מאיר ויזלטיר, שהלך אמש (ה') לעולמו, היה אחד מגדולי המשוררים הישראלים. הגדרה זו היא כמובן בראש ובראשונה נחלתה של כתיבתו, כמי שהיה חלק בלתי נפרד מבנייתה של השירה הישראלית המודרנית. אך לא זאת בלבד: במשך השנים ויזלטיר סירב להיכנע לקונצנזוס. הוא מיצב את עצמו כפרסונה מורכבת שלא בוחלת במילים ולא מתפשרת על דעתה. זו הייתה גדולתו של ויזלטיר. אבל לעיתים גם חולשתו.
משוררים כמו נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ולאה גולדברג הגדירו מחדש את השירה העברית והיוו את אבני היסוד של התרבות החדשה שרק החלה את דרכה בארץ ישראל. אחריהם הגיע ויזלטיר, יחד עם משוררים כמו יונה וולך ויאיר הורוביץ, שהובילו אותה אל העולם החדש. כשהם לא מפחדים לדבר על סקס וסמים, לשבור את המבנים הקיימים, החרוזים והמשקלים - החבורה הצעירה הצעידה את השירה הישראלית של הסיקסטיז אל העולם המודרני.
כתבות נוספות במדור ספרים:
כמו הדור שלפניהם, החבורה הצעירה התמקמה בבירת התרבות התל אביבית השוקקת ואימצה אותה אל שיריה. בעוד שאלתרמן כתב על "הפנסים פרחי העיר" ועל "שקיעה ורודה בין הגגות", ויזלטיר אהב את העיר אחרת, כמו שכתב בשירו "תמונה נאיבית" שהתפרסם בספר "מוצא אל הים" ב-1981:
"עוֹלָם נִבְרָא בְּצוּרַת חָצֵר בִּדְרוֹם תֵּל אָבִיב / אֶקָלִיפְּטוּס רָצוּץ מְיַצֵּג אֶת הַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי / חָתוּל רָעֵב אֶת הַיּוֹם הַחֲמִישִׁי /הַקָּבָּ"ה מִיָּמִין בִּדְמוּת אִישׁ בּוּכָרִי זָקֵן בְּתַחְתּוֹנִים וְגוּפִיָּה נְקִיִּים / מְדַבֵּר אֶל בְּתוּלַת בַּת יִשְׂרָאֵל, / תֵּימָנִיָּה בַּת 15 עִם טֵיְפּ־קָסֶטוֹת פָּתוּחַ בַּמִּרְפֶּסֶת מִנֶּגֶד, / אוֹמֵר: הֲלֹא תְּכַבִּי אֶת הַמּוּסִיקָה / בְּיוֹם שֶׁחָרַב בּוֹ בֵּית-הַמִּקְדָּשׁ. / הַתְּשִׁיעִי בְּאַב יוֹם אֵבֶל לַיְּהוּדִים מִיָּמִים יָמִימָה. / מָה אוֹמֶרֶת יְמִימָה? / הִיא לֹא אוֹמֶרֶת. / הִיא מַגְבִּירָה אֶת הַוּוֹלְיוּם".
העיר בעלת המרקם האנושי והפיזי, הכאוטי והמתפורר, הייתה למאפיין בולט בשיריו. הוא אהב אותה, הוא גר בה שנים, אבל השירה המודרנית שהוביל כבר לא שאפה לייצר תמונה רומנטית גרידא, שכן כך לא נראית אהבה אמיתית. עם התפיסה הזו, כבש ויזלטיר יחד עם שלמה גרוניך את מצעדי הפזמונים בשנות ה-70. המשפט "יש לי סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל אביב" כבר חרוט מזמן במוחנו. אבל האם עצרנו רגע לקרוא את מילות השיר במלואן? האם ערערנו על הבחירה המוזרה במעט במילה "סימפטיה"? ויזלטיר לא פחד להגיד על העיר שהיא "עיר בלתי מרגשת" או "מאורת טיח נואשת".
ויזלטיר לא השאיר את הביקורת רק בגבולות תל אביב רבתי, אלא לקח אותה איתו אל כל חלקי הארץ. את השיר "71 לספירה" כתב ויזלטיר בשנת 1971, כשהאופוריה של מלחמת ששת הימים עוד ניהלה את חיי היום-יום והמלחמה הנוראה כבר הייתה מעבר לדלת. ויזלטיר הוא לא היחיד שכונה "נביא זעם", אך הוא בלט בין אלו:
"בְּנִי, אַל תִּסָּפַח אֶל עֲדַת סִיקְרִיקִין בִּתְזָזִית, / אַל תַּטֶּה אֹזֶן לְלַהְלוּהֵי בֶּן-יָאִיר. / אַל תִּקַּח אִשְׁתְּךָ וְטַפְּךָ אֶל רֹאשׁ צוּק בַּמִּדְבָּר. / אַל תַּחֲגוֹר פִּגְיוֹנוֹת מְחֻפִּים בִּגְלִימָה", כתב כאילו על שנת 71, שנה לאחר חורבן בית שני והמשיך: "טוֹל אִשְׁתְּךָ הָעֲדִינָה וְטַפְּךָ הָרַכִּים, / קַח לְךָ בַּיִת בְּלוּד אוֹ בְּכֶרֶם יַבְנֶה. / רוֹמִי מוֹשֶׁלֶת מֵאִסְפַּנְיָה עַד גְּבוּל הַפַּרְתִּים. / תּוֹרַת חַיִּים, וְחָיִיתָ בָּהּ, וְלֹא בַּמֵּתִים. / 1971", חתם, בניסיון להקביל.
