בדיחה שחורה שרצה בימים אלה בהוליווד גורסת שאם הארווי ויינשטיין לא היה כזה שחצן, בטוח בעצמו ושיכור כוח, הוא היה מזדרז לעשות עלייה מיד אחרי שצצו ההאשמות נגדו על הטרדות מיניות ואונס, ומוצא לעצמו מקלט מדיני בישראל במקום לשבת בכלא בארצות הברית. כאילו שחסרים לנו היהודים, ואף יותר מכך, הישראלים, יחסי ציבור גרועים. בניגוד לויינשטיין, וככל הנראה על רקע תנועת ה-MeToo שהגיע בעקבותיו, בריאן סינגר וברט ראטנר הלכו עם תחושות הבטן שלהם ונמלטו לארץ הקודש בגלל חטאים דומים, וטמאים.
Monument - טריילר
(קרדיט: יחסי ציבור)
סינגר וראטנר הם שני קולנוענים אמריקנים, יהודים כשרים. שניהם השתייכו לאליטה של הוליווד בזכות קריירה יצירתית מרשימה עם שלל הצלחות קופתיות אדירות. ראטנר, שיחגוג השבוע יום הולדת 57, שגשג עם סדרת סרטי האקשן "שעת שיא" בכיכובם של ג'קי צ'אן וכריס טאקר, ואחראי גם לעיבוד ל"הרקולס" עם דוויין ג'ונסון. ואילו סינגר בן ה-60 נודע בזכות יצירת המופת שלו "החשוד המיידי" עם קווין ספייסי ושות' והמותחן התקופתי "ואלקירי" עם טום קרוז. אבל לפני הכל הוא נודע כבורא היקום הקולנוע של אקס-מן. בצירוף מקרים משעשע, גם ראטנר השתלב בפרנצ'ייז מבית מארוול כבמאי "אקס-מן: המפלט האחרון" (2006) - המושמץ מבין סרטי הסדרה, שסינגר עצמו נדרש למחוק ולתקן בטרילוגיית הפריקוולים, באמצעות תחבולת מסע זמן שאתחלה את סיפור הרקע של הדמויות תוך התעלמות מקורותיהם, כפי שהופיעו בפרק השלישי המיותר שחתם והכתים את טרילוגיית המקור המשובחת.
הו, כמה חבל שבמציאות זה לא עובד. אין מסע בזמן, ואין אפשרות למחוק פרטי מידע ולקרצף כתמים מקורות החיים. ולמרות זאת, שני הבמאים המצורעים ניסו השנה לאתחל את הקריירה שלהם בקולנוע האמריקני במסלולים עוקפי תקינות פוליטית, שנידתה אותם מהוליווד. ראטנר, שהסתבך בגלל תלונות של שש שחקניות אמריקניות (בהן נטשה הנסטרידג', אוליביה מון וג'יימי ריי ניומן, רעייתו של גיא נתיב), חיפש גאולה כבמאי הביוגרפיה התיעודית החנפנית "מלאניה", שמלווה את מלאניה טראמפ בשבועות לקראת חזרת בעלה לבית הלבן. איכשהו, בעיתוי גרוע מאוד מבחינתו, פורסמו תמונותיו עם ג'פרי אפשטיין בחברת נשים צעירות כחלק מפרסום "תיקי אפשטיין". סינגר, הומוסקסואל מוצהר, הואשם כי ניצל מינית צעירים, חלקם קטינים. בלית ברירה הוא נאלץ להסתגלות למעמד המקצועי והאזרחי הנוכחי שלו, ויזם את הפקת Monument - דרמה תקופתית שכתב וביים בהשתתפות צוות ישראלי, עיבוד לסיפור האמיתי של האדריכל התל אביב אמנון רכטר והאנדרטה שהקים עבור צבא דרום לבנון במרג' עיון רגע לפני נסיגת צה"ל מהאיזור.
