אי אפשר להאשים את צרכני בידור-המסכים, בשלב בו שוהה כרגע האנושות, על כך שהם מפרגנים לחזרתה המשמחת של הקומדיה הרומנטית המסורתית והאהובה אל הסלון שלהם. בעולם של דייטינג אפליקציות, גוסטינג, סווייפינג אינסופי, איטס קומפליקייטד. עבור אנשים שמפחדים מהתחייבות כמו מדלקת תוספתן, הפנטזיה על פגישה מקרית ואהבה שאי אפשר להתנגד לה (למרות כל הקשיים בדרך!) היא המתנה הכי גדולה שהז'אנר הזה עשוי להעניק - חמימות, התרגשות, תקווה, כל מה שהוא ההיפך מבירוקרטיית הרומנטיקה של התקופה הנוכחית. כלומר, כשעושים אותו טוב, לדוגמא כמו במקרה של הסרט "ההודעות של איזבל", שכבש את נטפליקס בשבוע האחרון.
במהלך השנים הקומדיה הרומנטית נפלה בין הכסאות - לא סרט אינדי קטן ודל-תקציב שעשוי לזכות את היוצרים שלו באוסקר, לא פרנצ'ייז אקשן שימשוך צופים מכורים לקולנוע. לא משהו לכתוב עליו הביתה, שום דבר שנכנס תחת הקטגוריה "אירוע חובה", סתם סרט חמוד ונוסחתי עם תקציב בינוני, שמעביר לכם שעה וחצי בכיף בסוף היום, אם מישהו באמת הגדיל ראש והשקיע בדיאלוגים ובליהוק. אבל אז הגיעה נטפליקס, עם מודל עסקי אחר ויומרות הרבה פחות גבוהות - לגרום לנו לא לבטל את המנוי, משהו שבהחלט אפשר לעשות מהספה בבית. הקומדיה הרומנטית הפכה לאמצעי המושלם.
כמו ערוץ הולמארק, שבמשך שנים התמחה ברומנסות מנחמות, צפויות ורגשניות, בעיקר מסוגת סרטי חג מולד או "אשת קריירה חוזרת לעיירה הקטנה שלה ופוגשת נגר מחוספס וחתיך" שאפילו זכו לשם "סרטי הולמארק", גם נטפליקס משכללת את הצעות ההגשה שלה בתחום המושב של הקומדיה הרומנטית - ועל הדרך מחזירה לחיים את הז'אנר המענג והלא-מספיק-מוערך הזה, בטח בתקופה שבה דייטינג מרגיש כמו עוד עבודה מבוססת מדדי ביצוע. בין אם אתם מהדור שצרך את מג ראיין, טום הנקס, יו גרנט וג'וליה רוברטס, ובין אם אתם מהדור החדש שמגלה את העולם הקסום הזה דרך הטיקטוק, יש לזה קהל יעד - ונטפליקס קיבצה אליה את כל בניה היגעים, העניים, ערב-רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין, והגישה להם 90 דקות של פאן אלגוריתמי ומרגיע.
נכון, יש נפילות - היוש, "רומן משרדי" עם ג'ניפר לופז וברט גולדשטיין - אבל יש גם הפתעות נעימות. "ההודעות של איזבל" (Voicemails for Isabelle) הגיע למקומות הראשונים במצעדי הצפייה כי הוא נותן הרבה כבוד לז'אנר והצליח להתאים אותו לתקופה הנוכחית. לא שזה היה פשוט - MeToo#, מגדרים, פוליטיקלי קורקט, גיוון אתני וכולי מצריכים את היוצרים הנוכחיים לדלג בין מוסכמות חברתיות ולא להרגיז אף אחד בדרך להפי אנד. אבל "ההודעות של איזבל", שכתבה ליה מקנדריק, צולח בכישרון את המשוכות ומצליח לספק מוצר טבעי, אירוני, מודע לעצמו אבל גם מרגש באמת, לפרקים. אפשר להתמכר מולו לפנטזיה ועדיין להישאר נאמנים לתקופה הנוכחית.
זה בסדר, מותר לכם להתמכר לפנטזיה. מתוך "ההודעות של איזבל"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
מקנדריק שאבה את הרעיון לסרט מבדיחה ששמעה על בת שמחכה לשיחה מהאבא המנוח שלה, ואז שאלה את עצמה מה היתה עושה אם אחותה הייתה, לא עלינו, עוזבת את הקבוצה. התשובה הייתה "מתקשרת אליה ללא הרף". כך נכתב הרומן המקסים בין ג'יל (זואי דויטש, "השלישייה"), שפית-קונדיטורית בהתהוות ובין ווס (ניק רובינסון, "באהבה, סיימון"), איש נדל"ן שלא כל כך מצליח למצוא את עצמו במערכת יחסים. כשהאחות האהובה של ג'יל עוזבת את העולם ג'יל ממשיכה לשלוח לה הודעות קוליות, ובעקבות צירוף מקרים מפתיע שהרעיף התסריט - ההודעות מגיעות למנוי החדש של המספר. ניחשתם נכון, ווס.
מפה לשם "ההודעות" נעה במסלול המאוד-צפוי אבל כזה שעשוי באהבה אמיתית לז'אנר, ומשלב בתוכו רגעים של שברון לב עמוק, דיאלוגים חכמים ומושחזים שמרפררים ללא הרף לימי התהילה של הז'אנר, פסקול מושלם שכולל את רובין וטיילור סוויפט - ובעיקר משחק נהדר של כל הנוגעים בדבר, בעיקר דויטש שמצליחה להכיל בתוכה דמות שהיא על גבול הנוירוטיות המוזרה, אבל נשארת כזאת שאי אפשר שלא לחבב.
כובשת. זואי דויטש, מתוך "ההודעות של איזבל"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
נכון, החיבור בין ווס וג'יל מקורו בחטא - ווס האזין להודעות מוקלטות אינטימיות שלא נועדו לו, פלישה בוטה לפרטיות של אדם אחר. אבל תצטרכו להאמין לי שווס הוא בן אדם טוב, והוא מתחרט על כל מה שהוא עשה וכל מה שהוא רוצה עכשיו זה להיות עם הבחורה הנהדרת הזאת שהוא הכיר ולעשות איתה חלקות נדל"ן קטנות שאפשר לחלק עוד יותר או להשביח ולמכור במחיר מופקע. בסופו של יום, "ההודעות של איזבל" הוא הפתעה מרעננת וחכמה כמו שיר אירוויזיון טוב, כזה שנותן לכם הכל - מלודיה, קצב ומתח, ודוגמא נהדרת לאיך שלרכוב על הקלישאה הרומנטית של הז'אנר בהחלט עשויה לסחוף אתכם איתה, אם היא רק מוצאת את הבית הנכון.
