בשנת 2024 השלים הבמאי הנורווגי דאג יוהאן האוגרוד פרויקט מסקרן שנקרא "סקס-אהבה-חלומות": שלושה סרטים שכל אחד מהם מתרחש באוסלו. בראשית כל אחד מהסרטים מצוינות שלוש הכותרות, ולאחר מכן הן נמוגות בזו אחר זו עד שנותרת רק כותרתו של הסרט הנצפה. כאילו כדי להבהיר שמדובר בשלושה סרטים נפרדים שהם גם יצירה אחת שלמה. עם זאת, חשוב להדגיש שאין משמעות לסדר הצפייה, ואף אין הכרח לצפות בכל שלושת הפרקים: כל אחד מהם עומד כסרט עצמאי, בעוד שהצפייה בשניים האחרים רק מעבה ומחדדת את התובנות הקשורות באינטימיות ובמשמעותם של המושגים החמקמקים שעל שמם הסרטים קרויים.
"אהבה" - טריילר
(באדיבות קולנוע חדש)
"סקס" שהוצג בשנה שעברה בפסטיבל ברלין במסגרת פנורמה מביא את סיפורם של שני גברים, שניהם מנקי-ארובות, ושניהם חווים חוויות המערערות את היציבות המינית והמגדרית שלהם. "אהבה", שמיד ידובר בו, הוקרן לראשונה בתחרות הרשמית בפסטיבל ונציה של אותה שנה, ואילו "חלומות" זכה בפרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין שנערך בתחילת השנה הנוכחית. הגיבורה שלו היא נערה בת 16 המתאהבת במורָה שלה ונותנת דרור לתחושותיה ביומן שהיא כותבת. סרט זה יצא לאקרנים אצלנו לפני שבוע, והוא מומלץ ביותר - ועתה מצטרף אליו "אהבה". "סקס" כבר הוצג בישראל לפני כשנה תחת הכותרת הפרובוקטיבית פחות "מין אנושי". אף הוא סרט ראוי מאוד. כך או כך, כדאי לנצל את ההזדמנות ולצפות בשני הסרטים המוקרנים במקביל. ראשית, משום שהם מספקים חוויה קולנועית מרגשת וקסומה, ושנית כדי להפיק את המרב מעצם האפשרות לזהות את המרכיבים התמטיים והרעיוניים המשותפים להם.
במרכז "אהבה" (Love) נמצאים שניים: רופאה במחלקה האורולוגית בבית חולים באוסלו, מריאנה שמה (אנדראה בריין הוביג), ותור, אח צעיר העובד לצדה (טאיו צ'יטדלה יקובסן). חברתה הטובה של מריאנה מנסה לקדם פרויקט אמנותי בעיריית אוסלו לרגל שנת המאה לעיר - מבנה העיריה המפעים מבחינה ארכיטקטונית, שבו נערך מדי שנה טקס הענקת פרס נובל לשלום, הופך להיות אחד מכוכביו הדוממים של הסרט - והיא מזמינה אותה לפגוש את אחד ממכריה, גאולוג גרוש ואב לילדה קטנה בשם אולה הראלד (תומס גולסטאד), החי באחד האיים המרכיבים את אוסלו-רבתי. מריאנה נעתרת, גם אם אין לה עניין במיסוד של קשר רומנטי. במקביל, תור - שהוא גיי - פוגש על סיפונה של מעבורת בביורן (לארס יקוב הולם), פסיכולוג שאת תמונתו הוא מזהה מאפליקציית גריינדר. על אף רתיעתו הראשונית של ביורן מניסיונות ההתקרבות של תור - מפגש נוסף ובלתי צפוי יחבר בין השניים. העלילה מתרחשת במהלך כמה ימים בחודש אוגוסט.
