בגיל 25, ריקי רייף כבר יכולה לסמן "וי" נאה ליד רובריקה חשובה בקריירת המשחק שלה. היא הספיקה להיות מועמדת לפרס אופיר על תפקיד ראשי בסרט קולנוע - התפקיד הגדול הראשון שלה כשחקנית, וזה קרה בסרט שכמעט אף אחד עוד לא ראה. "כי את מכוערת" צולם לפני יותר משלוש שנים, נחשף בכמה הקרנות חגיגיות ואפילו השתתף בשני ימי קולנוע ישראלי, אבל היציאה שלו נדחתה שוב ושוב. רייף לא רוצה לקחת את הסיכון לגבי הפעם הנוכחית - הסרט עולה בסוף השבוע הנוכחי לאקרנים. "אני לא אאמין עד שאני אראה את זה באמת", היא מצהירה בריאיון שנערך כמה ימים לפני כן.
"תמיד הייתי חריגה בנוף". ריקי רייף
(צילום: גלי להב)
בינתיים, עד שהקהל הישראלי יפגוש את דמותה של אביגיל ארז - מועמדת זועמת לקצונה שמחפשת מישהו שיאהב אותה - רייף זוחלת על הרצפה עם עוד 18 פעוטות בני שנתיים בגן ברעננה שבו היא עובדת כסייעת. "זה מעניין, כי גם משחק וגם לעבוד עם ילדים - שניהם זה דברים שאין בהם כל כך כסף", היא מפרשת. "אבל את שני הדברים האלה אני ממש אוהבת, אז אין לי ממש ברירה".
נדמה שכל הכוכבים הסתדרו בשורה כדי לאתגר את רייף: היא הוזמנה לאודישן כשהייתה בת 17, אחרי שהיוצרת שרון אנגלהרט ראתה אותה במכינה בסטודיו למשחק של ניסן נתיב. היא הצטלמה לסצנה שנועדה להשיג מימון לסרט ואחר כך עברה את כל תהליך הליהוק. הסרט שהכניס את הצופה אל חייה של אביגיל, חיילת שמנסה להתבגר תוך כדי שהיא נדרשת לפתור את כל הבעיות של אנשים סביבה, נקרא אז "הקצינה", אבל תיאור הדמות הראשית היה טעון מספיק כדי לערער את רייף, חסרת הניסיון.
"זה היה משהו כמו 'אביגיל - זועמת, חסרת ביטחון, בהמה', משהו מעליב וקשוח כזה", היא נזכרת, "ואני קוראת את זה ואומרת לעצמי, 'אין מצב שאני מוצאת בתוכי משהו שיעזור לי לשחק דמות כזאת. בדיעבד, יש לא מעט דברים דומים ביני לבין אביגיל. כעס בטוח יש אצלי, אבל אלימות? אני הבן אדם הכי פחדן ועדין בעולם, אני לא יכולה לפגוע בזבוב. אני חושבת על עימותים ומתחילה לבכות. זה לא קשור אליי בכלל, אני חננה".
"כי את מכוערת ריקי רייף" - טריילר
(באדיבות יונייטד קינג)
בעידודו הנמרץ של ידיד שלמד איתה משחק היא החליטה שלא לוותר, ולחפש איזה עוגן פנימי לדמות. "לא חושבת שמצאתי, אז פשוט עשיתי את זה", היא מחייכת. כנראה שעשיתי משהו ממש גרוע, אבל שרון במאית ממש טובה והיא יודעת להסביר מה היא רוצה. בנינו את זה יחד".
מה התיקון הכי משמעותי שהיא עשתה אצלך?
"את הערך העצמי שלי. שרון מההתחלה אמרה לי, 'תקשיבי, את שחקנית ממש טובה'".
אובחנתי בהפרעות חרדה והפרעת פאניקה כשהייתי בערך בת 13, ועברתי תקופות מאוד קשות של התקפי חרדה חמורים ממש. באופן כללי גם הייתי תלמידה קצת לא משהו. הייתי מאוד חכמה אבל פשוט לא הייתי הולכת לבית ספר, אז אמא שלי באמת הייתה נלחמת בשבילי על הכול. עברתי כמה בתי ספר כי תמיד היה לי מאוד קשה חברתית
ולא חשבת ככה על עצמך.
"יש שחקן שכן? לא נראה לי. אם כן, הוא ממציא. אין דבר כזה, אסור לך. אתה לא יכול לחשוב שאתה שחקן ממש טוב. כי תמיד כשאת רואה דברים שעשית, את אחר כך אומרת, 'אה, פה יכולתי ככה, פה הייתי צריכה אחרת', אבל היא ממש נסכה בי ביטחון כזה של 'את יודעת מה את עושה, והפנים שלך מדברות לפני שאת מוציאה מילה מהפה. פשוט תשחקי'. זה הרגיע אותי".
ומה עם שם הסרט? לא מעליב?
"בעיקרון, 'כי את מכוערת' זה משפט שאביגיל אומרת לנעמי. הרבה פעמים כשאני מדברת עם אנשים על השם 'כי את מכוערת' הם אומרים 'את בכלל לא מכוערת'. מי אמר שזאת אני? מי אמר שאני המכוערת?".
