אווה בול, במאי גרמני בן 60, התפרסם בעשור הראשון של המאה בזכות שורת סרטים שהתבססו על משחקי וידאו. הם נקטלו באופן כה נטול-רחמים, והפסידו כל כך הרבה כסף, עד שבול זכה לכינוי "הבמאי הגרוע בעולם". למרות זאת, דבק בול במחויבותו להמשיך ולעשות סרטים רעים. הוא השיג מימונים דרך ניצול פירצת מס בחוק הגרמני, שאיפשרה לו לקבל החזרי מס עצומים על סרטים מפסידים. כך גייס בול תקציבי ענק שאיפשרו לו ללהק שחקנים כמו בן קינגסלי וכריסטיאן סלייטר, לסרטים שנכשלו במכוון.
ב-2006 נמאס לבול מהביקורות ההרסניות והוא הזמין את חמשת מבקרי הקולנוע הקשוחים ביותר שלו לזירת איגרוף בקנדה. המבקרים חשבו שמדובר באירוע יחסי ציבור הזוי, זה הרי אווה בול - אבל הבמאי הגרוע בעולם, שהיה מתאגרף חובב בעבר, העלה אותם לזירה והיכה בלי רחמים ועד זוב דם. שנתיים אחר כך הצהיר בול בראיון כי אם ייאספו מיליון חתימות בעצומה אינטרנטית שתדרוש ממנו לפרוש - הוא יפסיק לביים סרטים לתמיד. העצומה השיגה 350 אלף חתימות לפני שנסגרה. מאוחר יותר אמר בול שבכל מקרה לא היה מקיים את חלקו בעיסקה, כי העצומה זויפה על ידי האקרים.
בסופו של דבר סגרו השלטונות בגרמניה את פירצת המס ובול עבר לקושש תקציבים להפקות סרטים חברתיים ופוליטיים אלימים במיוחד. למשל, Postal לעג לפיגועי ה-11 בספטמבר, ו-Rampage עקב אחרי מסע הרג המוני של בחור צעיר נגד החברה המודרנית, ודווקא זכה לביקורות סבירות יחסית. ב-2016 הצליחה המציאות לשבור את אווה בול. הוא הודיע על פרישה מקולנוע, הלך לפתוח מסעדה מצליחה בוונקובר, קנדה, ומשם חיכה להזדמנות שלו לחזור. והיא אכן הגיעה.
העשור האחרון הוא גן עדן למודל העסקי של "אנטי ממסדי", "אנטי ליברליזם" ו-"לוחמי חופש הביטוי", בין אם הם אמיתיים או לא. בול לפחות יכול לטעון לאותנטיות והוא קפץ על האפשרות לעשות סרט שיכניס אצבע בעין הליברליזם, כולל ליהוק של שחקן מובטל והרבה מהגרים מתים. בסוף השבוע קיבל את הפרס הגדול שלו כאשר אלון מאסק העלה לטוויטר את Citizen Vigilante, סרטו החדש של בול שנאסר להקרנה בגרמניה, והשאיר אותו זמין לצפייה במשך 48 שעות.
ארמי האמר - באחד מתפקידיו הראשיים הראשונים מאז נזרק מהוליווד ב-2021 בעקבות טענות תקיפה מינית עם נגיעות של קניזבליזם - מגלם ב-Citizen Vigilante איש עסקים אמריקאי שחי בקרואטיה. מתוסכל מגל פשיעה מקומי, מירידת ערך הנכסים שלו וממה שהוא תופס כאימפוטנציה של מערכת המשפט, הוא יוצא לסיבוב אלים ואכזרי הממוקד באופן מפורש נגד מהגרים. הוא מתעד את ההוצאות להורג שהוא מבצע ומעלה אותן לרשתות החברתיות, מה שהופך אותו לתופעה ויראלית קיצונית ולמבוקש על ידי האינטרפול. זה סיפור עבש כמו מסטיק בזוקה שהודבק לכסא בקולנוע "תל אביב" בשנות ה-80', אבל אם הטריליונר הראשון בהיסטוריה, שיש לו 240 מיליון עוקבים במדיה החברתית, מקדם את הסרט שלך בצורה כזו - אתה מסודר.
