An American Pickle, סרטו האחרון של סת' רוגן, עלה אתמול לשירות הסטרימינג HBO Max (שאינו זמין לצפייה בארץ). מדובר באירוע שהיה מושך מידה מוגבלת של תשומת לב אם רוגן לא היה מדבר בחופשיות יתר על מדינת ישראל בפודקאסט של מארק מארון (במהלך הריאיון רוגן אמר כי ריכוז כל היהודים במקום אחד הוא מסוכן והתייחס לשקרים שסיפרו לו בילדותו אודות נסיבות ההקמה של מדינת ישראל). יו"ר הסוכנות היהודית בוז'י הרצוג הצדיק את התואר והשכר כששלח מכתב רשמי לאימו של רוגן (הוריו התאהבו בתקופת התנדבות בקיבוץ בית אלפא). האם לחצה על הבן שידבר עם נציג הממסד הציוני, השיחה התקיימה והרצוג דיווח על התנצלות. מאוחר יותר רוגן טען שדבריו הוצגו בצורה לא מדויקת – וכך הלאה. כעת מונחת לפנינו דילמה: האם להחרים את רוגן או לשלוח את אנשי יחידת "כידון" לטפל במרעיל הבארות השמאלני? או אולי, רק אולי, אפשר לקחת נשימה עמוקה של אוויר מפכח, או להבדיל, ברוח סרטי רוגן, שאיפה מרגיעה.
הבמאי של An American Pickle הוא ברנדון טרוסט, צלם שעבד בכמה מסרטי חברת ההפקות של רוגן וכעת מביים את סרטו הראשון. התסריט של סיימון ריץ' מבוסס על הסיפור הקצר בשם Sell Out, שאותו הוא כתב ושפורסם ב-2013 בניו יורקר. רוגן, כמפיק וכשחקן הראשי (בתפקיד כפול), הוא הדמות המובילה בפרויקט, וקל לראות בו הרהור על המתחים בזהותו היהודית של רוגן, דבר שהדהד גם באמירותיו השנויות במחלוקת.
זו לא הפעם הראשונה שבה הזהות היהודית מהווה מרכיב מהותי בסרטיו של רוגן. הקומדיות שאותן הוא כותב עם שותפו אוון גולדברג זימנו לא מעט שיתופי פעולה עם מאגר חברים-שחקנים יהודים (ג'ונה היל, ג'יימס פרנקו, כריסטופר מינץ-פלאס). בחלק מסרטיו הזהות היהודית מרומזת בשם הדמויות (העיתונאי אהרון רפפורט ב"ראיון סוף" מ-2014), או בדינאמיקה הסימביוטית של אם נודניקית ובנה ("אמא מלווה", 2013). פעמיים הוצבה זהות זו מול התרבות הנוצרית – האפוקליפסה של קץ הימים ב"סוף" (2013) וחג המולד ב"הלילה שלפני" (2015). כאן, להבדיל, הדיון הוא אינטימי ואינטנסיבי יותר: יהודי מול יהודי, דור מול דור.
An American PickleAn American Pickle
An American Pickle
(צילום: מתוך הסרט)
הסרט משתמש בשני מודלים. הראשון הוא "דג מחוץ למים" ובאופן ספציפי - גיבור המוצא עצמו מחוץ לזמן שלו. זהו מודל פנטזיה-מד"ב המוכר מהספרות - "יאנקי מקונטיקט בחצר המלך הארתור" (מארק טווין, 1889) ומהטלוויזיה - "באק רוג'רס במאה ה-25" (1979). אפילו הרעיון הספציפי יותר של יהודי המתעורר לעתיד לא מוכר כבר נעשה בקומדיה המצוינת "ישנוני" (1973) של וודי אלן.
כאן היהודי המתעורר בעתיד הוא הרשל גרינבאום (רוגן). הרשל חי בתחילת המאה ה-20 בשטעטל הפיקטיבי "שלופסק" במזרח אירופה. הוא מתפרנס מחפירת בורות, וחולם על היום שבו יהיה מספיק עשיר לשתות מי סודה. לאחר פוגרום של קוזאקים הוא ואהובתו שרה (שרה סנוק) מהגרים לארה"ב, משתכנים בברוקלין, והוא מוצא עבודה בתור מרטש עכברושים במפעל למלפפונים חמוצים. בתאונה ביזארית הוא נופל לתוך גיגית החמצה ענקית, ונשאר משומר ל-100 שנים עד שהוא מתעורר. אפשר להבין שהנמקה ריאליסטית אינה מהותית לעלילת הסרט.
האדם היחידי שאליו יש לו קשר בהווה הוא הנין שלו, בן (רוגן בתפקיד כפול). הם בני אותו גיל, הם נראים אותו הדבר – למעט הבדלים של לבוש וזקן. וכאן נכנס המודל השני של "הכפיל", שבו אדם מוצב מול בן דמותו שהפוך ממנו באופיו. בן התייתם מהוריו ונדמה כי ניתק כל קשר למסורת היהודית ולרצף הדורות המשפחתי. הוא חי ללא בת זוג, ילדים או חברים ומנסה לפתח אפליקציה שמבצעת דירוג מוסרי של מוצרים ושירותים. הרשל, לעומת זאת, הוא מחוספס ונחרץ, ורחוק מכל הבנה של המאה ה-21 – מהיגיינה בסיסית ועד תקינות פוליטית.
An American PickleAn American Pickle
An American Pickle
(צילום: מתוך הסרט)
ההבדלים בין הרשל ובן ממוקדים בניסיון של הרשל לגאול את חלקת האדמה עליה נמצא הקבר של שרה מידי "הקוזאקים" (אלו המנסים לתלות מודעה של פרסומת לוודקה מעל חלקת הקבר). השוני המוחלט בין השניים מוביל לאי ההבנה, לעימות ומשם קצרה הדרך לעוינות ונתק. הרשל ילך לדרכו בנסותו לעשות את מה שהוא מבין בו (חמוצים) בעולם המודרני, ובן המתוסכל ינסה לשבש את ניסיונו של הרשל להרוויח את הכסף שיגאל את אדמת הקבר.
המטרה של רוגן ושות' היא לא רק לסחוט צחוקים. למעשה, יחסית לממוצע הבדיחות פר דקה בקומדיות של רוגן, הסרט הזה מתון למדי. וככל שהסרט מפתח את הרעיון העלילתי בנוגע לאפשרות הפיוס הבן דורי, כך יש בו רגעים שאמורים לרגש.
An American PickleAn American Pickle
An American Pickle
(צילום: מתוך הסרט)
An American Pickle פועל בשני מתחים המוכרים היטב לרוגן. הראשון הוא של זהות יהודית עכשווית, והקשר שלה לעבר המשפחתי/דתי. המתח השני קשור להווייתו כאיש קומדיה, ובעיקר למי שמזוהה עם קומדיות בוטות למדי, וזאת בתקופה של שיח תרבותי השואף לחיטוי מוחלט של השפה והמחשבה. החיבור בין שני מתחים אלו מעניין ברמה העקרונית, אך אינו מגובש היטב בסרט. במשכו הקצר (88 דק') הוא נע במהירות, לעיתים כסקיצה של תהליכים דרמטיים ורגשיים. יש בו מעברים חדים בטון שלא ממש צולחים מפנטזיה סוריאליסטית לאיחוי של רגש וזהות. נדמה שזהו סרט אישי מאוד עבור רוגן, והדבר ניכר בבעיות היסוד שלו. אלו מהוות שיקוף של עמדותיו הלא לגמרי מגובשות, ומהבחינה הזו הסרט הוא - חכו לזה - החמצה.