רגע לפני הריאיון, מורן רוזנבלט שאלה את ChatGPT אם דרכינו הצטלבו בעבר. הוא השיב שלא. היא זכרה אחרת - וצדקה. אבל למרות חוסר הדיוק שמתגלה בו לפעמים, רוזנבלט נעזרת בו יותר ויותר, בעיקר כדי לעשות סדר במחשבות. אבל יש דבר אחד שגם הבינה המלאכותית עדיין לא הצליחה לפתור עבורה: איך אישה שכבר כמעט 20 שנה עומדת מול מצלמות, עדיין מתקשה להדליק אחת בעצמה, לדבר אליה - ופשוט להיות היא.
"אין לי אומץ לדבר מול המצלמה של הטלפון. פשוט אין", היא אומרת בריאיון למגזין סופ"ש של ynet, "בטיפול האחרון שלי המטפלת ייעצה לי לעשות חזרות - לדבר למצלמה ולא לפרסם את זה. לא הסכמתי. ואני הכי בעד להתמסר לטיפול, אבל לא הצלחתי".
את מצליחה להבין את המחסום הזה? בסוף את כבר שנים מול המצלמות, כולל סצנות אינטימיות שדורשות לא מעט ביטחון.
"לא, זה מאוד מוזר. אני לא יודעת להסביר את זה, יש בזה הרגלים מהעבר".
כמו מה?
"נגיד לחשוב שאני לא מעניינת מספיק. תחשוב שסרט או סדרה, לא משנה מה התפקיד או מה הסצנה - אתה נשען על חומרים של מישהו אחר, טקסט של מישהו אחר, על תפקידים שהם לא אתה. וזה נורא קל לעשות את זה. העניין עם להסתכל למצלמה ולהעלות לרשת, זה מביך אותי. אני מרגישה לא בגיל. אני מרגישה שפספסתי את הרכבת. מה, עכשיו אני אתחיל? עכשיו, אחרי עשר שנים כשמתחיל להימאס לאנשים מהאינסטגרם, אני אתחיל להעלות סרטונים כדי לסמן וי?".
"אני מרגישה שאני לא רגילה להגיד כל מה שעולה לי בראש". מורן רוזנבלט
(צילום: סלי בן ארי)
אז למה בעצם את רוצה את זה אם את כל כך לא רוצה את זה?
"כי זה צורך לבטא משהו שהוא לא משחק - שהוא ממש אני. הייתי יכולה לבטא אותו בפודקאסט אם היה לי, והייתי מאוד רוצה לעשות את זה. בהתחלה למשל הייתי משקשקת מראיונות ומאוד פחדתי שאני אגיד משהו שאני לא צריכה להגיד. הייתה לי השתקה עצמית, והיום אני מסתכלת על הדור הזה ואני מעריצה אותם. אצלנו יש להרבה השתקה עצמית, אני מרגישה שאני לא רגילה להגיד כל מה שעולה לי בראש".
יש לי עצירה בקריירה בכמות העבודה. אני כן עושה תיאטרון וצילמנו את 'פאודה' שמשודרת עכשיו, ואני יוצרת, אבל אנחנו צריכים שיבחרו בנו, וכמות הבחירות שבחרו בי בשנתיים האחרונות מאז שילדתי היא קטנה יותר וזה מפחיד אותי ומלחיץ אותי. אני רואה שחורות
יכול להיות שאת מפסידה הרבה?
"אני מאוד מבינה את התועלת, ואני חושבת שאני כל הזמן מרגיעה את עצמי. אני כותבת סדרה - שבתקווה תמשיך להתקדם ותגיע לאנשהו - ואני אומרת ששם, כלומר בסדרה, אנשים יכירו אותי. ואני אעשה את זה בדרך אולד-פאשן או בכל מיני דרכים שארגיש נוח איתן".
"פעם הייתי מדהימה וכוסית - והזדעזעתי לראות את עצמי"
רוזנבלט (40) מככבת בעונה נוספת של "פאודה", המשודרת בימים אלה ב-yes. "זו העונה הכי טובה בעיניי. לא האמנתי כשראיתי את שני הפרקים הראשונים. היא כואבת", היא אומרת. מערכת היחסים המקצועית עם יוצרי הסדרה, ליאור רז ואבי יששכרוף - "מהאנשים האהובים עליי בחיים" - הובילה גם לתפקיד בפרויקט המשותף שלהם, "פגע וברח", ששודר בנטפליקס. ברזומה שלה כבר יש פרס אופיר על תפקידה ב"חתונה מנייר", הופעות בסרטים "מבצע שלאגר" ו"חתונה עם סבתא", ולאחרונה היא גם עברה אל אחורי המצלמה, אולי גם כדי להפסיק לחכות לתפקידים - עם סרט הביכורים שביימה, "ההספד", שהיה מועמד אף הוא לפרס אופיר לסרט העלילתי הקצר.
