צמד האחים בני וג'וש ספדי כתבו וביימו חמישה סרטים בין 2009 ל-2019. כיוצרי קולנוע עצמאי הם הפכו למזוהים עם סגנון מחוספס, ודמויות שלכודות באורח חיים או התרחשות אינטנסיבית. גישה תמטית-סגנונית זו התאימה לעיסוק בפשיעה בקנה מידה קטן ("גוד טיים" מ-2017), אך גם בחייו של ספורטאי. סרטם התיעודי "לני קוק" (2013) עסק בניסיונו הכושל של כדורסלן אפרו-אמריקאי לעבור מהתיכון היישר לליגת ה-NBA. "יהלום לא מלוטש" (2019), שילב בין פשע קטן לספורט בסרט שגיבורו הוא תכשיטן יהודי נכלולי (אדם סנדלר), מכור להימורי ספורט, ומי שמתפרנס ממכירת "בלינג" לספורטאים אפרו-אמריקאים.
"מכונת המחץ" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
אחרי "יהלום לא מלוטש" דרכם המקצועית של האחים התפצלה. בדצמבר עומד לצאת Marty Supreme סרטו של ג'וש שיעסוק בשחקן טניס שולחן בשם מרטי מאוזר (המבוסס באופן חופשי על השחקן היהודי מרטי רייזמן). לבני היו בשנים האחרונות כמה הופעות משחק מעניינות - בראשן גילום דמותו של הפיזיקאי אדוארד טלר ב"אופנהיימר" (2023) של כריסטופר נולאן. בנוסף הוא שימש כתסריטאי-שותף ושחקן בסדרת הקרינג' הסאטירית של ניית'ן פילדר "הקללה" (2023). עכשיו יוצא סרטו הראשון כבמאי שעובד לבדו: "מכונת המחץ" (The Smashing Machine) המספר את סיפורו של המתאבק (האמיתי) מארק קר.
הסרט מתמקד בחייו של קר שהפך לכוכב במסגרת ה-UFC ("אליפות הלחימה האולטימטיבית"). קאר מגולם על ידי דוויין ג'ונסון, מי שהחל את הקריירה שלו בעולם הבידור כמתאבק מקצועי. ג'ונסון וקאר הם בערך בני אותו גיל (קאר 56 וג'ונסון 53), ובצעירותם אפילו הייתה להם היכרות שטחית כשהתאמנו באותו מכון כושר בווניס ביץ', לוס אנג'לס. ג'ונסון הוא מי שיזם את הפרויקט שהתגלגל והתמהמה במשך שנים, עד שתפס תאוצה מחודשת כשהקריירה שלו ככוכב סרטי פעולה התחילה לקרטע ("בלאק אדם"). "מכונת המחץ" מונע על ידי השאיפה של ג'ונסון לתפקיד דרמטי מאתגר שיוביל, לכל הפחות, למועמדות לאוסקר. לא בכדי הוא התרגש עד דמעות מקבלת הפנים החמה שהסרט קיבל בפסטיבל ונציה.
ליגת ה-UFC נוסדה ב-1993 ומאז צמחה לממדי ענק (זכויות השידור בסטרימינג נקנו לאחרונה על ידי פרמאונט בכמעט 8 מיליארד דולר). בשונה מהספקטקלים המוגזמים והמלודרמטיות המגוחכת של "היאבקות מקצועית", מתאבקי ה-UFC הם מקצוענים של אומנויות לחימה משולבות (MMA) שנדרשים לשלוט במגוון טכניקות ואסכולות לחימה. בשנות ה-90 כמעט לא היו מגבלות על מה שמותר לעשות בקרבות (כולל ברכיות לראש יריב ששוכב על הרצפה), ובהתאם לכך הזירות נשטפו בדם. הדבר עורר מחאה וביקורת פוליטית שדחקה חלק מהפעילות לטורנירים ביפן. הברוטליות הפיזית הובילה מתאבקים לשימוש בנוגדי-כאב חזקים (מבוססי אופיאטים) כאמצעי להישרדות מקצועית. קאר התמכר לנוגדי-הכאב במידה שסיכנה את חייו.
הסרט מתמקד במקטע בחייו של קאר בשלהי המילניום הקודם. התחרויות המשמעותיות המוצגות מתרחשות בטורניר ביפן, כשבמקביל מתגבשות הגבלות הלחימה בזירה. כמובן שנושא הסרט אינו ההיסטוריה של ה-UFC אלא בחינת דמותו וחייו האישיים של מתאבק מצליח שנאבק בהשפעות של התמכרותו על מערכת היחסים עם בת הזוג דון סטייפלס (אמילי בלאנט) ועם חברו הטוב – מתאבק בכיר בשם מארק קולמן (משוחק היטב על ידי לוחם ה-UFC ריאן בידר).
הסרט של ספדי מבוסס על הסרט התיעודי המאוד-מוצלח The Smashing Machine: The Life and Times of Extreme Fighter Mark Kerr (ג'ון היימס, 2002). יהיה מדויק יותר לתאר אותו כטקסט המקיים יחס פרזיטי לסרט התיעודי. לא רק שפרק הזמן בחייו של קאר זהה בשניהם, אלא שחלק גדול מהאירועים המוצגים בסרטו של ספדי מבוסס על מה שכבר הופיע בסרט התיעודי.
