על פניו פסטיבל קאן הוא בסך הכול אירוע שנועד להציג את הסרטים האיכותיים והמדוברים ביותר מכל העולם, ולכנס תחת חסותם את מיטב הבמאים, המפיקים, השחקנים והסלבריטאים - וכמובן גם צלמי הפפראצי שמלווים אותם. אבל פסטיבל קאן לא היה מקבל את המעמד שלו כמפגש הפסגה הנוצץ של הקולנוע הבינלאומי ללא תשומת הלב התקשורתית שהוא מושך.
מבקרי סרטים אניני טעם פונים לקהל הקוראים המדומיין שלהם מתוך הבועה המענגת סביבם, בעוד שאחרים מנסים לפוצץ אותה עם סיקור של שערוריות, נפילות של כוכבות זוהרות עם נעלי עקב על מדרגות של השטיח האדום, ונפילות בלשון של יוצרים רבי דרג שמתבטאים בנושאים פוליטיים. הרגעים הסנסציונים הללו, כמו המחאות באירוויזיון, נשזרים בהיסטוריה של האירוע מאז ייסודו ב-1946 - ומאז 7 באוקטובר הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא זה שהשתלט על השיח רווי היצרים בעיר.
הזירה הישראלית-פלסטינית תמיד בעבעה מתחת לפני השטח בריביירה הצרפתית כסוגיה בוערת של המבקרים בין כוס אפרול שפריץ אחת לשנייה. בשנים האחרונות גם הדיכוי של אזרחי איראן והמתקפה שיזם ולדימיר פוטין על אוקראינה הפכו לסוגיות בוערות בקאן. אבל בעוד שבאופן מוצהר הפסטיבל מתנגד למדיניות משטר האייתולות, ורוסיה בכלל מנודה ומוחרמת, הנהגת הפסטיבל נמנעת מלהביע עמדה פומבית נחרצת בנוגע לנעשה בעזה או בגדה המערבית.
גם עתה, כשהביקורת נגד ישראל בשיאה, המארגנים מנסים להישאר מחוץ להתנגשות התרבותית שמתחוללת בתפוצות. זה גם ניכר באוצרות של התוכנית. בעוד שהבמאים מתנגדי המשטר האיראנים כמו ג'פאר פנאהי ומוחמד ראסולוף מקבלים במה מרכזית להציג את סרטיהם הביקורתיים, כמו גם מקביליהם הרוסים קיריל סרברניקוב וקנטמיר בלגוב, יוצרים מישראל נותרים בחוץ. נדב לפיד חווה זאת אשתקד כשסרטו החתרני "כן" נדחק הצידה, והשנה לא היו בכלל סרטים כחול-לבן בקאן. גם לא פלסטינים.
בניגוד למורשת של פסטיבל קאן אשר מקדמת הקרנת סרטים שערורייתיים, ולא מפחדת לנקוט במדיניות "אצבע משולשת בעיניי הפוליטיקאים והאורחים רבי המעלה שבקהל", הפעם המארגנים ניסו להותיר אותו סטרילי. מנהל הפסטיבל הוותיק תיירי פרמו למד מההסתבכות של מקבילו מטורונטו, קמרון ביילי, שהזמין את הסרט התיעודי הקנדי על אלוף במיל' נעם תיבון - ואז ביטל את ההזמנה ולבסוף חזר בו בגלל מחאת הקהילה היהודית. הוא גם למד מנסיונה של טרישה טאטל מברלין, על רקע תגובת ראש צוות השופטים ווים וונדרס לשאלה על עמדתו בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. כדי להימנע מעסק ביש דומה בריביירה הצרפתית, הצוות תודרך מראש שלא להתבטא בנושאים פוליטים, והמסר הועבר גם לכל האורחים. במסיבת העיתונאים פרמו אמר ש"הפוליטיקה נמצאת המסך, וזה מה שאנחנו רואים בקאן". אלא שמי שחיפש סרטים פוליטיים שנוגעים למצב במזרח התיכון, לא מצא אותם.
