מאז "המרוץ לצמרת של מקס פישר" (1998), סרטו השני של ווס אנדרסון, הבמאי זוהה עם עולמות מלאכותיים מעוצבים ומצולמים בהקפדה עילאית. עולמות אלו היו מצע להומור חתום-פנים, ועלילות שעוסקות לא פעם ביחסים המורכבים בתוך משפחות לא-קונבנציונליות ("משפחת טננבאום") או "משפחות" אד-הוק ("עמוק במים") שהן אנלוגיות לצוות צילום. המכלול המזוהה בנקל של צורה ותוכן עורר תגובות קוטביות – בין אוהדים מושבעים לאלו שמהר מאוד מאסו בתחושת המחנק שהסרטים מעוררים. אלו גם אלו שאלו את עצמם – "כמה רחוק עוד אפשר ללכת בדרך זו?".
"העוקץ הפיניקי" - טריילר
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
בשני סרטיו האחרונים נראה שאנדרסון מאתגר גם את אוהדיו כשהוא מתקדם (או מתדרדר) לדרגה חדשה של מלאכותיות ומורכבות. "הכרוניקה הצרפתית" (2021) השתמש במבנה של כתבות במוסף תרבותי אליטיסטי כדי לעסוק בשאלות של יצירה וזהות תרבותית. כל אחת מהכתבות התבססה על מבנה פנימי מורכב, ועל גודש של תחבולות צורניות. ל"אסטרואיד סיטי" (2023) היה מבנה נרטיבי מורכב עוד יותר השוזר סרט תיעודי טלוויזיוני על הצגה, את ההפקה התיאטרלית-קולנועית, הזיכרונות של תהליכי יצירת ההצגה, חלומות וחזיונות – כשכול השכבות נמהלות ומשפיעות זו על זו. העיסוק בתהליך היצירה תמיד היה מרכזי בסרטיו של אנדרסון, אבל נראה כי בשני סרטים אלו הוא עבר לפאזת "מטא-אנדרסון" כדי להרהר על היחס שבין היוצר והחיים, בין היצירה והתהליכים הרגשיים שמניעים אותה וממשיכים לעצב אותה.
"העוקץ הפיניקי" (The Phoenician Scheme) סרטו האחרון של אנדרסון, מסתמן כהמשך לשתי עבודותיו הקודמות, למרות שמבחינה נרטיבית הוא פשוט יותר. עלילתו מתקדמת על ציר ליניארי (לפחות לכאורה) שבו הדמויות הראשיות מנסות להשיג מטרה עסקית. למעט שש חריגות קצרות ומובחנות ברמת המציאות שלהן, רובו מתנהל בגרסה מאוד טנטטיבית של אנדרסון ל"מציאות". יש בעלילה ליבה רגשית פשוטה למדי – מערכת יחסים שמתחדשת בין אב נעדר, יזם עסקי רב-פעלים ומזימות בשם זאזא קורדה (בניסיו דל טורו), ובין הנזירה לייזל (מיה ת'ריפלטון) שהיא, ככול הנראה, הבת שלו. ברמת פני השטח העלילתיים נראה שהסרט הקרוב ביותר ל"העוקץ הפיניקי" הוא "עמוק במים" (2004), שעסק בחוקר ימי בשם סטיב זיסו הנמצא במסע נקמה אחר "כריש יגואר" שחיסל את חברו הטוב, בעודו מפתח קרבה עם גבר צעיר שמשוכנע שהוא בנו. לכאורה דומה אבל אסור לשכוח שבין שני הסרטים מפרידים 21 שנים בחייו הפרטיים של אנדרסון, והתפתחות סגנונית ותמטית שלו כיוצר.
הדמות של קורדה ממשיכה את דמויות האב הבעייתיות, הפעלתניות, האגוצנטריות שכבר ראינו. התקופה היא תחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת והגיבור הוא איש עסקים בין לאומי עם תוכניות גרנדיוזיות, קשרים בינלאומיים מפוקפקים ושובל שמועות, לא מופרכות לחלוטין, על מעשים אפלים שביצע בחייו. בוודאי שניתן לזהות בו הדים למקורות השפעה קולנועיים כמו הגיבור המסתורי של "מר ארקדין" (1955) של אורסון וולס, או דמותו של עורך הדין/טרוריסט הנאלח ז'אק ורז'ס בסרטו התיעודי של ברבה שרודר "פרקליט הטרור" (2007). אבל הצדדים האפלים, שבוודאי קיימים בדמות, מאוזנים בהקדשה המופיעה בסוף הסרט – ושמהווה מפתח חשוב למהלך העלילתי שלו ולכוונותיו של הבמאי.