"התלות הזאת, הנזקקות הזאת - זה תמיד מפחיד, לא משנה אם יש עבודה או אין". מתוך "פגע וברח"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
"הרצון שלי זה תמיד להצליח לבחור, וכמובן לא להישען על המתנה לתפקידים טובים. התלות הזאת, הנזקקות הזאת - זה תמיד מפחיד, לא משנה אם יש עבודה או אין. זה תמיד מדהים שיש עוד משהו יצירתי לעשות. חוץ מזה, המשחק כבר לא סיפק אותי. הייתי צריכה יותר וזה אתגר מטורף".
בסרט שלך, אגב, באמת לא שיחקת.
"נכון. כן היה לי שם דיאלוג מול אבא שלי שנפטר ושעליו בעצם כתבתי את הסרט, ושהדמות הייתה בצלמו. אבל בעיקר אקח איתי רגע אחד שאני ממש זוכרת מההקרנה: מישהי ספציפית שבאה אליי - ואני לא יודעת אם להיעלב או להיות מוחמאת - היא אמרה לי, 'את מצחיקה!'. זה היה טראגי בעיניי, שאני בת 40, כמעט 20 שנה בתעשייה ולא מכירים ניואנסים חשובים באופי שלי. אני נוטה הרבה יותר לצחוק מאשר להיות ברצינות. זה היה אישור שמי שרק יראה אותי בתפקידים לא יידע מי אני".
גם כאן את רוצה להיחשף אבל בתנאים שלך. למה?
"כי יש לי צורך. אני כותבת על עצמי במשבר גיל 40 - אני מאוד מפחדת לא להגשים את עצמי, אני מרגישה שהזמן שניתן לי אוזל ואני לפעמים עיוורת לגבי מה שכן קרה ורואה בתמרור בוהק רק את מה שלא הספקתי".
רוזנבלט מעידה באומץ את מה שלא רבים מהשחקנים והשחקניות יעזו לומר - בטח במעמדה, בתור זוכת פרס אופיר לשחקנית הטובה ביותר. "יש לי עצירה בקריירה בכמות העבודה. אני כן עושה תיאטרון וצילמנו את 'פאודה' שמשודרת עכשיו, ואני יוצרת, אבל אנחנו צריכים שיבחרו בנו, וכמות הבחירות שבחרו בי בשנתיים האחרונות מאז שילדתי היא קטנה יותר וזה מפחיד אותי ומלחיץ אותי. אני רואה שחורות".
זה מעליב אותך?
"בטח. יש כמובן את הקול שזוכר ששחקנים חיים לפי תקופות, ועכשיו זאת תקופה כזאת. לפני שילדתי עשיתי הרבה בחו"ל - ועכשיו, בגלל המלחמות חו"ל לא קיים".
"כבר שנתיים, מאז המלחמה, שלא קיבלתי אודישן אחד לפרויקט לחו"ל". מורן רוזנבלט על סט "היינו בני מזל" עם ג'ואי קינג (מימין)
עדי כדי כך?
"ברור. לפני המלחמה הייתי עושה שני אודישנים בחודש לפרויקטים בחו"ל. כבר שנתיים, מאז המלחמה, שלא קיבלתי אודישן אחד".
מלבד המלחמה והמרחק מהעבודה מעבר לים, היא מסבירה כי "יש מלא סיבות הגיוניות להאטה. ואני גם מודה לגורל שזה נותן לי ליצור, ליצור מתוך חרדה וכאב וחוסר. זה מזין יפה את היצירה הספציפית הזאת. אני תמיד הייתי חרדה לגבי המקצוע הזה, פעם, בכל פרויקט שהשתתפתי בו, היה רגע שבו חשבתי שהולכים לפטר אותי - וזה לא היה קרוב למציאות. אז אני חושבת שאני תמיד מרגישה חוסר ביטחון עמוק למקצוע".
מאיפה חוסר הביטחון מגיע? כבר קיבלת חותמת לכישרון מהתעשייה.
"בתחומים אחרים בחיים שלי זה לא ככה. אולי כי התחלתי בגיל 20, כשעוד אין אחיזה. יש קולות הרסניים. בגיל 20, כשאת לא מתקבלת, נורא קל להגיד לעצמך שאת לא מעניינת ושאין לך את זה, והיום אני לא לגמרי חושבת ככה. כלומר כן יש עדיין את הקולות ההרסניים האלה, לא נרפאתי מזה במאה אחוז. אני מרגישה שזה מקצוע שמאמת אותנו כל הזמן ולא נותן לנו לנוח. זו מלחמה יומיומית שלי עם עצמי. אני ממש מרגישה שאולי אני אומרת בחשיפה ובכנות משהו שאנשים אחרים פחות אומרים. אני ממש מרגישה ויודעת שכולנו חיים את הדבר הזה".