כאמור, קולנוענים ישראלים לא הוזמנו לקאן השנה להציג את סרטיהם החדשים. לא מדובר בחרם, לפחות לא באופן רשמי, אלא פשוט פעולת מנע נגד כאב ראש. מנגד, למעט הבמאי ראקאן מיאסי - שמזדהה כפלסטיני, נולד בירדן ומתגורר לסירוגין בבריסל ובביירות - לא הייתה גם נוכחות של הצד הפלסטיני על המסכים. סרטו היפה "אתמול העין לא ישנה" שהוקרן במסגרת "מבט מסוים" עוסק בסכסוך דמים בין חמולות בדואיות בלבנון מבלי להתייחס לסכסוך המדיני עם ישראל. מיאסי אף נמנע מלהתייחס לכך בדבריו על הבמה לפני ההקרנה, ככל הנראה בהוראה ממארחיו. עם זאת, הוא רמז על התנאים הקשים בהם צולם הסרט בבקעת הלבנון, בין הפצצה אחת למשניה של חיל האוויר, ועם זמזום בלתי פוסק של רחפנים מעל אותו הצליחו העורכים לעמעם בחדר העריכה.
היה מפתיע לגלות שהלהבות הפוליטיות נשמרו נמוכות - כנראה שלא לגמרי באופן טבעי. כמו הפביליון הישראלי, גאוותו של משרד התרבות והשר העומד בראשו, שנותר צחיח וזנוח במעין מובלעת מבודדת בפינת המתחם, גם הפביליון הפלסטיני לא בדיוק שפע חיים. בהכרזה על ייסודו של בית הספר לקולנוע של עזה, מיזם אינטרנטי שנועד לחבר צעירים מקומיים עם קולנוענים מעבר לים, לא נרשמה נוכחות של מבקרים רבים. מפתיע אף יותר היה לגלות עד כמה מתונים וזהירים היו הדוברים, כולל מנהלת מכון הקולנוע הפלסטיני סלמה אבו-עיאש שהתרכזה בשאלה: "איך אפשר להמשיך לקיים את הקולנוע בצל של ישראל, והיא כנראה כאן להישאר לעוד הרבה זמן לצערנו מכורח המציאות".
עבודתם נעשתה על ידי אחרים כמו הקולנוען הקנדי קסבייה דולן שציטט משירו של מחמוד דרוויש "על האדמה הזאת" מעל בימת טקס הפרסים, או הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר שקרא ליוצרים "לשמש כשריון נגד טראמפ, נתניהו או הרוסי (פוטין)". גם השחקן בן ארצו חאבייר בארדם, השחקנית האמריקנית האנה איינבינדר והתסריטאי הסקוטי פול לאברטי, אשר חרגו מהמשמעת שניסו המארגנים להכתיב והתבטאו נגד הג'נוסייד בתגובות לשאלות שהופנו אליהם מהעיתונאים, חפצי השערוריות. בתור נערי הפוסטר של התנועה הפרו-פלסטינית. ואם כבר פוסטר, סוזן סרנדון שגם היא נודעת בהתנגדות לישראל, עיתרה אותו השנה לצד ג'ינה דיוויס במחווה של הפסטיבל ל"תלמה ולואיז", מה שעורר דיון אחר על כך שהיא נכנסה לרשימה השחורה של הוליווד בגלל דעותיה.
על אף שהמארגנים של קאן הצליחו לשמור את השיח הפוליטי בנוגע לישראל בקונטרול - הפסטיבל התקיים בעיצומה של סערה פוליטית אחרת. מי שמצאה את עצמה על הכוונת היא קאנאל פלוס - אחת מחברות ההפקה הגדולות והחזקות בצרפת. בכל פעם שהלוגו שלה הופיע על המסך הוא נענה בקריאות בוז מהקהל. הסיבה: הבעלים המיליארדר ונסאן בולורה רכש לאחרונה רשת בתי קולנוע מקומית, עיתונים ומגזינים צרפתיים וגם הוצאות ספרים. כל זאת מתוך כוונה מוצהרת לשנות את השיח התרבותי במדינה ולנתבו לעבר צד ימין של המפה הפוליטית. הרוחות התלהטו אף יותר כשבמהלך הפסטיבל פורסמה עצומה בחתימתם של אלפי קולנוענים בקריאה לפעול נגד ההשתלטות העוינת של בולורה, שתגובתו הייתה פשוטה: כל החותמים לא יעבדו אצלי. רשימה שחורה גרסת צרפת.