4 צפייה בגלריה
הגם אתה, מייקל סרה, הצטרפת לחבורת אנדרסון? מה לקח לך כל כך הרבה זמן? מתוך "העוקץ הפיניקי"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
הסרט "מוקדש לזכר פואד מיכאל מעלוף, נולד בבית לחם, מת בלונדון, חסה בחייו בצל ארזי הלבנון". מעלוף הוא אביה של ג'ומאן מעלוף, בת זוגו של אנדרסון ואם בתו בת ה-9 של הבמאי. בראיונות לקראת יציאת הסרט אנדרסון תיאר את מעלוף כאדם כריזמטי, משכיל, רב-כישורים ויוזמות, אך גם כמי שמטיל מורא על אנשים שבאים איתו במגע. את ההתקרבות של הגיבור זאזא קורדה לבת שלו, אפשר לראות גם כנובעת מתוך החוויה המשפחתית האישית של הבמאי של ההכרות עם חמו, והמחשבות על היחס בין אותו אדם רב-פעלים ומסעות בעולם – יהיה זה יזם כמו מעלוף, יהיה זה במאי קולנוע כמו אנדרסון – ושאלת הקשר עם הבת שלו.
ניתן להסתפק בהתייחסות לסרט ברמה זו, ואז לראותו כלא יותר מטיפול אקסצנטרי בנושא יחסית פשוט. אבל כחלק שלישי בטרילוגיה, "העוקץ הפיניקי" ממשיך לבחון את הנושאים שעלו בשני הסרטים הקודמים. מלבד הקו העלילתי-רגשי של אב מנוכר ובת, יש שכבות נוספות של דימויים ורעיונות שיצדיקו צפיות חוזרות בסרט.
חלק ממבקרי הקולנוע תיאר את "העוקץ הפיניקי" כמותחן פעולה וריגול. גם אם ברוב סרטיו של אנדרסון יש רגעים של מה שניתן להגדיר כ"אקשן" – מהשתלטות של פיראטים על ספינה, ועד בריחה מהכלא – בסרט הנוכחי יש קטעים רבים שבידיו של במאי אחר היו מקור להנאה ז'אנרית. בסגנונו הייחודי של הבמאי הוא מנטרל את האקשן כשהוא מעצב אותו בהומור של סגנון מרוחק.
4 צפייה בגלריה
וואו, פריים סימטרי, כמה מפתיע. מתוך "העוקץ הפיניקי"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
הסרט נפתח בפיצוץ במטוס הפרטי שבו קורדה משוטט ממדינה למדינה – לא ניסיון ההתנקשות הראשון בחייו ולא האחרון שיוצג בסרט. אבל הגיל המתקדם, וחזיונות בשחור-לבן שבהם הוא עומד בפני בית דין של מעלה (בהשראת "עניין של חיים ומוות" של מייקל פאוול ואמריך פרסבורגר) מובילים להחלטה דרמטית בחייו. הוא מחזיר לחייו את הבת הבוגרת ליזל שאותה לא ראה מאז ילדותה, ושלאחר מות אימה הוכנסה למנזר. הוא מחתים אותה על הסכם לתקופת ניסיון שבאחריתה היא תהפוך למי שתירש את נכסיו הלא-מבוטלים ואת קידום הפרויקט השאפתני שאותו פיתח במשך עשרות שנים. יש שתי נקודות למתח מתמשך בין הדמויות: האם קורדה הוא מי שהרג את אשתו – האמא של ליזל – כפי שהשמועות מלחשות? והאם ליזל היא הבת האמיתית של קורדה?
