
קשה להפריז בכוחן של הפנים בקולנוע, במיוחד כאשר הן נחשפות בקלוז-אפ ממושך, המאפשר לנו להתבונן בתנודות הרגשיות העדינות הנרשמות בהן, ולעיתים גם במה שהן מבקשות להסתיר. "לאן لوين", סרט הביכורים היפה שכתב וביים אסף מכנס, מעמיד במרכזו את הפנים האנושיות: פניו של נהג אובר פלסטיני המתגורר זה שנים רבות בברלין. אלה פניו של מהגר, אדם חסר מולדת, זר ואבוד, מי שעבור הצופה הישראלי הוא גם האחר.
"לאן" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
כבר בתמונת הפתיחה מתמקדת המצלמה בפניו, בעוד אל המושב האחורי של המכונית נכנסים צעיר ישראלי שהיגר זה לא מכבר לברלין ובן זוגו הגרמני. פניו של הנהג נותרות בפוקוס, ואילו ההתרחשות מאחוריו מטושטשת. קשה לפענח את הבעת פניו: האם הוא קשוב למתרחש במושב האחורי, מגיב לנוכחותם של הנוסעים, או שמא הוא שקוע במחשבותיו, מנותק לכאורה מן העולם הסובב אותו? המתח הזה, בין מה שהפנים מגלות לבין מה שהן מותירות חבוי, הופך כבר ברגעיו הראשונים של הסרט לאחד ממוקדי העניין שלו.
את דמותו של חסן, נהג המונית הפלסטיני הגולה, מגלם איהאב אליאס סלאמי ("ויהי בוקר"), וישנם מעט מאוד שחקנים שפניהם לוכדות אותנו ומבטם לופת אותנו. קשה, כמובן, שלא להיזכר בטראוויס ביקל, נהג המונית הקולנועי האולטימטיבי, וגם בסרטו היפה של ג'ים ג'רמוש "מונית לילה" (1991), שהביא את סיפורו של לילה אחד בחייהם של חמישה נהגי מוניות במקומות שונים בעולם. סרטו של מכנס אמנם אינו מתרחש בלילה אחד ואף אינו מוגבל לחלל המונית, אך המבנה הנרטיבי הייחודי שלו שוזר את הפוליטי ברגשי, מבלי לגלוש לדידקטיות שאפשר היה לצפות לה מסרט שבמרכזו מפגש בין פלסטיני לישראלי. אולי דווקא בזכות המרחק הגיאוגרפי שהוא תופס מן המציאות המקומית, קשה לחשוב על סרט ישראלי רלוונטי יותר ממנו לרגע הזה במציאות חיינו כפי שמעידה השאלה שהיא גם שמו, בעברית ובערבית.
"לאן لوين" נפתח במאי 2022 ונפרש על פני כמה אפיזודות, המתרחשות בהפרשים של חודשים אחדים במשך כשנתיים, שבמהלכן חסן והצעיר הישראלי ששמו אמיר (עידו טאקו) שבים ונפגשים באקראי במונית. ציון החודשים החולפים מעורר מתח, לפחות אצל הצופה הישראלי, המצפה לראות כיצד ישפיעו אירועי אוקטובר 2023 על המפגש בין השניים. בעוד אמיר מתמודד עם שאלות של זהות מינית, זוגיות והגירה, חסן, שמשפחתו מקורה בגליל והוא עצמו הגיע מג'נין, חווה ניכור מבתו שעזבה את הבית בשל התנגדותו לקשר שלה עם בן זוג גרמני שאינו מוסלמי. במקביל, אנו מתוודעים לכמיהתו לאהבת נעוריו מפלסטין, המתגוררת לסירוגין בברלין.
צפיתי בסרט לראשונה בפסטיבל ברלין, שם הוא הוצג במסגרת "פרספקטיבות" המיועדת לסרטי ביכורים, והוגדר על ידי ה"הוליווד ריפורטר" כ"פנינה הנסתרת" של הפסטיבל. הסצנה המבריקה ביותר בו, לטעמי, הייתה ונותרה זו שבה למונית של חסן נכנס זוג תיירים ישראלים, בגילומם של דב נבון ושרית וינו אלעד, המביעים באמצעות חילופי רמיזות את חרדתם מפני זהותו הפלסטינית של הנהג. חסן עצמו בוחר להשתעשע על חשבון הפראנויה של נוסעיו הישראלים ומבקש מדודנו, שעימו הוא משוחח בטלפון בשעה שהשניים נכנסים למונית, לשלב בדבריו ביטויים מוכרים כמו "אללהו אכבר" ו"ג'יהאד", כדי ללגלג על חרדותיהם.
