ביום חמישי שעבר ציינה השחקנית ג'ון סקוויב יום הולדת 96. היא נולדה כשבוע לאחר קריסת הבורסה האמריקאית באוקטובר 1929 ותחילת המשבר הכלכלי הגדול. את צעדיה הראשונים בתיאטרון היא עשתה ב-1951, כשהייתה בת 23. את הקריירה הטלוויזיונית היא החלה ב-1985 כשהייתה בת 57, ואת הקריירה הקולנועית ב-1990 (ב-"אליס" של וודי אלן) כשהייתה בת 62. היו לה שלל תפקידי משנה בסרטים, בכללם זה שזיכה אותה באוסקר על "נברסקה" (2013) של אלכסנדר פיין כשהייתה בת 85. את התפקיד הראשי הראשון בחייה היא קיבלה בסרט "תלמה" (2024) כשהיא בת 94. שנה לאחר מכן יש לה תפקיד ראשי שני ב"אלינור הגדולה" (Eleanor the Great), שהוא גם סרט הביכורים של סקרלט ג'והנסון כבמאית.
"אלינור הגדולה" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
סקוויב היא ככול הנראה השחקנית המבוגרת ביותר ששיחקה אי פעם בתפקיד ראשי בסרט. כבר ב"תלמה" היא שברה את שיא גינס שבו החזיקה ליליאן גיש על הופעתה בגיל 93 ב"לוויתני אוגוסט" (1987) של לינדסי אנדרסון. אגב, בחזית הגברים השיאן הוא קלינט איסטווד שביים ושיחק בתפקיד ראשי ב"הדרך לגאולה" (2021) כשהוא בן 91.
מעבר לרמת התפקוד הפיזי והקוגניטיבי שנדרשת עבור תפקיד ראשי, סרט ששם יהבו על שחקנית כה מבוגרת מתמודד עם אתגרים נוספים. לא פשוט להביא צופים כשהדמות הראשית שייכת לגיל שבו החיים נוטים להיות מאוד מצומצמים. "תלמה" היה קומדיית אינדי וסרט פעולה גריאטרי שידע לחלץ הומור עדין מחוסר סבירותו. סרט שקל היה לחוש בו את אהבתו של הבימאי לסבתו. במקרה של "אלינור הגדולה" הדברים קצת יותר מורכבים.
גם התסריט של טורי קאמן (תסריט ביכורים) נכתב בהשראת סבתא יהודייה עצמאית ודעתנית. בת דמותה בגילומה של סקוויב מוצבת בדרמה קומית שמתרחשת בסביבת הדור ההולך ונעלם של ניצולי שואה. בנוסף הסרט נוגע בשאלות של בדידות בגיל מבוגר, יכולת למצוא נחמה בחיבור בין-דורי, ובהעמדת פנים שצפויה לסבך את הגיבורה גם כשהיא נעשית ללא כוונת זדון. האם הסרט מצליח לטפל בכל הנושאים באופן מספק? עם כל ההערכה לסקוויב שעושה תפקיד נאה, הכתיבה והבימוי בוסריים.
אלינור מורגנשטיין בת ה-94 עדיין חיה חיים עצמאיים. היא חולקת דירה בפלורידה יחד עם חברתה הוותיקה בסי שטרן (השחקנית הישראלית ריטה זהר). סקוויב לא נולדה כיהודייה, אך התגיירה לפני כ-70 שנה. בעידן בו יש רגישות יתר לרקע הביוגרפי של שחקן (מבחינת מוצא וזהות מינית), כנראה שזה מספיק כדי להקנות לה את "הזכות המוסרית" להיות הנציגה המבוגרת ביותר של בני עמנו על המסך. אבל זה עדיין לא אומר שהיא משכנעת כדמות שנולדה וגדלה בברונקס (סקוויב גדלה באילינוי). לגבי זוהר, מן הסתם, אין דרך אלא לראותה כנציגה של בני עמה. הדבר ניכר במבטא, בהבעות הפנים, ובעיקר באופן היא מעצבת דמות של שורדת שואה.
בתחילת הסרט אנו מקבלים את שגרת החיים המשותפת וההרמונית שלהן. שיחות שבהן ניכרת החיבה ההדדית, ישיבה על ספסל בחוף הים, וביקור בסופרמרקט. הן גם חולקות הערצה לרוג'ר דיוויס (צ’ואיטל אג’יופור) המנחה האפרו-אמריקאי של תוכנית חדשות מפורסמת. בסי אדם עדין ואלינור משלימה אותה בתכונות פחות נפוצות לגילה. היא חדת לשון, מהירת מחשבה, ומי שמסוגלת לאלתר בזריזות "אמת אלטרנטיבית" למען חברת הנפש שלה, תכונות שיהיו מהותיות להמשך העלילה. דקות ספורות לאחר תחילת הסרט בסי הולכת לעולמה.