יש משהו יומרני בשם "אהבה" - מעבר לעובדה שאפשר לבלבל אותו עם סרטו המופתי של מיכאל האנקה באותו שם. אבל כאשר חושבים על הכותרת בהקשר משותף לשני הסרטים האחרים (כאמור, אפשר לצפות בו, ורק בו, במנותק מהם) - נראה כאילו האוגרוד תוהה על תקפותם של מושגים שנדמים לנו מובנים מאליהם. ודאי ש"אהבה" אינו סרט אולטימטיבי על אהבה (סרטו של האנקה בחן את המושג הזה בדרכים קיצוניות הרבה יותר), אבל הוא גורם לנו לחשוב על המושג במה שאפשר להגדירו כהקשר יומיומי, כמעט טריוויאלי. משהו שניצת, משהו שנע מהבלתי-מחייב אל קשר משמעותי, משהו שאינו מביא בהכרח למיסוד הקשר הרגשי. ישנו פה אפילו גבר נשוי שמופיע בטינדר ולא משום שהוא לא אוהב את אשתו לה הוא נשוי מזה 20 שנה. זהו סרט על אנשים המחפשים נואשות אחר אהבה במאה ה-21, ומבחינה זו הוא מזכיר מאוד כמה מסרטיו המופתיים של אלן רודולף - "בחר בי", "בעקבות הכרך", "אהבה במעקב" - שעסקו בדיוק בזה, בתיירים מזדמנים בסצנה הרומנטית הפוסט-מודרנית.
רוח סרטיו של רודולף, במאי שבשנות ה-80 זכה להצלחה רבה דווקא בישראל והיום למרבה הצער נדמה שנשכח, מלווה את הצפייה במיוחד ב"אהבה" - גם בזכות המוזיקה הג'אזית המצוינת שכתב פדר שלסבי, ובזכות ההפוגות הוויזואליות שבהן מתמקד הסרט בעיר עצמה, אוסלו, שנדמית כגיבורה בפני עצמה, ודימוייה משליכים על תחושות הדמויות. לא פחות מזה, כמו אצל רודולף, אף כאן המפגשים המשמעותיים ביותר הם אלה האקראיים - אתר מרכזי בהקשר זה הוא המעבורת המובילה מהאי אל העיר. מעולם לא העליתי על דעתי שמעבורת יכולה להיות בסיס למפגשים רומנטיים יפהפיים, אבל כך זה כנראה בערים דוגמת אוסלו שגורמת לך להתאהב בה, ממש כמו הסרט עצמו.
כן, התאהבתי ב"אהבה". זהו סרט שבו הדמויות מדברות, והרבה. הפטפטת הזו מזכירה אף היא את סרטיו של רודולף, אבל גם, בהקשר של קולנוע אירופאי אמנותי, את עבודותיו של אריק רוהמר הצרפתי. זהו סרט רומנטי למבוגרים, כזה שלא מציע פתרונות קלים ואסקפיסטיים, ואומר לנו שאהבה היא גם דבר רציני. אבל ישנן בו קלילות, וסצנות אינטימיות רבות שיוצרות את הרושם כאילו השחקנים ממש נבלעים בדמויות שהם מגלמים. כמה מהסצנות מצולמות בטייקים ארוכים - אסתטיקה המאפיינת את הטרילוגיה כולה - כך שהצופה חווה את האינטראקציה בין הדמויות במלואה, תוך כדי התהוותה, מה שמעניק לסרט מידה לא-מבוטלת של אותנטיות. זהו סרט על רגשות אמיתיים, סרט שהופך אותנו למעורבים ממש בחיי הדמויות, סרט שגורם לנו לרצות לשהות עוד במחיצתן פשוט כי הן כל כך כנות וסימפטיות.
זה גם סרט מפתיע. מחוות קטנות כמו ידו של אולה הראלד המונחת כבדרך אגב על גבה של מריאנה וידה שלה החופנת לרגע את ישבנו מצביעות על מערכת יחסים מתהווה. לא משהו שלא ראינו קודם, אבל הפעם זה פשוט נראה נכון ולא מאולץ. "אהבה" הוא סרט מקסים שמוכיח לנו שאפשר לעשות קולנוע שעוסק ברגשות, ולא מהסוג הסינתטי. הטרילוגיה כולה מספקת עדות נוספת להיותו של הקולנוע הנורווגי היום (ע"ע יואכים טרייר, במאי "האדם הגרוע בעולם" ו"ערך סנטימנטלי") מוקד של סקרנות ועניין.
