הקולנוע העולמי אינו זר לז'אנר "המרוץ נגד הזמן" – אותו מנגנון נרטיבי מהודק שבו גיבור או גיבורה נדחקים אל הקצה, כשרגליהם גומעות מרחקים ודפיקות הלב שלהם מונות את הספירה לאחור. אולם במותחן החדש של אמזון פריים, שבאנגלית נקרא The Runner ובעברית קיבל את השם הגנרי "במרוץ כנגד הזמן", מנגנון זה אינו מניב מתח עוצר נשימה. תחת זאת, הוא מציע כ-80 דקות של ריצה היסטרית, עריכה תזזיתית, ועלילה כה מופרכת שהתגובות למתחולל בה נעות בין גיחוך לאדישות.
"במרוץ כנגד הזמן" - טריילר
(באדיבות אמזון פריים)
הגיבורה היא מאיה מרטן (גל גדות), עורכת דין לונדונית, בת להורים שהיגרו ממדינה לא נודעת, ואם יחידנית. לבן שלה נואה (רורי וילמוט) יש סוכרת, ולכן טוב שיש בטלפון שלה אפליקציה שמאפשרות לפקח על מצב הסוכר בדם שלו. מה שהיא לא יודעת, ושאנחנו מגלים קרוב לתחילת הסרט, הוא שמישהו הצליח לפרוץ לטלפון שלה.
ביום שבו מתרחשת העלילה היא עומדת להעלות לדוכן העדים עד מדינה שמור היטב כדי שייתן עדות מפלילה במשפט של ראש ארגון פשע אכזרי שרצח שתי נשים. למרות שזה יום עבודה לחוץ, ויש עוד שעה עד שהעד יגיע לבית המשפט, מאיה לא הולכת לוותר על ריצת הבוקר. ואוהו... איזו ריצה זו הולכת להיות.
היא מורידה את נואה בבית הספר ומתחילה לרוץ בפארק. כך אנו לומדים לא רק על הכושר שלה, אלא גם על אופייה התחרותי המופגן כלפי רץ שטועה לחשוב שהיא לא תצליח לעקוף אותו (כל זאת לצלילי Heart of Glass של "בלונדי"). הרוטינה נקטעת בברוטליות כאשר "המטלפן" (בגילומו של דמיאן לואיס) מעדכן אותה שהוא חטף את בנה. הוא מציב בפניה אולטימטום: לרשותה שעה אחת בלבד להשתמש בהרשאות האבטחה שלה, להסתנן ולהתנקש בחיי עד המדינה. אם לא תבצע את ההוראות במדויק – נואה, שנמצא כבר בהתקף היפוגליקמי מבוקר, לא יקבל את מנת האינסולין שתציל את חייו.
מכאן ואילך, הסרט מנסה לייצר תחושת "זמן אמת" שבה מאיה גומעת את מסלולי התנועה של לונדון. יש לנו Street View בגל גדות Maps של לונדון. המצלמה רודפת אחריה כשהיא חולפת על פני גשרים, מדלגת בין סירות, נכנסת לרכבת התחתית, ומתנגשת ללא הרף בהולכי רגל משתוממים. אלא שלונדון של הבמאי קווין מקדונלד אינה הופכת לדמות חיה ונושמת, אלא יותר לסיור עירוני תזזיתי שמזכיר פרסומת תיירותית או סרטון תדמית. "לונדון בשעה".
ביקורת שטחית. מתוך "במרוץ כנגד הזמן"
(צילום: באדיבות אמזון פריים)
כבר מסיקוונס הפתיחה, הסרט מנסה להציג אמירה לגבי החברה המודרנית. המונטאז' הפותח מזפזפ בתוך פסיפס של תושבי העיר השקועים במסכי הטלפון הסלולרי שלהם, ובאמצעותם מקיימים שלל סוגי אינטראקציות עם אנשים בצד השני של הטלפון – מהבנאלי עד הקרימינאלי. כולם מנותקים מסביבתם. הגיבורה עומדת להעביר שעה מסויטת, עם הרבה "דם יזע ודמעות" (הומאז' לצ'רצ'יל בלונדון) כשאדם נסתר מתמרן אותה באמצעות הנחיות באוזניית הטלפון. לעוברי האורח התנהגותה תיראה פרועה, מופרעת ולעיתים אף מסוכנת. מצד שני, הביקורת החברתית על הסמארטפונים נראית שטחית וטרחנית, במיוחד כשהסרט עצמו משתמש באותה טכנולוגיה בדיוק – אפקטים קוליים של הודעות, התראות קופצות וזוויות צילום של עין האח הגדול – כדי לייצר גירוי ויזואלי רועש ומתמיד.
