רבות כבר נכתב, כולל כאן, על הזעם שעורר מסע היח"צ המטעה של "הדרמה" (The Drama), שהוצג כקומדיה רומנטית אפלה בכיכובם של רוברט פטינסון וזנדאיה. רבות נכתב, אבל עליי להודות שהשתדלתי לא לקרוא מילה כדי שלא להיחשף למה שהבנתי שמצריך אזהרת טריגר. זו גם הסיבה שדבר מכל מה שסבב את המחלוקת שעוררו יחסי הציבור והסרט עצמו לא יוזכר בביקורת שאתם עומדים לקרוא. הכתיבה על הסרט כאן תסתפק בקביעה שהסרט הזה לא בדיוק מספק את מה שאתם מצפים לו, מבלי לחשוף דבר וחצי דבר.
"הדרמה" - טריילר
(באדיבות A24)
אציין רק זאת: לא זכור לי עוד סרט מהשנים האחרונות שגרם לי להתכווץ כך במושבי, ולא מתוך מבוכה נוכח מה שמתרחש על המסך. זוהי התכווצות שנובעת מהקיצוניות ש"הדרמה" מגיע אליה - קיצוניות שאינה קשורה בדימוייו או באלימות גראפית; זוהי קיצוניות הנובעת מהתקפה חזיתית, בוטה, על כל מה שמיוצג במושג Woke. במובן זה, סרטו של הבמאי הנורבגי כריסטופר בורגלי מזכיר קצת את "הכלה!" שמוצג כעת אף הוא על המסכים כאן, ולא רק משום שגם בסרט הזה ישנה מה שאפשר להגדיר ככלה מהגיהינום (תלוי של מי). זוהי סאטירה אנטי-בורגנית שחלקים בה מהדהדים את הקולנוע של רובן אוסטלונד, במיוחד את "משולש העצבות".
זה אכן מתחיל כמו עוד רום-קום מהסוג הגנרי של טרום חג האהבה. בחור, צ'ארלי (רוברט פטינסון), מבחין בבחורה, אמה (זנדאיה, אחת השחקניות המרתקות של תקופתנו), כשהיא יושבת בבית קפה וקוראת ספר. הוא מנסה להתחיל איתה, מעמיד פנים שקרא את הספר, ומתפלא שהיא לא מגיבה. מסתבר שהיא חירשת באוזן אחת, ואוזנייה תחובה באוזנה האחרת. אבל אז הוא מנסה שנית, והשניים יוצאים לדייט שבו הוא מתוודה בפניה על הספר. כל זה קורה כאשר העריכה ועיצוב הסאונד, שימו לב אליהם, משדרים משהו אחר לגמרי. לא לגמרי ברור אם אנחנו נמצאים במציאות או בהזיה, והסיטואציה הרומנטית לכאורה נצבעת בגווני קרינג'.
ואז הם מחליטים להתחתן, סוגרים על אולם, תפריט ודי.ג'יי. נשמע מוכר. אבל בארוחת הטעימות שהם מבלים בה יחד עם זוג חברים טובים (אלאנה חיים ומאמאדו את'י) הם מחליטים, כבר שיכורים, לשחק משחק: כל אחד יספר על הדבר הכי גרוע שעשה בחיים. ואז מגיע תורה של אמה, ובשלב הזה נעצור. אם נתייחס לתגובות שעורר הסרט נאלץ לרמוז על הסיפור, שהוא למעשה הדרמה שמחוללת את הדרמה בסרט עצמו ובמציאות שמגיבה אליו. הנה סרט שתוהה בכותרתו: האם אמנם מדובר בדרמה? האם הסיפור שאמה מספרת אמור להאיר את דמותה באור שונה? האם הסיפור הזה, שלפחות עד שלב מסוים נדמה כפנטזיה של נערה דחויה יותר מאשר אמת, מצדיק את הדרך שבה סובביה, בהם גם אנחנו, שופטים אותה? לעיתים נדמה שהתגובות של זוג החברים ושל צ'ארלי עצמו אפלות יותר ממה שהסיפור עצמו מעיד על אמה. זהו סרט הלועג לתגובותיהם של בורגנים אמריקאים, גם אלה הצופים בו, נוכח מה שהם תופסים כמאתגר את תפיסת עולמם ואת המוסרניות שלהם. סצנה קצרה בסרט מעידה על הצביעות הזו: צ'רלי ואמה רואים מרחוק את הדי.ג'יי. שלהם כשהיא מסניפה הרואין, והדבר הראשון שעולה להם לראש הוא שאינם יכולים להמשיך לעבוד איתה.