מעניין אם המהגר הזה טעים. ארמי האמר, מתוך Citizen Vigilante
(צילום מסך, יוטיוב)
המועצה לביקורת סרטים בגרמניה (FSK) סירבה להעניק ל-Citizen Vigilante דירוג גיל רשמי, בטענה שהוא מעודד לקיחת חוק לידיים, אלימות ברוטלית ומציג רטוריקה קשה נגד מהגרים. מניעת הדירוג חסמה את האפשרות להקרין את הסרט בבתי קולנוע מרכזיים או לפרסם אותו בגרמניה, מה שהוביל לטענות על צנזורה. עבור מאסק, החיבור בין סרט אנטי-הגירה אלים לטענות על צנזורה של אנשי ימין זה כמו סם חיים, והוא העלה את הסרט המלא לטוויטר.
בול, שכבר הודיע שיהיה Citizen Vigilante 2, אמר כי העלילה נכתבה בהשראת מקרה אמיתי של אונס קבוצתי שהתרחש בהמבורג ב-2020. התוקפים, שהיו מהגרים, קיבלו עונשי מאסר על תנאי בלבד, מה שעורר זעם ציבורי רב. "זו יצירה פושטת רגל מוסרית שמנצלת שנאה", כתב "וריאטי". "אמיץ ורלבנטי", אמרו אנשי ימין. אף תגובה מכל צד לא הפתיעה, אבל אווה בול חזר לעשות קולנוע ואם יצטרך, יזמין את המבקרים שוב לקרבות אגרוף. היום הוא מרגיש בטוח הרבה יותר ובודד הרבה פחות.
"חלום הבלהות של הליברלים"
הסיבה שבגללה יכול אווה בול לעשות סרט מהסוג הזה ולמצוא לו קהל גדול, היא שינוי סייסמי שמתרחש בעשור האחרון - כמובן במקביל לטראמפיזם - בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה שמחוץ למיינסטרים. סרט כמו Citizen Vigilante מוצא לעצמו בית בנסיונות של הימין האמריקני לבנות סוג של הוליווד שמרנית, אקו-סיסטם שמורכב מחברות הפקה ושירותי סטרימינג מבוססי-דת/פטריוטיזם בפרשנות יחידה/ערכי משפחה מסורתיים וכו'.
בארה"ב פועלות כיום עשרות חברות הפקה שמתמקדות אך ורק בתכנים שיש להם מטרה כפולה: לקדם אג'נדות שמרניות ולהרגיז ליברלים. הסרט Run Hide Fight: Infidels, שהטריילר שלו יצא בשבוע שעבר, הוא בדיוק כזה. הוא הפקה של The Daily Wire, חברת המדיה של המשפיען השמרן בן שפירו, שהקימה זרוע קולנוע רשמית במטרה לייצר "אלטרנטיבה לאולפני ה-woke של הוליווד", ולהעניק בית ליוצרים ושחקנים שמצאו את עצמם מחוץ לתעשייה. כמו ארמי האמר, גם כוכב הסרט הזה, ג'ונתן מייג'ורס, מצא עצמו מחוץ לתעשייה.
The Daily Wire תפיץ את Run Hide Fight: Infidels בסתיו הקרוב בלעדית למנויי פלטפורמת הסטרימינג שלה, והיא מגדירה אותו כ"חלום הבלהות של הליברלים". הוא משווק כסרט אקשן בסגנון שנות ה-80' והעלילה המעודנת שלו היא: "קבוצת טרוריסטים איסלמיים קיצוניים משתלטת על קמפוס של קולג' ליברלי בארה"ב, וכופה חוקי שריעה על הסטודנטים הליברלים חסרי האונים". מייג'ורס, שהיה ממש הדבר הבא של הוליווד לפני שבת זוג האשימה אותו כי היכה אותה (הוא הורשע בתקיפה מדרגה שלישית והטרדה, וזוכה מההאשמה החמורה ביותר), מגלם יוצא יחידת "דלתא פורס" שחובר לקבוצת סטודנטים ולמאבטח השחור של הקמפוס שנמאס לו שמכנים אותו "הדוד טום". יחד הם מתחמשים ויוצאים להציל את הליברלים המנותקים.
אל דאגה, ליברלים, אני מגיע להציל אתכם מהשריעה. ג'ונתן מייג'ורס
(צילום: Joe Maher / GettyimagesIL)
החברה של שפירו כבר הפיקה בשנים האחרונות שורה של סרטי ז'אנר המעבירים מסרים ימניים בצורה מובהקת: Shut In מ-2022 עוקב אחר אם חד-הורית מסוממת לשעבר שננעלת בתוך מזווה על ידי בן זוגה האלים וצריכה להציל את ילדיה. היא מצליחה לשרוד דרך אמונה באלוהים, כפרה על חטאי העבר - ונשק.
