שבולטת ביחס ללא מעט סצנות לא מספקות. החלק הזה כולל גם נוכחות של מורה לאנגלית (פיניגן אולדפילד) שקורא לילדים את השיר A Dream within a Dream (1849) של אדגר אלן פו שבו יש התייחסות ל"גרגרי החול הזהוב" שגלישתן מבעד לאצבעות כף היד מסמלת את הזמן החולף. סמל לא מבוטל בסרט שיש בו לא מעט התייחסות לחול ולמוות.
הדברים הופכים למורכבים יותר כאשר הדוד אמין הנרקומן צץ מחדש בבית האמא – והדינמיקה של קרבה רגשית רבה מדי עם אלפא עשויה להיות מסוכנת עבורה. בהדרגה הסרט נע לעבר נקודת התכנסות שבה הרעיונות השונים שבהם הוא עוסק אמורים להתחבר אבל זה יקרה אחרי שסרט כבר איבד לא מעט מהצופים (גם אם פיזית הם יישארו באולם הקולנוע).
מלבד האלמנטים של דאגה ותסכול במשולש של הדמויות העיקריות, והעיסוק במחלה שהיא בו זמנית התמכרות לסמים/איידס/והפיכה לאיש שיש, יש אלמנט חשוב נוסף בסרט. כפי שניתן להבין, השחקנים והדמויות אינם מה שניתן לכנות "צרפתים מסורתיים". המשפחה של אלפא היא ממוצא ברברי, ובהתאם לכך יש לא מעט נוכחות למשפחה של האמא, לדמותה של הסבתא (זוהרה בנבדקה) ולאמונות המסורתיות שלה שלוכדות אמת שבתה הרופאה לא מסוגלת לקבל. מרבית נוכחות המשפחה בציר העבר, ואילו בציר ההווה חלק גדול מאלמנטים אלו התפוגג מחיי האם והבת (כמו האב הנעדר של אלפא, גם לכך לא ניתן הסבר ישיר בסרט). יחד עם השינוי בדפוסי הצבע, והטון העלילתי המרוחק והקודר יותר, נראה שיש כאן אלמנט נוסף של עיסוק במעבר בין-דורי והתרחקות מתרבות המקור. כאמור, "אלפא" גדוש ברעיונות שלא לגמרי ברור איך כולם מתחברים.
לא ניתן להתעלם מהיות "אלפא" סרט לקוי, ואולי אף לקוי מאוד. יתכן שזהו סרט שדורש קצת זמן ומחשבה לספוג אותו – בדרך שתאפשר להעריך יותר את מה שיש בו. בישראל הוא מוקרן בבתי הקולנוע באופן מאוד ספורדי, מן הסתם מתוך הבנת היותו קולנוע מאתגר גם עבור חובבי "ארט האוס". חרף ההסתייגויות הוא מומלץ לאלו שמצאו עניין בעבודותיה הקודמות של דוקורנו.
