הגזענות העדתית היא כנראה הקלף הכי משומש במשחק הפוליטי וכוחו עדיין במותניו. רק לפני רגע צפינו באוסנת מארק דומעת כשלטענתה עברה לינץ' תקשורתי כי היא "אישה ימנית ומזרחית", ולכן סוכל מינויה לתפקיד מנכ"לית משרד המדע. דוד אמסלם, שגם הוא הודר מרשימת מקבלי הג'ובים בממשלה החדשה, הסביר למצלמות ש"את בני עדות המזרח לא משפילים", בנאום הזעם שלו על נתניהו. אבל את מארק ואמסלם הקדים פוליטיקאי אחר, שהשיוך העדתי שלו נשא אותו במעלה הירארכיית הכוח הפוליטית, עד שאותו שיוך ממש נחת על ראשו ומנע ממנו את הפרס הגדול: ראשות הממשלה.
מתוך "דוד מלך ישראל השנייה"
(צילום: באדיבות HOT8)
הסרט "דוד מלך ישראל השנייה", ששודר אמש ב-HOT8, לא אמור היה לעסוק רק בדוד לוי. הוא תוכנן לפני שנים כסדרה העוסקת במפלגת הליכוד ובתמורות שעברה עם הזמן. הבמאי אמיר בן דוד צירף אליו את רובי אלמליח כשותף ליצירה לאחר שהתקשה לשכנע את דוד לוי להתראיין לסדרה. אלמליח, יליד שדרות וחצי מרוקאי מצד אביו, הצליח להטות את הכף. כשלוי הסכים להתראיין, הפכה הסדרה על הליכוד לסרט על דוד לוי, פועלו והחמצותיו. אלמליח ייחל לחשבון נפש, אבל הגיבור שלו לא היה בנוי לחשבון נפש מכל סוג. הוא עדיין מספר לעצמו את אותו הסיפור שנהג לספר, ובסיפור הזה אין מקום לטעויות של דוד לוי, רק להסתייגויות, טענות על גזענות, עיוורון לכשלונות אישיים והערכה עצמית שלא תמיד יש לה אחיזה במציאות.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
דוד לוי הוא מה שאוהבים לכנות "צמח מהשטח". הוא היה פועל בניין פשוט כשזיהה את האפליה העדתית בקרב הקולגות שלו והפך את עצמו לנציגם. לפי הסרט הוא עבד כתפסן בתל אביב, ארגן שביתה מקומית בבית שאן כדי שהפועלים המזרחים יקבלו מים נקיים ומפה לשם הפך לנואם מבוקש ואדם שהמזרחים נוהים אחריו ורואים בו מנהיג משלהם. הדרך לעסקנות פוליטית היתה קצרה - מנחם בגין, אז מנהיג הליכוד ויליד פולין, זיהה בו את החכה שתדוג עבורו את הבוחרים בני עדות המזרח ולקח אותו תחת חסותו. קצת כמו HOT8 שחיפשו במאי מזרחי שידבר עם דוד לוי.
"דוד מלך ישראל השנייה" נאמן כמובן להישג שלו - ריאיון עם דוד לוי, האדם ששמר על שתיקה כל כך ארוכה מאז פרש מהפוליטיקה, למעט גיחות קטנות לקבלת פרס ישראל או אירועים אחרים. הצפייה בסרט מעוררת לפרקים תחושה שבתמורה להישג הזה היוצרים התחייבו לייצר מעין סרט תדמית שיקבע את מעמדו של לוי בארכיונים ויתווה את הסיפור שלו בספרי ההיסטוריה. לוי מוצג פה בשני מישורים - איש ביצוע ישר והגון, מרובה הישגים, שכל שאיפות הכוח והעמדה שלו נעוצות ברצון שלו לשפר את חיי האזרח, ואדם שהמחנה שלו בגד בו, שהמזרחים שהביא איתו לליכוד ובמידה מסוימת אחראים למהפך 77', היו אלה שהעדיפו להכתיר עליהם את יצחק שמיר האשכנזי ולא את לוי עצמו, למרות שהוא היה סגנו של בגין וקיבל את ברכתו.
אולי השינויים שעברה היצירה, מסדרה לסרט, מהליכוד לדוד לוי, היו בעוכריה. הריאיון איתו לא מחדש דבר, הוא מפוצץ בקלישאות ובדיבורים רבי פאתוס אבל דלים במשמעות שמפזרים את הדעת במקום למקד אותה. ההישגים הרבים של לוי, שעליהם הייתה אמורה להתבסס ההמראה הפוליטית שלו, מסתכמים בתקופה בה תפקד כשר השיכון תחת בגין ויצר את פרויקט שיקום השכונות הפריפריאלי, אלא שאז שינה כיוון והפנה את התקציבים דווקא להתנחלויות ביהודה ושומרון, מה שהכעיס את אנשי הפריפריה. בהמשך הוא היה בין היחידים שהתנגדו להעמקת הלחימה במלחמת לבנון ובנאום המרפסת של ביבי בכיכר ציון הוא פרש מההפגנה והעביר ביקורת על אופיה, "חוליגנים, מקומי לא אתכם".
מתוקף אותה סלחנות אלמליח לא מעמת את לוי עם מניעי חזרתו לזרועותיו של ביבי אחרי הפרישה והקמת מפלגת גשר, לא עם תפירת המכרזים המפוקפקת בבית שאן הקשורה בבני משפחתו, לא בזגזוג של בתו, אורלי לוי, ובפעמים שהוא כן מנסה לחלץ ממנו משהו, הוא מקבל תשובה כבויה להפליא. אלמליח אפילו לא מדבר איתו בכנות על שאיפת הכוח שלו והחלום להיות לראש ממשלה, על הטעויות שעשה בדרך, על דעתו על מקומה של הגזענות בליכוד היום. כל כך הרבה שאלות נשרו לטובת הצגתו של דוד כאדם שהמערכת "פספסה" ולא משום שלא היה מוכשר מספיק אלא רק משום שהיה מרוקאי. כל זה אינו מייתר את הדיון על גזענות בפוליטיקה, אבל בכלל לא בטוח שדוד לוי הוא הדוגמה המוצלחת בדיון הזה.