את שאלת האותנטיות של הקשר המשפחתי אנדרסון מקשר גם לרעיון של אותנטיות אמנותית (הוא עשה דבר דומה ב"מלון גרנד בודפשט"). קורדה הוא איש ספר ואספן אמנות מושבע. ביתו גדוש ביצירות אומנות ושאלת האותנטיות שלהן קשורה לשאלה של הערך אותו הם נושאים כשיקוף לחייו. אנדרסון, כהרגלו, גודש את הסרט בהתייחסויות לשלל טקסטים ממדיומים אמנותיים שונים. כאן יש דגש מיוחד על ציור, והיצירות המוצגות אינן רק פריט רקע, אלא הדים לאספקטים בחייו של קורדה. בהפקה עצמה אנדרסון השתמש בלא-מעט ציורים מקוריים, בכללם ציורים של רנה מגריט ואוגוסט רנואר, שמוקמו בסטים של הסרט. אני משער שהקפדה זו אינה רק קפריזה נרקיסיסטית של הבמאי, אלא חלק מהדיון שלו בהקבלה של המפגש הבין-אישי בין האבא והבת, למפגש העמוק והמעצב עם אמנות. המשך לעיסוק שלו בדיאלוג בין החיים והאמנות שהיה גם בשני סרטיו הקודמים.
לקורדה יש פרויקט תשתית בשלושה חלקים הכולל חציבת מנהרה בהר לצרכי מעבר רכבת, נתיב מים פנימי חוצה מדבר וסכר הידרואלקטרי חוצה-אגן. שלושה פרויקטים הנדסיים שהם לא רק רווח כספי אלא אפשרות להפוך את המרחב שבו הם נבנים לטוב יותר לתושבים. גיאוגרפית הפרויקטים מפוזרים ברחבי השטח ה"פיניקי" – והכוונה היא לעם יורדי הים והסוחרים הקדום שיישב על חופי הלבנט בשטח שהיום משתרע מסוריה ועד צפון ישראל. בדרכו העדינה, לחיבור הגיאוגרפי/היסטורי הזה יש גם משמעות פוליטית, דבר שיהיה מאוד ברור לצופים הישראלים בסצנה המתרחשת בחלק מהפרויקט של "פיניקיה הגדולה" שהיא ישראל של שנות ה-50. רגע שמחדד את ההבנה של דמותו של קורדה, עם כל צדדיו המתעתעים, כאוטופיסט של אזור שנזקק ללא-מעט אוטופיה.
4 צפייה בגלריה
פחחח אפילו לא ידעת מי זה קייזר סוסה. בניסיו דל טורו, מתוך "העוקץ הפיניקי"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
בבסיסו, המהלך העלילתי הוא סדרה של מפגשים המתרחשים במסע חטוף בין מקומות ודמויות המעורבים בפרויקט. קורדה מנסה להתמודד עם ניסיון פקידותי-אמריקאי לחסל את פרויקט-העל שלו, ולשם כך הוא מנסה לגייס תמיכה. בה בעת זהו גם תהליך חניכה של ליזל המועמדת לבת ויורשת. העלילה קופצת מנקודה לנקודה, כאשר היא שומרת על ערפול אבסורדי לגבי הפרטים של התוכנית, ואינטראקציות ביזאריות עם דמויות שכולן הן תוצרים אנדרסוניים מובהקים. צוות השחקנים מוכיח שוב את יכולתו של אנדרסון, שאין שנייה לה, לגבש צוות של שותפים מסורים לפני ומאחורי המצלמה. תום הנקס, בריאן קרנסטון, ווילם דפו, ביל מאריי, סקרלט ג'והנסון, ג'פרי רייט, מתייה אמרליק - רשימה חלקית. ויש גם פנים חדשות מלבד מיה ת'ריפלטון (הבת של קייט וינסלט), המשתלבות היטב ברוח סרטיו של הבמאי - גם ריז אחמד ומייקל סרה פה.
ב"העוקץ הפיניקי" יש אקשן אבסורדי נוסח אנדרסון, ודינמיקת הורה-צאצא, אבל יש עוד ועוד שכבות ופרטים. עבור חובבי הבמאי זוהי צפייה הראשונה בסרט שיצדיק ויתגמל צפיות חוזרות. עבור המסתייגים – נדמה שבשלב זה כבר אין צורך להבהיר שאין להם מה לחפש בסרט.