Terror on the Prairie הוא מערבון בכיכובה של ג'ינה קראנו, שפוטרה מסדרת "המנדלוריאן" של דיסני בעקבות ציוצים פוליטיים שנויים במחלוקת. Daily Wire הפיקה את הסרט במיוחד בשביל קראנו, שאילון מאסק מממן עבורה תביעה משפטית מתוקשרת נגד דיסני. בסרט היא מגלמת אישה בודדה במערב, שנלחמת נגד כנופיה שמנסה להשתלט על ביתה. היא מנצחת אותם כי יש לה הרבה רובים. והיה גם את Lady Ballers מ-2023, שבו מככב מנכ״ל ה-Daily Wire, ג'רמי בורינג, ושפירו עצמו מגיע להופעת אורח. הסרט עוקב אחר מאמן כדורסל כושל שמחליט להסוות את קבוצת הגברים שלו כנשים כדי שיוכלו להתחרות בליגת הנשים ולנצח בקלות. אין כאן הרבה סאבטקסט.
ההצלחה הקופתית הגדולה ביותר של הז'אנר היא הסרט Sound of Freedom מ-2023, שהכניס יותר מ-250 מיליון דולר (184 מיליון בארה"ב), אחרי השקעה של פחות מ-15 מיליון. זה הפך אותו לאחד הסרטים העצמאיים המצליחים ביותר אי פעם. הסרט מספר על טים באלארד, דמות אמיתית, סוכן ממשלתי לשעבר שמתפטר כדי להציל ילדים מרשתות של סחר בבני אדם באמריקה הלטינית. הוא הופץ על ידי Angel Studios, אולפן המבוסס על מימון המונים של קהילות נוצריות ושמרניות. מבקרי קולנוע קראו לסרט "כלי לקידום תיאוריות קונספירציה", והוא קיבל דחיפה מאסיבית היישר ממאר-א-לאגו.
"הלוטוס הלבן"? לא תודה, תביאו לנו את הפסיון של מל גיבסון
הימין השמרני בארה"ב לא תמיד תיעב את הוליווד. הרי רונלד רייגן הגיע לפוליטיקה היישר מאולפני סרטים סוג ב', וכל סרטי האקשן של שנות ה-80' היו ויאגרה לאומית. דברים התחילו להשתנות בתקופת ביל קלינטון, שהיה הראשון מאז ג'ון קנדי להיות מחובר מאוד ובאופן פומבי להוליווד. הטינה גדלה למימדי ענק במקביל לנסיקה של ברק אובמה, שהוליווד התאהבה בו והתייצבה מאחוריו. המרמור כלפי הוליווד הוא גם אחד היסודות עליהם נבנה הטראמפיזם כולו, לא מעט משום שדונלד טראמפ עצמו תמיד רצה להיות חלק מהאליטה ההוליוודית וזו דחתה אותו. הוא מעולם לא סלח על כך שלא זכה בפרס האמי על תכנית הריאליטי "המתמחה", והטענות שלו לזיופים נגדו החלו הרבה לפני בחירות 2020.
הכל בגלל ברק חוסיין אובמה. דונלד טראמפ
(צילום: AP Photo/Jacquelyn Martin)
על הקרקע הזו קמה תעשייה שרוב החברות המרכיבות אותה מתעקשות שהן אינן מפלגתיות, ורק רוצות ליצור מותג המקושר למשפחה ולערכים אמריקניים אמורפיים. אבל בפועל החברות האלה מצליחות כי הן הופכות את המרירות והטינה השמרנית כלפי הוליווד לנשק. כל ביקורת רעה על סרט היא רק בגלל התקשורת הליברלית ולכן כדאי לתמוך עוד יותר בפלטפורמות האלה. אם אתם נפגעים מסדרות טלוויזיה שעוסקות בנישואי הומואים, יש לכם אלטרנטיבה.
"כשרואים סדרה כמו 'הלוטוס לבן', שבה יוצרים עלילות של גילוי עריות, והיא מקבלת תשואות מצד קהילת הבידור, זו דרך מכוונת לקחת התנהגות חריגה ולנסות לנרמל אותה", אמר ביל אבוט, מנכ"ל חברת ההפקות Great American Media, מהמובילות בתחום. "אנחנו רואים את זה כל הזמן, כל יום, כמעט בכל סרט וסדרה, ואני יודע שזו אסטרטגיה מכוונת מאוד".