חסן אינו מבקש להוכיח לנוסעיו שאינו מהווה איום, או לשכנע אותם ב"אנושיותו", אלא דווקא מעצים במכוון את פחדיהם, חושף את האבסורד שבהם ומנצל זאת כדי לשלוט בסיטואציה הקצרה. ומה שאפקטיבי עוד יותר: השליטה הזו אינה מושגת באמצעות המבט – אחד האלמנטים המכוננים של הקולנוע – שהרי חסן יושב בגבו אל נוסעיו, ובוחן אותם רק באמצעות המראה, אלא באמצעות הקול: הדיבור שהוא משמיע והמשמעות שצמד התיירים ההיסטרי מייחס לו.
אבל העיקר בסרט הוא הדינמיקה בין חסן לאמיר, וזו נושאת גם משמעות סמלית: האב הפלסטיני והבן הישראלי, שני גברים החווים זרות וכאב, שמפגשיהם הליליים והאקראיים במונית יוצרים ביניהם קרבה בלתי צפויה. אף שהם נמנעים מעיסוק ישיר בפוליטיקה, ברור כי היחסים ביניהם אינם יכולים להשתחרר מהמטען הפוליטי הכרוך בזהויותיהם. אלא שמתחת לקרבה הזו מסתתר הבדל מהותי: לאמיר יש בית לשוב אליו, גם אם מאז 7 באוקטובר השיבה אליו כרוכה בתחושת חרדה וחוסר ביטחון; חסן, לעומתו, נותר בגלות, שבוי במלנכוליה של אובדן הקשור גם באהבה-להבה הישנה המגלמת עבורו את המולדת שאבדה.
"לאן لوين" הוא גם סרט על האפשרות לפיוס ולתיקון, אך מכנס נבון דיו שלא להפוך את מערכת היחסים בין חסן לאמיר להמחשה מפורשת של אפשרות זו. אדרבא, דמותו של אמיר נותרת לאורך הסרט כמעט מופשטת, אפילו ספקטרלית. בסצנה יפה, חסן חולף על פניו במונית, מבחין בו לרגע, רק כדי לשוב ולאסוף אותו כשהוא שיכור. איננו יודעים על אמיר כמעט דבר, אך כמיהתו לפגוש שוב את חסן ניכרת היטב. כוחה של הופעתו של טאקו (שזיכתה אותו בפרס אופיר לשחקן המשנה המצטיין) טמון ביכולתו להותיר חותם רגשי בכל אחד מהמפגשים הקצרים הללו, עד שגם אנחנו מוצאים את עצמנו מייחלים למפגש הבא.
דווקא ההימנעות מהעמקת ההיכרות בין השניים, מהסברים וממחוות מפורשות של התקרבות, היא שמעניקה לקשר ביניהם את כוחו. כך נמנע מכנס גם מן הפיתוי לייצר סימטריה מלאכותית בין הישראלי לפלסטיני, כאילו הקרבה האנושית ביניהם יכולה למחוק את הפערים הפוליטיים וההיסטוריים המפרידים ביניהם.
לזכותו של מכנס ייאמר שגם אירועי 7 באוקטובר אינם הופכים בסרט למוקד של אמירה דידקטית או פולמוסית. אדרבא, מכנס מודע לציפיות שהם מעוררים בצופה הישראלי, ובוחר להתמודד עימם דווקא באמצעות הימנעות מן המובן מאליו ומן התגובות הדרמטיות הצפויות. ההימנעות הזאת מביאה אותו דווקא לסיים את הסרט באפיזודה אחרת, והדרך שבה היא מצולמת, מנוגדת כל כך לקלוז-אפ שבו נפתח הסרט – הופכת את הסיטואציה ליפה ומרגשת.
"לאן لوين", שזכה מוקדם יותר השנה בפרסי הסרט, התסריט והשחקן בפסטיבל ירושלים, הוא קודם כל הפתעה נעימה. לא הכרתי את שמו של מכנס (סרט קצר שלו, "לזכור ולא לשכוח", השתתף בפסטיבל ברלין ב-2013), ואני בהחלט מחכה כבר לסרטו הבא. אבל ספק אם הסרט היה מה שהוא אלמלא הופעתו של סלאמי שהיא אחת המרשימות שנראו בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, וגם זיכתה אותו בפרס אופיר לשחקן המצטיין של השנה. פניו הנפלאות של סלאמי הן הסרט והסרט הוא פניו.