זהו לא המקרה הראשון של סרט בדיה שיוצר מחדש אלמנטים שהופיעו בסרט תיעודי. וורנר הרצוג עשה את הסרט התיעודי "דיטר הקטן לומד לעוף" (1997) על זיכרונותיו של דיטר דנגלר, טייס אמריקאי ממוצא גרמני בשבי במלחמת ווייטנאם. עשר שנים אחר כך הוא ביים את "לשרוד עד החופש" שבו כריסטיאן בייל גילם את דנגלר. או הסרט התיעודי הקלאסי "גנים אפורים" (האחים מייזלס, 1976) שהפך לסרט עלילתי בשם זהה (מייקל סוסקי, 2009). ישנן דוגמאות נוספות אך הן אינן רבות.
מעניין לצפות בשני סרטי "מכונת המחץ" במשולב, אך לצרכיה של ביקורת זו הצפייה המשולבת מחדדת את הבנת הליקויים שיש בסרטו של ספדי - ותהייה לגבי ההישג בכמה מהסצנות הזכורות ביותר שהופיעו בו. הסרט העלילתי נפתח במונטאז' המגדיר את השניות בדמותו של קאר. מצד אחת מתאבק חסון החותר לדומיננטיות פיזית מוחלטת בזירה, ומצד שני מי שנשמע בפסקול כשהוא מדבר על היצרים האפלים של הלוחם ברוגע רהוט. זהו מפתח נדרש להבנת הדמות אבל הוא מועתק מתחילת הסרט התיעודי. זמן קצר אחר כך יש סצנה מוצלחת בסרט הבדיוני שבה קאר נמצא בחדר המתנה לרופא, ומנהל שיחה עם אישה שנחרדת מהאלימות של ההיאבקות. אך גם סצנה זו אינה אלא הרחבה של סצנה מוצלחת שהייתה בסרט התיעודי. וכך שוב ושוב אפשר לאתר בסרט התיעודי את הזרעים של סצנות בסרט העלילתי.
לסרט התיעודי יש אפשרות להפגין דינמיות רבה יותר במעבר בין דמויות ואירועים, וזו מאפשרת להעמיק בהצגת הפרופיל של הדמות. כך, למשל, בסרט של ספדי אין נוכחות למשפחתו של המתאבק (יחסיו עם משפחתו לא היו תקינים) ולכן חסר אלמנט מעניין בפרופיל של הדמות. בסרט התיעודי בעיית האלכוהוליזם שהייתה לבת הזוג סטייפלס נידונה באופן ישיר יותר, לעומת הסרט הבדיוני המציג באופן מעורפל את הרקע החשוב לחיכוך בין בני הזוג. בחירותיו של ספדי כתסריטאי-במאי נוגדות אופני הצגה רווחים של גיבורים בסרטי ספורט – בין אם הם עוסקים בדמויות מומצאות, או כעיבוד בביוגרפיה. ההתמכרות אינה בעיה שכל הסרט עוסק בה, ובאופן שבו מטופלת מערכת היחסים עם סטייפלס, הסרט בוחר בנקודת סיום "פתוחה" ומעוררת תמיהה. כשיצאתי מ"מכונת המחץ" שאלתי את עצמי על מה בעצם הוא היה? (להבדיל משאלת ה"מה" מתרחש בו).
היתרון של הסרט הבדיוני ביחס לתיעודי קיים ביכולתו להחיות אירועים אינטימיים בזוגיות של קאר וסטייפלס, במקומות שאליהם המצלמה המתעדת לא הייתה יכולה להיכנס. אירועים שהתרחשו ביניהם ומוזכרים בתיעוד, הופכים לסצנות שמהוות את נקודות הקיצון הדרמטיות של הסרט הבדיוני. ג'ונסון ובלאנט עושים עבודה טובה, אבל אני לא יכול שלא לתהות לגבי מידת ההתאמה הפיזית של ג'ונסון לתפקיד. כמובן שקאר היה איש גדל מידות ושרירי, שני דברים שבוודאי אינם חסרים לג'ונסון. בשביל התפקיד ג'ונסון העלה משקל ומסת שריר שהפכו את המראה שלו למטריד (באופן שמזכיר את שרירניות-היתר של זאק אפרון כשגילם לפני שנתיים את המתאבק קרי ואן אריק ב"המתאבקים"). בנוסף ג'ונסון בן ה-53 מגלם את קאר בגיל 31, הפרש ניכר למדי מבחינת סוג הדמות המוצגת על המסך. מכיוון שהפרויקט הוא יוזמה של ג'ונסון, מן הסתם לא עלתה האפשרות לליהוק מתאים יותר.
"מכונת המחץ" לא קל לצופים שרגישים להצגת גרפית של אלימות בזירה (יש עבודת סאונד שמשלימה היטב את מה שלא מוצג ישירות). ישנן בחירות בימוי מעניינות של ספדי, כשחלק לא-מבוטל מהן הן בחירות מוזיקליות לא צפויות. הסרט עצמו אינו נטול עניין, או איכויות דרמטיות גם אם, ביסודו של דבר, זהו טקסט "פרזיטי". ג'ונסון השיג, כך נראה, את מה שהוא רצה מהתפקיד, אבל הסרט בכללותו אינו הרבה יותר מבינוני.