אפשר לראות ב-Monument יצירה מתוצרת הארץ, ואיתה סינגר משחזר פרק מתוך דברי ימי מדינת ישראל, ואשר נובע מההקשרים הפוליטיים והצבאיים של קיומה במזרח התיכון, שתקפים לצערנו גם היום. הבמאי הוביל את הסרט באמצעות חברת ההפקה האמריקנית שלו "באד האט הארי", אבל הצילומים עצמם נערכו ביוון, בין השאר בגלל התנאים הבלתי אפשריים בישראל מאז 7 באוקטובר. למרות זאת, הצוות ברובו נשען על אנשי מקצוע כחול-לבן ובהם גם השחקנים אורי פפר, אביב פינקס, יגאל נאור, פיראס מאנה, ריאד סלימן ואלון אבוטבול בתפקידו האחרון (הסרט אף מוקדש לו). אבל כדי לזכות בתשומת לב של הקהל מעבר לים, נדרשו שמות גדולים יותר להוביל את ההפקה. ג'וזף מאזלו שעבד עם סינגר על "רפסודיה בוהמית" (שאת בימויו השלים במאי אחר, דקסטר פלטשר, לאחר שסינגר הועזב) לוהק לתפקיד הראשי כאמנון רכטר. אבל למרות שבפילמוגרפיה שלו בולטות הופעות כתפקידי משנה ב"הרשת החברתית" (וב"פארק היורה" כילד), לא מדובר בכוכב גדול.
5 צפייה בגלריה
סופרסטאר הוא לא. ג'וזף מאזלו, מתוך Monument (ברקע זהו ג'ון וויט שמציץ)
(צילום: זיו ברקוביץ')
ולכן, גם במקרה זה, ככל הנראה בלית ברירה, סינגר יצא לחפש שחקנים מובילים בצד השמרני המצומצם של תעשיית הבידור האמריקני. הוא לא הגיע עד כדי כך קרוב לדונלד טראמפ כמו מלאניה של רטנר, אבל פנה לג'ון וויט, חבר אישי ותומך נלהב של הנשיא, אשר מינה אותו לאחרונה כשליחו להוליווד (תואר חסר-תוקף לשם שופוני). וויט בן ה-87, המוכר בטורי הרכילות כאביה של אנג'לינה ג'ולי, ובכותרות החדשות כידיד מוצהר של ישראל ובנימין נתניהו, הסכים להצעה להופיע בסרט. הוא מגלם את האדריכל הישראלי האגדי יעקב רכטר, חתן פרס ישראל, אביהם של גיבור העלילה מנישואיו לשחקנית חנה מרון, ושל המוזיקאי יוני רכטר.
שירותיהם של וויט ומאזלו נדרשו לצורך אריזת הסרט הישראלי הזה כמוצר הוליוודי, לקראת הקרנת הבכורה שהתקיימה בניו יורק במהלך הסופ"ש. אבל החלטת ליהוק מתבקשת זו מבחינה מסחרית, מכתיבה דיאלוגים באנגלית לדרמה שמתיימרת להיות נאמנה למקור. זהו פגם מהותי בתסריט המסקרן שכתבה אלנה אלובה (בתו של הבמאי היהודי הסובייטי אלכסנדר אלוב). מעט תמוה מדוע יוצרת רוסיה אמונה על עיבודו של הסיפור המורכב על היבטיו הפוליטיים והאישיים. היא אמנם בעלת קשרים ענפים לארץ, ומבקרת בה תכופות, אולם בעיניים ישראליות יש ב-Monument מידה של ניתוק וריחוק, מעין ריחוף שמתאר את הפסיכוזה הקולקטיבית של יושבי הארץ הזאת ממעוף הציפור, אבל זו לעולם לא נוחתת. לא נוגעת בפני השטח, ובטח לא חותרת תחתיו. הסרט שואף לשמש כמוניומנט לנפש המצולקת שלנו, אבל הוא רק דגם שלה, מפלסטיק.
סיפור הרקע של Monument מתרחש ב-1999 ערב הנסיגה מלבנון, שעליה הכריז ראש הממשלה אהוד ברק אחרי נצחונו בבחירות. בין ההיערכות הצבאית והחשדנות הזהירה של ראשי מערכת הביטחון, לבין הפגנות תנועת "ארבע אמהות" ותחושת התקווה הכללית בחברה הישראלית לקראת היציאה מהבוץ הלבנוני, אלו הם לוחמי צד"ל שנותרים מיותמים. המיליציה המקומית בראשת אנטואן לאחד (יגאל נאור), אשר נלחמה לצד צה"ל, מוצאת עצמה באי-ודאות, וחבריה בסכנת חיים. פיתרון מעשי לגורלם אין, אבל ממשלת ישראל מבטיחה לא לעזוב בלי להשאיר להם מתנת פרידה: אנדרטה לזכרם של לוחמי צד"ל שתוקם במרג' עיון. יעקב רכטר ובנו אמנון נשכרים כדי לעצב את המוניומנט המפואר על ידי אורי לוברני (אבוטבול), מתאם פעולות הממשלה בלבנון.