"שירתו של ויזלטיר מעמידה במרכזה בחינה ביקורתית של העולם, הסביבה והזולת, והיא בעלת אפקט חברתי-מוסרי-פוליטי נוקב", נכתב עליו בנימוקים לבחירתו לפרס ישראל בשנת 2000. "העיר תל אביב היא המרחב שבו הוא מכונן את שירתו, והיא מתקיימת בה כמושא ליחסי קרבה והסתייגות כאחת. ויזלטיר ניחן במערכת חישה מחודדת היטב, הקולטת את זמנו-זמננו ומאבחנת את פגעיו; שירתו היא שירה שופטת, המפרקת מוסכמות, מערערת על תדמיות מקובלות, וחותרת אל 'אמת' החורגת משגרת דיבור או מחשבה. אך מאחורי הדיבור המתגרה, האגרסיבי - האופייני כל כך לוויזלטיר - משוקע כוח רגשי, ומסתמנת נוכחות אנושית מעורבת ומחויבת המגלה אחריות לחיי אדם. 'שירה היא נשיקת האקלים, הלשון, האמת' - כדברי ויזלטיר עצמו בשירו 'שירה היא'".
גם כשכתב על הנושא הכי יומיומי שאפשר, אהבה, המשיך ויזלטיר לצייר את אותה תמונה ייחודית. למשל ב"שובי שובי לפרדס" כשהוא התאהב "על יד השיבר המטפטף". כך התייחס אפילו לכתיבה עצמה כשפרסם את אחד משיריו המפורסמים "קח": "זְרֹק אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה לַיָּם / לִרְאוֹת אִם הוּא יוֹדֵעַ לִשְׂחוֹת. / שִׂים אוֹתוֹ עַל אֵשׁ הַגָּז / לִרְאוֹת אִם הוּא עָמִיד בָּאֵשׁ. מַסְמֵר אוֹתוֹ, נַסֵּר אוֹתוֹ לִרְאוֹת אִם יֵשׁ לוֹ הִתְנַגְּדוּת".
ויזלטיר ייזכר כגדול המשוררים הפוליטיים - ובצדק. לא רק בשיריו נהג כך, אפילו בראיונות היה מרבה לנהל שיח פוליטי ולהביע חשש מהכיבוש, מהמלחמות ומהשלטון בראשותו של בנימין נתניהו. "אני לא אוהב את המילה ניצחון, זו מילה של ביבי", אמר בריאיון ל"ידיעות אחרונות" ב-2017. "בעיניי תכלית החיים זה כישלון. חייו של אדם מלכתחילה לא הולכים לכיוון ניצחון. המחשבה על החיים כסדרה של הישגים כשמדי פעם יש ניצחון גדול - זה שקר. מי שיספר את הסיפור הזה לעצמו יגמור בטרגדיה".
הניסיון לערער על המוסכמות ועל מהי האמת הובילה את ויזלטיר להגן בשנים האחרונות על חבריו שהואשמו או נחשדו בהטרדות מיניות ובתקיפות מיניות: "אם הייתי חושב שהיה שם אונס לא הייתי מתערב", הצהיר באותו ריאיון כשדיבר על המשורר יצחק לאור, שנשלל ממנו פרס לנדאו אחרי שהואשם באונס. "לא בגלל שאני חושב שאם מישהו ניסה לאנוס מישהי לפני 30 שנה אז לא מגיע לו פרס ספרותי - הרי אנשים קיבלו פרסים ספרותיים בכלא. ז'אן ז'נה קיבל פרס ספרותי כשישב בכלא, פושע מורשע! קרל מאי כתב את רוב ספריו בכלא. פרס ספרותי זה לא פרס על היותך אדם מוסרי ונוח לבריות ואהוב העם! אבל הייתי שותק כי אני לא רוצה להגן על מישהו שאנס".
אפשר ואף רצוי להתווכח עם אמירותיו, אך חשוב להבין שבין היתר זו תפיסת העולם שהפכה את ויזלטיר ליוצר המחונן שהיה. בלי התנצלויות, בלי התייפייפות. "כל האמת בפרצוף" כמו שנהוג לומר היום, אך ויזלטיר פעל כך לאורך כל חייו. עם זאת, גם כשהקפיד להציג את כל הרפש והגועל שבחיים, מאיר ויזלטיר מעולם לא ויתר על העברית, על הפואטיות ועל האמנות.