הגולים העצמאיים
קולנוענים ישראלים ופלסטינים נעדרו מהמסכים, אבל אנדריי זביאגינצב הרוסי ואסגר פרהודי האיראני הוזמנו להציג את יצירותיהם החדשות שהופקו מחוץ למולדתם. זביאגינצב נחשב לגדול במאי רוסיה בתקופה הנוכחית, והוא אחד ממתנגדיו העזים של פוטין. סרטו "מינוטאור" שזכה בפרס הגרנד-פרי השני בחשיבותו, הוא הראשון שלו אחרי עשור במהלכו התמודד עם התעמרות המשטר במוסקבה, ובנוסף לצרות כמעט קיפח את חייו ונותר בעקבות סיבוכים חשודים של מחלת הקורונה, ולא מן הנמנע שיש קשר בין הדברים. אגב, זביאגינצב הוא הקולנוען השני שהגיע לקאן אחרי חווית כמעט-מוות, לאחר שהבמאי הדני ניקולס ווינדינג רפן סיפר בבכורת הפנטזיה האפלה והזרחנית שלו Her Private Hell כי לקה בליבו והיה במצב של מוות קליני במשך 25 דקות.
"מינוטאור" הוא עיבוד טעון פוליטית ל"האישה הבוגדנית" של קלוד שברול (1969) ועלילתו המעודכנת מתרחשת בעיר שדה ברוסיה, שם איש עסקים מקומי מחליט לקחת את החוק לידיים לאחר שהוא מגלה שאשתו מנהלת רומן מחוץ לנישואין. כל זאת על רקע המלחמה באוקראינה, כשהוא נאלץ ליישר קו עם המשטר ולשלוח אנשים למותם בשדה הקרב, תוך תמרון מצבת כוח האדם בחברה שלו. "מינוטאור" זכה לשבחים וזכה בפרס הגרנד-פרי השני בחשיבותו. את הנאום שלו, ניצל זביאגינצב כדי למחות על המלחמה באוקראינה ולהטיל את האחריות לה על פוטין.
בניגוד לזביאגינצב, וגם לפנאהי ולראסולוף, פרהודי נמנע בדרך כלל מלהיכנס לפוליטיקה. עם זאת, דיווחים מוקדמים על סרטו החדש "סיפורים מקבילים" שצילם בצרפת, גרסו כי העלילה תתרחש על רקע פיגועי הטרור של דאעש בפריז בסתיו 2015. הכוכב ונסאן קאסל אף חשף שהוא יגלם קצין ביחידה מיוחדת. כך או כך, כגודל הציפיות, כך גודל האכזבה. לא רק שלאירועים הטראומטיים הללו אין זכר בתוצר הסופי שהוקרן בקאן, מדובר בדרמת יחסים נחותה ורדודה. בזבוז משווע של הכשרון של קאסל, איזבל הופר, וירג'יני אפירה ואדם בסה שמופיעים בו. האסון היחיד שמופיע על המסך הוא הסרט עצמו.
בהיעדר שערוריות פוליטיות על המסך, מי שמשך את האש היה סטיבן סודרברג ויצירתו "ג'ון לנון: הראיון האחרון". הסיבה: הבמאי האמריקני המהולל השתמש בבינה מלאכותית כדי לחולל דימויים רנדומליים לליווי האוצר שנפל לידיו: שיחה מוקלטת עם לנון ערב ההתנקשות בו. קהילת הקולנוע התאכזבה קשות מההחלטה התבוסתנית לטעמם, ואשר מצטרפת לביקורת גם הנהלת הפסטיבל - לא רק על הבחירה בסרט, אלא גם על צירוף חברת מטא כספונסרית וההסתמכות על טיקטוק לשידור טקס הפרסים.
במקביל, ניכר היה שהשנה בלטו בתחרות יצירות תקופתיות שעוסקות במפה הפוליטית והגיאו-פוליטית של אירופה במאה הקודמת. לאסלו נמש ההונגרי, שפרץ עם "הבן של שאול" המתרחש באושוויץ בזמן מלחמת העולם השנייה, שב לאותה תקופה ב"מולן" - ביוגרפיה היסטורית על איש הרזיסטנס הצרפתי ז'אן מולן והעינויים שעבר מידי קצין הגסטפו קלאוס ברבי.
גם עמנואל מאר הצרפתי חזר אל ימי הכיבוש ב-A Man of His Time, שעליו זכה בפרס התסריט, עם עיבוד לסיפורו של סבו הנרי מאר והשתלבותו בממשלת וישי הבוגדנית. פאבל פאבליקובסקי הפולני, במאי "אידה" זוכה האוסקר, הציג ב"ארץ אבות" בשחור-לבן את מסעו של הסופר תומאס מאן חזרה לגרמניה שממנה נמלט בעקבות עליית היטלר - ואת ניסיונו לנווט בין אידיאולוגיות מתנגשות בעידן המלחמה הקרה המתהווה.