ההצעה של לוברני מתקבלת בתשובה חיובית על ידי אבא יעקב, יקיר הממסד הישראלי, אבל אמנון מתלבט. מבחינה מעשית ההרפתקה מצריכה ביקורים בשטח, בעומק שדה הקטל של דרום לבנון, תחת עינם הבוחנת והכוונות של פעילי חיזבאללה. זהו אתגר שאפשר וראוי לוותר עליו בהתחשב במעמדו המשפחתי כאב טרי לשני תינוקות תאומים. מלבד זאת, אמנון חושד, במידה רבה של צדק, שהמיזם נועד לצורכי תעמולה. כלבים נוהגים להטיל שתן סמוך לעצים כדי לסמן טריטוריה, ואילו ממשלת ישראל עושה זאת באמצעות הקמת אנדרטה מפוארת באמצע שום מקום. למרות זאת, הוא משתכנע כי זכרון לוחמי צד"ל שנפלו, ראוי למצבה כהערכה על הקרבת חייהם למען בטחון תושבי דרום לבנון וצפון ישראל. הרעיון מתגלגל בראשו ומתנחל בלבו, והוא כמעט ונפגע בגופו בעת ביקור באתר המיועד ליד מרג' עיון שהסתיים בהיתקלות עם מחבלים שארבו לו.
מכאן מתחיל תרחיש שמזכיר את פועלו המיותר של זאבו ארליך והמחדל הבלתי-נתפס של מותו, ביחד עם חייל צה"ל גור קהתי, בשם תפיסה סמלית של השטח ושימורה בזיכרון הלאומי באמצעות מבנים, עתיקות ואנדרטאות. במבצר צלבני בדרום לבנון, או בסוסיא שבהר חברון. המסעות החוזרים ונשנים לשטח, שאותם הוא מסתיר מאשתו (פינקס), מזמנים לו איומים מידיים. הוא זוכה לליווי חיילים, אך נמצא בסיכון תמידי של מטעני נפץ והסתערות של כנופיית נערים מקומיים. אבל התשוקה של אמנון ליצירה ותחושת המחויבות שלו לנופלים וגם מתוך שאיפה לשלום ואחווה בין הדתות, הופכת את הקמת האנדרטה למפעל חיים, גם תחת סכנת חיים. הוא נחוש להשלים את המשימה ויהי מה, גם כאשר המימון הממשלתי אוזל באמצע הפרויקט, והתשלומים הפסיקו לעבור לפועלים הערבים איתם פיתח קשרי חברות. הוא נאבק בציניות של הממסד הישראלי. אמנות לא מעניינת את הבכירים בממשלה, ונראה שגם לא אכפת להם מלוחמי צד"ל ומשפחותיהם.
5 צפייה בגלריה
אבא של אנג'לינה ג'ולי הוא יעקב רכטר. ג'ון וויט, מתוך Monument
(צילום: Randall Michelson)
המסע שעובר הגיבור מהביטחון של החברה האזרחית בתל אביב לסכנה בחיק צה"ל על אדמה המדממת מעבר לגבול, הוא גם מסע נפשי. זהו התפר שבין יצירה למען ביתך ומשפחתך, לבין המחויבות לכלל, ללאום, וגם לחשיבותו בדברי ימי האומה. בסרטו סינגר משתמש בסיפור האישי כדי לשרטט דיוקן של של הציבור הישראלי, השרוט והמשוסע. דיוקן ביקורתי או מחמיא לקהל בינלאומי - הכל בעיני המתבונן - אבל מטושטש למדי עבור מי שהיו שם בשנות ה-90 ואיבדו חברים על בסיס יומיומי בלבנון, וכך בגלגולים החוזרים ונשנים כמו זה שעובר עלינו בשנתיים וחצי האחרונות. לאורך כמעט שני עשורים התנוססו בגאווה דגלי כחול לבן במוצבי צה"ל בבופור, שרייפה, דלעת ואחרים. אלו עומדים חרבים כעדות דוממת לעוצמת ישראל או לנחישות התנגדות חיזבאללה (הכל בעיני המתבונן כאמור), אבל לא לזכרם של אנשים בשר ודם שאיבדו את חייהם שם, ונמחקו בשמם.