מה שעובד היטב בסרט הוא ההתייחסות האמביוולנטית שלו לפרובוקציה שבמרכזו. האם אמנם מדובר ב"דרמה"? האם סיפורה של אמה הוא "גילוי" ששובר את החלום הרומנטי או חשיפה שמאתגרת את השיפוטיות שלנו. במילים אחרות, האם אמה היא כלה מהגיהינום או קורבן? בבסיס של קומדיות רומנטיות רבות נמצאים יסודות של סרט אימה, כאשר האישה הצעירה (לרוב) מערערת את עולמו המסודר של הגבר - דוגמא בולטת היא קומדיות הסקרובול של שנות ה-30, בראשן "לגדל את בייבי" של הווארד הוקס מ-1938, שבו קת'רין הפבורן השנונה והאסרטיבית מחדירה כאוס לעולמו של פלאונטולוג חנוני בגילומו של קארי גראנט. קשה גם שלא להיזכר במהלך הצפייה בסרטו של בורגלי גם ב"עיניים עצומות לרווחה" של סטנלי קובריק, שגם בו סיפורה של האישה, ניקול קידמן, מכניס לסחרור את שגרת חייו של בעלה, טום קרוז - סיפור שכמו זה של אמה מערב מציאות ופנטזיה.
בורגלי הוא במאי לעקוב אחריו. שני סרטיו הקודמים, "חולה מעצמי" (2022) הנורבגי ו"האיש מהחלומות" (2023) עם ניקולס קייג', שילבו סאטירה חברתית ואימה בצורה ייחודית. הוא עובד עם האולפן המאתגר A24, ואחד ממפיקיו הוא ארי אסטר ("בו מפחד") - אחד ממלכי הקרינג' בקולנוע האמריקאי העכשווי. אל סרטו הנוכחי, במילים אחרות, יש לבוא עם ציפיות, וגם אם לפעמים נדמה שהסיפור מסתחרר סביב עצמו - הנה מגיעה סצנת החתונה עצמה שגם עליה לא נכביר מילים, אבל היא התממשות הסיוט של כל מי שאי פעם תהה איך אפשר לשרוד אירוע כזה. מה שעוד עובד בסרט הוא יחסו לתופעה האלימה שבמרכזו שהפכה כבר לחלק אינטגרלי מהשיח והוויכוח הפוליטי באמריקה. האם, שואל הסרט בזהירות, אפשר לעיתים למצוא לה הצדקה שמקורה בסביבה? הסרט לא ממש מספק תובנה שלא העלינו על דעתנו, אבל הוא מחדד את הדיון כאשר מי שמאזינים לסיפורה של אמה תופסים את עצמם(!) כקורבנות במקום לחשוב עליה ככזו. וכן, זה גם סרט שמאתגר בדרכו את השיח הדידקטי והמוסרני בדבר הדרך הנאותה שבה צריך ומותר לדבר, ועל מה.
רוברט פטינסון מתחיל את הסרט כגרסה של יו גרנט הצעיר, שבעצמו הפך לאייקון של קומדיות רומנטיות בריטיות של מנהגים. מרתק לעקוב אחרי הפילמוגרפיה שלו שבה, סרט אחר סרט, הוא מעיד על היותו שחקן מעולה. הנה, סופסוף, הוא אפילו מדבר במבטא בריטי ולא מאמץ לו אחד אמריקאי. מזמן לא צפיתי בסרט שמתאר כך קריסה נפשית של גבר, ובשחקן שעושה זאת בצורה המשלבת רצינות ושעשוע. במחשבה שנייה, "הדרמה", אמת בפרסום, הוא קומדיה רומנטית. אבל לא כזו שנחתמת בנשיקה.