הבמאי הבלגי הצעיר לוקאס דונט הציג את "פחדן", דרמת יחסים להט"בית על שני צעירים המתגייסים לצבא הבלגי בזמן מלחמת העולם הראשונה ומוצאים בתוך הכאוס מרחב בטוח לאינטימיות. גם "הכדור השחור" השאפתני של צמד היוצרים הספרדים חאבייר אמברוסי וחאבייר קאלבו - המזוהים בארצם עם יצירות קאמפ - שוזר סיפורים של גיבורים הומוסקסואלים בשלוש תקופות שונות, בהשראת פדריקו גרסיה לורקה ובהשתתפות פנלופה קרוז וגלן קלוז. בכלל, נדמה שמעולם לא שולבו בקאן כל כך הרבה סרטים להט"ביים, בהם גם "הגבר שאהבתי" של איירה סאקס בכיכובם של רמי מאלק, רבקה הול ואיבון מוס-בכרך.
לצד הדרמות הכבדות והמורכבות, דווקא הקומדיה האמריקנית הקלילה Club Kid הייתה זו שסחפה את מירב תשומת הלב והשבחים. היוצר והשחקן ג'ורדן פירסטמן אמנם יצא מקאן בלי פרסים, אבל עם עסקה נוצצת: חברת A24 רכשה את הסרט במיליוני דולרים.
הסרטים הטובים בקאן
מינוטאור
זביאגינצב לא מציע קולנוע חזותי מרהיב, אבל בדרכו המדודה והמרוסנת הוא מצליח לזקק רגשות קנאה רוחות מלחמה במפגש בין אלימות על רקע אישי לאלימות על רקע לאומי ברוסיה של היום.
The Beloved
תצוגת משחק מרהיבה של חאבייר בארדם ושל יקטוריה לואנגו. השניים מגלמים אב ובת מרוחקים בדרמה של רודריגו סרוגיאן הספרדי שמתרחשת על סט צילומים וממזגת בין חיבה, עוינות ומקצוענות שמתערבבים תוך כדי הניסיון ליצירה משותפת, שמשתלבת גם בתהליך ההפקה של הסרט עצמו.
פיורד
הזוכה המפתיע של פרס דקל הזהב בבימויו של כריסטיאן מונג'יו (משלים רצף של שבע זכיות רצופות עבור חברת ההפצה האמריקנית ניאון, שגם הפיקה) הוא יצירה מעניינת בעיקר בגלל חתרנותה נגד הערכים הליברלים של המערב.
סבסטיאן סטן ורנאטה ריינסווה הנפלאה משלבים כוחות כבני זוג, אשר עושים רילוקיישן מרומניה לנורבגיה. חשדות שעולים בנוגע לאלימות במשפחה, מביאים ללקיחת חמשת ילדיהם על ידי הרשויות, בדרך לעימות משפטי על השאלה של מי הילדים האלה ומי אחראי לחינוך שלהם. קצת כמו ענייני לימודי הליבה בישראל.
ארץ אבות
האנס זיכלר וסנדרה הולר מבריקים כסופר תומאס מאן ובתו אריקה, ומעלים ניחוחות מהמאה הקודמים עם אזכורים לניטשה, הגל ומרקס. גדולי עולם ששכחנו, וכך גם קלאוס מאן, הבן המיוסר, שרוחו שורה על הסרט. כך גם ספרו האנטי-נאצי "מפיסטו", שמראי מקום מתוכו צצים לאורך הסרט, וגם במציאות שלנו היום.
Club Kid
הקומדיה הכיפית של ג’ורדן פירסטמן מצדיקה את ההייפ המסחרי שלה. מה שמתחיל בסצינה הפרועה של מסיבות הגאווה בברוקלין, ממשיך כדרמת אב-בן חמוצה-מתוקה, אבל לא סנטימנטלית יותר מדי. כזו שהיא רגישה ומלאת ניואנסים כפי שהיא מצחיקה וגסה.
מדובר בהברקה חביבה באנגלית, שהפכה לנדירה בהתחשב במיעוט הסרטים מתוצרת ארצות הברית בריביירה הצרפתית השנה - מה שמבטא משבר אמון בין האולפנים האמריקנים לפסטיבל קאן ולפסטיבלים בינלאומיים באופן כללי.