מה האופציות של אלינור? כפי שמטיחה שכנה שאינה מחבבת אותה במיוחד – "למי תפני? לבת שמכורה לאדרל (אטנט) או לזו שלא מדברת איתך?" ובכן, אלינור בוחרת באחרונה (ועל הראשונה לא נשמע יותר). היא עוברת לניו יורק לבית של הבת ליסה (ג'סיקה הכט) והנכד מקס (ויל פרייס). עם ליסה יש לה יחסים מתוחים, דבר שמאוד מתקבל על הדעת לאור נטייתה של הגיבורה לומר את מה שהיא חושבת, ברגע שהדברים עולים במחשבתה, וללא כל פילטר. עם הנכד מקס היחסים טובים יותר. גם הדמות של הבת ועוד יותר מכך זו של הנכד אינן מפותחות היטב, בהקשר למה שיתרחש בעלילה. הן נשלפות באופן נקודתי ונזנחות.
ליסה מנסה להוציא את אלינור מהבית. אם לא לבית האבות אז לפחות לפעילויות במרכז הקהילתי היהודי. כשאלינור מגיעה לשם היא נקלעת בטעות לקבוצת תמיכה של ניצולי שואה (ג'והנסון הקפידה על ליהוק של ניצולים אמיתיים). בהתחשב במה שאנו יודעים עליה אנו אמורים לקבל כסבירה את החלטתה של אלינור לתת לחברי קבוצת התמיכה להבין שגם לה יש רקע דומה. פעולה שתתחיל לגלגל כדור שלג.
בקבוצה מתארחת גם נינה דיוויס (ארין קלי-מן), סטודנטית לכתיבה יוצרת שעברה להתמקדות בכתיבה עיתונאית. היא נמצאת שם כחלק מכתבה שהיא מכינה על ניצולי שואה. לנינה יש צורך נפשי וביוגרפי בכתבה זו: היא חצי יהודייה מהצד של אמא שלה שנפטרה חודשים ספורים לפני כן. האבא של נינה הוא אותו מנחה תוכנית החדשות שאלינור ובסי העריצו יחד. בחייו הפרטיים הוא מי שמצא מפלט בעבודתו ולא מכיר בצרכיה הרגשיים של הבת האבלה. המעבר מכתיבה יצירתית לעיתונאית הוא מהלך שקוף שהבת עושה כדי ללכוד את תשומת הלב של האב.
דמותה של נינה חולקת פרט ביוגרפי עם הבימאית ג'והנסון שגם לה אם יהודייה, ושרואה בעשיית הסרט, כפי שהצהירה בראיונות, ביטוי לחיבור שלה לזהות היהודית, ודאגה לקולות ההולכים ונעלמים של ניצולי השואה. זו הכוונה המוצהרת של ג'והנסון, אבל אני בספק אם הסרט מממש אותה.
מערכת היחסים בין אלינור לנינה מתפתחת ללא המשקעים של קשרים משפחתיים ארוכי שנים. אבל במתכונת הדרמטית הצפויה של הסרט לא רק שקל לצפות את אירועי המערכה השניה, אלא גם כל מהלך של המערכה השלישית. "אלינור הגדולה" נמנע מלנקוט טון שיפוטי כלפי מעשיה של הדמות. הוא מצדק אותם, באופן קצת מאולץ, בשרשרת אירועים שקשורים לבדידותה של הדמות (גם כאשר היא גרה עם הבת והנכד). בנוסף, ובאופן קצת יותר מניפולטיבי, יש גם ניסיון להציג את ההתחזות לניצולת שואה כהבעת כבוד ואהבה לחברתה המנוחה בסי שטרן, שאת זוועות אותן היא חוותה היא חלקה אך ורק עם אלינור. אז זו אינה רק התחזות במובן המניפולטיבי אלא צורך רגשי, ויותר מכך מתן קול לסיפורם של הניצולים. את העמדה של התסריטאית ושל הבמאית ניתן להגדיר כ-"Tone deaf" – חוסר רגישות לזהירות הנדרשת באופן הטיפול בנושא.
"אלינור הגדולה" הוא לא סרט שפגמיו מצדיקים כתישה רבתי. הוא נעשה ממה שנראה ככוונות טובות, אך הביצוע שלו לוקה בפגמים. הוא בהחלט יכול למצוא את מקומו הטבעי יותר על המסך הקטן.