להגנתנו נאמר ש"משחקי הכס" התחילו עם זה לפנינו. מתוך "הלוטוס הלבן" עונה 3
(צילום: באדיבות HOT, yes וסלקום TV)
מימון המונים הוא כלי פופולרי עבור חברות הפקה שמרניות שמשתמשות בהתלהבות הקהל שלהן, לעתים קרובות סביב נקודה פוליטית מסוימת, כדי לגייס כסף. His Only Son, סרט נוסף של Angel Studios מ-2023, הכניס מעל 13 מיליון דולר אחרי שהופק בתקציב של 250,000 דולר. "הנבחר", סדרת טלוויזיה ארוכה על ישו, גייסה כמעט 100 מיליון דולר במימון המונים והגיעה לרבע מיליארד איש באמצעות סטרימינג.
אבל לא כולם צריכים מימון המונים. מל גיבסון צילם כבר שני סרטי המשך ל"הפסיון של ישו" - אחד הסרטים המצליחים בכל הזמנים במונחים פיננסיים - בתקציב של 250 מיליון דולר. בניגוד ל"הפסיון", שהיה הפקה עצמאית בימים שבהם הוליווד לא הייתה מוכנה להתקרב לגיבסון, הפעם הוא עושה זאת עם גיבוי של אולפן הוליוודי גדול - Lionsgate. כי מסתבר שלאנטישמיות וגזענות יש תאריך תפוגה גם בהוליווד, ומל גיבסון כבר לא מבוטל יותר. שני הסרטים, שייצאו ב-2027 ו-2028, צפויים להכניס מאות מיליוני דולרים. כי ישו תמיד מוכר.
התעשייה הזו היא גם מרכז שיקום לשחקנים מבוטלים, או כאלה שבטוחים כי הוליווד שמה עליהם איקס רק כי הם מחזיקים בדיעות שמרניות. ג'ים קאביזל, שהוביל את שובר-הקופות הענק Sound of Freedom, וגם היה ישו הראשון של מל גיבסון, הוא שמרן דתי קיצוני, שעושה עכשיו רק את סרטי האג'נדה הזו. ג'ונתן מייג'ורס, ארמי האמר וג'ינה קראנו הם דוגמאות לשחקנים מבוטלים שמצאו עבודה. קווין ספייסי - שלמרבה האירוניה היה אחד המקורבים ביותר לביל והילארי קלינטון - עשוי להשתתף בפרוייקט הבא של אווה בול.
בקרוב חלק 2: "הפסיון של ישו: נקמתו של ישו". מתוך "הפסיון של ישו"
(צילום מסך)
מובילי הז'אנר לא מחפשים הצלחה ביקורתית או פרסים. למעשה, הידיעה שהוליווד מתעלמת מהם היא חלק מהמודל העסקי. הם אפילו יצרו מעין תעשייה מקבילה, עם מבקרים ופרסים משלהם. למשל פרסי Movieguide המוענקים בידי כלי תקשורת הממתג את עצמו כ"ביקורות סרטים לנוצרים". ה-Annual Faith & Values Awards Gala נערך מדי שנה בלוס אנג'לס בתוך עונת הפרסים ההוליוודית. בין הזוכים בשנה שעברה היו הסרט "רייגן" בכיכובו של דניס קווייד, שהופך בידי שתי חברות שמרניות וקיבל 17 אחוזי ביקורות חיוביות באתר הביקורות המיינסטרימי Rotten Tomatoes.
Movieguide גם מדרג סרטים הוליוודים לפי "תוכן משפחתי" וטוען כי סרטים עם ערכים נוצריים חזקים מצליחים יותר בקופות. הנוסחה שלהם מסתמכת בעיקר על סרטי ילדים ומתעלמת מלהיטי מיינסטרים רבים. גם "ברבי" וגם "אופנהיימר" זכו אצלם לדירוג נמוך של "תוכן משפחתי". "יש לנו דור חדש של ילדים שרוצים אמונה וערכים, הדור הזה לא רוצה סקס ואלימות", אמר ל"פוליטיקו" טד באהר, שהקים את Movieguide לפני 40 שנה. ובכן, אולי. הסרטים החדשים של ארמי האמר וג'ונתן מייג'ורס מהמרים על כך ששמרנים דווקא כן מחבבים אלימות, זה רק תלוי למי היא מופנית.