תני לי דוגמה.
"הייתה פעם אחת שהצטלמתי לפרויקט קרוב ללידה שלי, והייתי מעל למשקל שאני רגילה להיות בו. המצלמה חשפה זווית שאני לא רוצה להיות בה, אבל התגברתי על זה. היה לי קשה וכן הצלחתי לדלג מעל זה. זה דבר שמאוד השתנה אצלי ככל שהשנים עברו".
איך זה היה פעם?
"הייתי מדהימה וכוסית - והזדעזעתי לראות את עצמי. הייתי מלקה את עצמי יותר מדי זמן. הייתי שולחת את עצמי לדיאטות, להסגרים בבית עד שאני אראה יותר טוב".
"זה מקצוע שמאמת אותנו כל הזמן ולא נותן לנו לנוח". מורן רוזנבלט וחברות הקאסט של "פאודה"
(צילום: רפי דלויה)
כמה זמן היו ההסגרים האלה?
"כמה ימים של התחפרות במבוכה, אבל זה כבר לא קורה הרבה. הייתי גם מרוצה מהרבה דברים. האנשים המוכשרים שעבדתי איתם הצליחו להוציא אותי יותר טוב ממה שציפיתי. בסרטי סטודנטים, שעדיין לא יודעים את כל הקראפט בצורה מעולה, זה גרם לי להיראות פחות טוב לדעתי ולהתבייש, ולפעמים הייתי מפסיקה לראות דברים שאני עושה. כשאני מצטלמת אני הרבה פחות בשליטה".
הכול מתחיל ונגמר בשליטה.
"כן".
"התאהבתי ברעיון של הורות משותפת"
ואכן, אם בקריירה שלה הכול מתחיל ונגמר בשליטה, דווקא בחיים האישיים - איפה שהדברים החשובים באמת קורים - רוזנבלט מספרת שבחרה לשחרר את עניין השליטה עם הורות משותפת יחד עם שלושה אנשים נוספים. "החלטתי ללכת על הורות משותפת כשהייתי בת 35", היא נזכרת, "אני והאקסית שלי נפרדנו, השעון הביולוגי שלי דפק והבנתי שאני לא רוצה לזרז את עצמי לזוגיות בשביל להצליח לעשות ילד. אז הפורמט של הורות משותפת היה סביבי וזה עזר לי".
מרגע ההחלטה, כך היא מספרת, הכול עבד חלק, כאילו שקיבלה בדיוק מה שהזמינה. "הבחור הראשון שפגשתי נפל עליי משמיים. זה היה בעצם 'שידוך' של שתי חברות משותפות שהכירו בינינו וזה נורא עבד".
אנחנו ארבעה הורים שמחליטים ביחד דברים, אנחנו מסכימים על הכול ונהנים לבלות ביחד. במלחמה היינו חודש וחצי אצל ההורים של הבנים. אנחנו מאוד נהנים ביחד. אנחנו ממש רביעייה. אומנם אי אפשר לעשות סקס ולהשלים, אז במקום אנחנו נאלצים לדבר על זה
איך זה התחיל?
"יצאנו ממש לדייטים שהיו אפלטוניים אבל רומנטיים בקטע כזה. היינו יוצאים למסעדות וזה היה מרגש, הדבר הזה שקורה בינינו. חלק מהכיף בתחילת זוגיות זאת הבחירה אחד בשנייה - שבחרו בך ואת בחרת בו. והדבר הזה - שהוא לא היה מיני ורומנטי - הוא היה קיים".
תסבירי.
"זה היה ממש כמו דייט, אבל בלי משיכה מינית. כמו התחלה של קשר בלי משיכה פיזית. אנחנו מבינים שמשהו פה נכון, ואז אנחנו בוחרים אחד בשנייה".
עשיתם מבחנים אחד לשנייה, של איזה אמא או אבא תהיו?
"לא דיברנו על הורות בכלל. אצל סטרייטים אני שומעת ששואלים 'מה אתה מתכנן?' ו'מה השאיפות שלך בחיים?'. אני לא מבינה את השאלות האלה, הן מרגישות לי נורא טכניות ולא אומרות כלום. צריך להרגיש את הבן אדם, א לי לדעת שיש לנו אותו טעם בסדרות נגיד. אף אחד לא יודע כלום מה יהיה - אני לא ידעתי איזו אמא אני הולכת להיות - אז זה הרגיש לי דיבורים באוויר. רציתי להכיר אותו ולדעת שכיף לנו ביחד".