כשבוחנים סרטים המבוססים על ריצה בלתי-פוסקת במרחב העירוני, קשה שלא להזכיר את "ראן לולה ראן" (1998) של טום טיקוור. טיקוור השתמש בריצה המתמדת של לולה כדי להרהר על גורלו של הדור הצעיר, ועל כוחה של המקריות בחיים. הוא השתמש בנרטיב מתפצל בהשראת קשישטוף קישלובסקי כדי להציג וריאציות על סיטואציה. "במרוץ כנגד הזמן" הדברים הרבה יותר פשוטים. הסרט משתמש בריצה כמסווה להיעדר עומק וסבירות. הוא דומה לסרטים שבהם פסיכופת מפעיל את הגיבור מרחוק באמצעות הטלפון – כמו "הנוסע" (The Commuter) מ-2018 עם ליאם ניסן או "בידוק" (Carry-On) מ-2024. כמותם הוא נשען על קונספט של דמות מעוותת שמתמרנת את הגיבור למעשים נפשעים. סרטים אלו אינם מצטיינים בסבירותם העלילתית כי הם צריכים למצוא דרך גם לנמק את יכולת הפיקוח המוחלטת של הדמות המתמרנת על הגיבור, וגם להציג דרך שבה הגיבור יצליח להתגבר על הפיקוח המוחלט.
החדירה לפרטיות מרגישה מופרכת ולא מנומקת. מתוך "במרוץ כנגד הזמן"
(צילום: באדיבות אמזון פריים)
נקודת עניין מרכזית בסרט היא הדינמיקה בין מאיה לבין "המטלפן". דמיאן לואיס, שמבצע 99% מהתפקיד בישיבה כשפניו מופיעות רק בהבלחות פנים מוצללות, מנהל מול הדמות שגדות מגלמת סוג של אנליזה ברוטלית. הוא חודר לתיקיות הפרטיות בטלפון שלה – כולל הצצה בתמונות הלבשה תחתונה של מאיה (שאומנם אינן חושפניות יתר על המידה, אך מעניקות לנבל - ובאמצעותו גם לצופים – פוזיציה מציצנית). הוא מבצע אנליזה קנטרנית לאישיותה. הוא מעלה את הטראומה המשפחתית שלה, הכוללת אב מתעלל שאימה רצחה. ה"אחר" המפלצתי חודר לנפשה, מנתח את מניעיה ("האם הפכת לעורכת דין כדי להטיל את רצונך על גברים אלימים?") ומכריח אותה לעבור תהליך נפשי מייסר תוך כדי מנוסה.
ניתן להשוות דינמיקה זו - ואני מבקש מראש סליחה על עצם ההשוואה - למערכת היחסים המורכבת בין חניבעל לקטר לקלאריס סטרלינג ב"שתיקת הכבשים". סרט שבו "המפלצת" מבצעה סוג של אנליזה ברוטלית, אך גם בעלת היבטים קונסטרוקטיביים, למתלמדת ה-FBI. ההשוואה לא יכולה אלא להדגיש את דלות התסריט של מארק גיבסון. בעוד שבקלאסיקה של ג'ונתן דמי המאבק הפסיכולוגי היה מרתק ועמוק, כאן הדיאלוגים קלישאתיים וחלולים ("פחד הוא מניע חזק יותר מאהבה"), והחדירה לפרטיות מרגישה מופרכת ולא מנומקת.
מסמן נקודה רגישה בקריירה. מתוך "במרוץ כנגד הזמן"
(צילום: באדיבות אמזון פריים)
עבור גל גדות, הסרט הזה מסמן נקודה רגישה בקריירה. לאחר שהפכה לרגע לכוכבת-על הוליוודית בעקבות "וונדר וומן", נדמה כי מעמד זה חומק ממנה לבלי שוב. שרשרת של כישלונות ביקורתיים ומסחריים מעיבה על מעמדה: מותחן הריגול "לב של אבן" (2023) בנטפליקס שזכה לביקורות צוננות, הכישלון המוחץ של "שלגיה" (2025) שבו הוטלה עליה אחריות (לטעמי מופרזת), והכישלון של הסרט היומרני "בידיים של דנטה" של ג'וליאן שנאבל שעלה בנטפליקס לפני חודשיים. רק השבוע עוררה גדות סערה וכעס בתעשייה כשהתבטאה בעד שימוש בבינה מלאכותית ביצירת סרטים, טכנולוגיה המיושמת בפרויקט הבא שלה, "ביטקוין", תחת בימויו של דאג לימן. זה בוודאי לא יחבב אותה יותר בהוליווד. עוד מותחן בינוני לסטרימינג של אמזון פריים לא ממש יסייע לשיקום הקריירה שלה.
גם את הפילמוגרפיה של הבמאי קווין מקדונלד הסרט לא יפאר. מקדונלד הוא נכדו של אמריק פרסבורגר -תסריטאי הונגרי שהפך לבמאי בריטי (חצי מצמד אגדי שכלל גם את הבמאי מייקל פאוול). הוא ביים כמה סרטים תיעודיים מצוינים (כמו "יום אחד בספטמבר" ו"לגעת באינסוף") וגם סרטים עלילתיים מוערכים ("המלך האחרון של סקוטלנד"). אולם ב"במרוץ כנגד הזמן", מקדונלד נכנע לעריכה מהירה, זום תזזיתי ואפקטים מוגזמים, המעידים על ניסיון להסוות את בעיות התסריט והמתח הלא-מספק באמצעות רעש ויזואלי.
זהו מוצר סטרימינג טיפוסי: לא לגמרי משעמם בזכות הקצב המהיר והאורך הקצר (כ-86 דקות כולל כתוביות), אך הוא סובל מכשלים לוגיים מהותיים, תסריט דל, ויומרה טכנו-סוציולוגית שטחית. לחובבי לונדון, גל גדות וריצות – או לשילוב בין כל השלושה.