"זה היה ממש כמו דייט, אבל בלי משיכה מינית. בחרנו אחד בשנייה". מורן רוזנבלט
(צילום: סלי בן ארי)
היו משברים בדרך?
"כן, קצת, כי אני נסעתי לחו"ל ואני רציתי לדחות והוא לא רצה לדחות. גם בהתמודדות הזאת הבנו שזה בול. תוך כדי התהליך שנינו נכנסנו לזוגיות, אבל עדיין המשכנו. הייתה אופציה שאני אעשה (את הילד, ר"ב) עם בת הזוג שלי אבל איכשהו התחלתי להתאהב ברעיון של הורות משותפת, ואני ותמר (ליברזון, בת הזוג. ר"ב) עוד לא הגענו לנקודה שאנחנו באירוע. תוך כדי הזוגיות וההריון - נהיינו רביעיית הורים. עשינו את כל הקישור והגישור של צירוף של בני הזוג בתוך הדבר הזה".
איך זה עובד בפועל?
"הכל בליווי. כששי (האבא, ר"ב) ואני עוד היינו רק שנינו, הלכנו למרכזי 'הורות אחרת' - מרכזים שבעצם מלווים את התהליך עד לחוזה שעושים. מסבירים לנו על התהליך, מציפים את השאלות הכי קשות, נותנים לנו חוזה של 14 עמודים - מה יקרה כשהילד בן 18? מה יקרה אם תמותו? לאיזה בתי ספר הוא יילך? דתי או לא? הבנו שרוב השאלות לא רלוונטיות אלינו כי אנחנו מאוד דומים בתפיסה שלנו ובסגנון החיים שלנו. שנינו חתמנו".
מה קורה אם דרך החינוך שונה בין הרביעייה?
"ההרכב של ארבעת ההורים שלנו לא מגיעים לריבים כאלה, זה לא קיים. אנחנו מחליטים ביחד דברים, אנחנו מסכימים על הכול. אנחנו נהנים לבלות ביחד. במלחמה היינו חודש וחצי אצל ההורים של הבנים. אנחנו מאוד נהנים ביחד. אנחנו ממש רביעייה. אומנם אי אפשר לעשות סקס ולהשלים, אז במקום אנחנו נאלצים לדבר על זה. רק לג'נגל את הדבר שהוא רביעייה זה יותר מורכב, אבל זה לא חיסרון. זה נותן לך התמקצעות בתקשורת, בפשרות. יוצא שהילד אצל אמא שלי פעם בשנתיים בפסח, ונגיד אנחנו לא יכולות לקחת את הילד לחודש לתאילנד שתינו".
עלתה בך מחשבה כזאת של, 'למה שהאיש הזר הזה יהיה האבא של הילד שלי'?
"ברור. אבל המהירות שבה המחשבה מתפוגגת זה מדהים. כי האנשים האלה הם אנשים שאני מאוד אוהבת ומאוד מעריכה. מבחינתנו כולנו אבא ואמא".
"אנחנו מחליטים ביחד דברים, אנחנו מסכימים על הכול". מורן רוזנבלט ובת הזוג, תמר ליברזון
(צילום: ענת מוסברג )
עולה לפעמים התהייה האם זה עושה נזק לילד?
"בוודאי. חרדות על מה אנחנו עושים לילד תמיד יש. אני מרגישה שהוא ילד מלא ביטחון, חכם בטירוף, טפו טפו חמסה, פתוח, מאוד דינמי, זורם, לא דבוק לאף אחד מההורים מגיל אפס. למרות שבחצי השנה הראשונה הוא היה איתי בגלל ההנקות".
איך התגובות ברחוב?
"אנחנו נמצאים בתל אביב ששם זה די נורמה, אז אין הרבה תגובות. אבל נגיד כשהילד היה בן שמונה חודשים הוא חטף איזה משהו והיינו שבוע בבית החולים. הגענו ברביעייה לרופא, ואז תמיד עולה השאלה, 'מי כל האנשים?', ו-99 אחוז אמרו 'סבבה'. הייתה אחות ששאלה אותנו, 'של מי הזרע? ומי האמא?', וכולנו עומדים כאילו... אבל לי אין בעיה ששואלים, ועניתי לה. אני מאוד מנדבת מידע למי שמתעניין. יצא ככה שזאת כמו שליחות, זה פורמט שנהיה נפוץ יותר ויותר גם לסטרייטים".
את רוצה עוד?
"כן. אנחנו בעיצומן של השאלות איך".
למה אתם לא גרים ביחד כרביעייה?
"אולי יום אחד זה יקרה".