"עברתי תקופות של התקפי חרדה חמורים"
היא נולדה בחדרה וגדלה בגבעתיים, לזוג הורים שהגיעו אחד לשני כפרק ב' עם ילדים מקשרים קודמים. הם הביאו אותה, נפרדו כשהייתה בת חמש והמשיכו להפקת צאצאים נוספים. כשהשיחה מסתבכת בניסיון למפות את העץ המשפחתי שלה, אפשר להבין איך רייף הפכה לאדם גמיש שלא נמשך להגדרות ומסגרות פורמליות גם אם הן מתיישבות לו על הברכיים ומשחקות לו בתנוך.
מתוך "כי את מכוערת"
(צילום: מתן רדין)
"לאורך שנות ההתבגרות שלי יצאנו אני ואמא שלי למסע דירות ברחבי גבעתיים", היא משחזרת, "אני מניחה שזה היה בעיקר בגלל עניינים כספיים. אמא שלי היא אישה מדהימה, הכי חזקה, עקשנית וחכמה. היא הייתה מנהלת ספרייה בגבעתיים המון שנים ועבדה מאוד קשה. להתפרנס לבד ולגדל ילדים זה לא פשוט, ואני בטוחה שלא עשיתי לה חיים קלים עם כל הדברים שהייתי צריכה".
מה למשל?
"אובחנתי עם הפרעות חרדה והפרעת פאניקה כשהייתי בערך בת 13, ועברתי תקופות מאוד קשות של התקפי חרדה חמורים ממש. באופן כללי גם הייתי תלמידה קצת לא משהו. הייתי מאוד חכמה אבל פשוט לא הלכתי לבית ספר, אז אמא שלי באמת הייתה נלחמת בשבילי על הכול. עברתי כמה בתי ספר כי תמיד היה לי מאוד קשה חברתית. לא היה לי אף אחד. לא הייתי אומרת שעשו עליי חרמות, אבל כן התעלמו ממני ולעגו לי לא מעט. לא הרגשתי שיש לי עם מי לדבר.
"תמיד הייתי חריגה בנוף. תמיד הייתי הילדה השמנה, הילדה שלא באה לבית ספר. 'איך היא לא באה לבית ספר ולא מסלקים אותה?'. היה קל לצחוק עליי כי אף פעם לא הייתי עונה. הייתי שקטה, סגורה יותר. כשעברתי בגיל 14 לבית ספר חדש פתאום מצאתי חברים אבל שנה אחר כך, בתיכון, חזרו כל הילדים מבית הספר הקודם, אז שוב עברתי לתיכון אחר. בסוף הגעתי לבית ספר שמצאתי בו ילדים שהיו קצת יותר דומים לי, התעניינו במה שמעניין אותי. גם החוג לדרמה עזר לי מאוד, זה המקום היחידי שהרגשתי בטוחה בעצמי ובדברים שאני מביאה".
"לעגו לי לא מעט". רייף
(צילום: גלי להב)
בדיעבד, כשאת מסתכלת על השנים בתיכון, מה את רואה?
"שטוב שכבר לא. טוב שזה עבר. אני תמיד מחפשת קשרים משמעותיים עם אנשים, קשה לי להתחיל חברויות חדשות כי אנשים לפעמים חושבים שאני קצת יותר מדי. אני לא יודעת להתחיל חברויות ברגוע כזה. אתמול פגשתי באקראיות שכנה חדשה, שהיא בערך בגיל שלי. עטתי עליה כזה, 'וואו, אנחנו צריכות להיות חברות ובואי נעשה מפגשי קפה ובואי נעשה ככה וככה'. יש מצב שהיא בחיים לא תדבר איתי יותר. בגלל שאני כזאת, האנשים שהם חברי אמת שלי, שבאמת קרובים אליי, הם אנשים שדומים לי או לפחות יכולים להכיל את זה. אבל בסדר, הבנתי שאותם אנשים ספורים שאני מאוד אוהבת הם הכי נכונים לי.
"אני חושבת שזה חלק מההווי של הישראליות, של להיות בן אדם צעיר בישראל, כל הסחבקיות והצופים וצבא, יש ציפייה שתהיה מעורבב עם אנשים כל הזמן. זה משהו שאני לא חושבת שיש לי את האופציה לעשות בכלל. שגם אם הייתי מכירה כמות גדולה של אנשים לא הייתי יודעת מה לעשות איתם, איך לנווט. אני בקושי מצליחה לשמור על קשרים עם אנשים שאני באמת אוהבת. אולי אני יותר אירופאית".
"איבוד הבתולים הוא טקס מעבר"
שלוש שנות לימודי מכינה בניסן נתיב במהלך התיכון הסתיימו בפטור מגיוס על סעיף נפשי, ואז מכינה נוספת שאמורה להכין את הבוגרים לקבלה לבית הספר. "לא התקבלתי לבית ספר", היא פוסקת בחמיצות. "לא בפעם הראשונה וגם לא בשנייה. לא מסבירים לך למה, רק אומרים לא. מרסקים לך את הנפש. ואז הייתי בדיכאון ואמרתי די, אני לא נבחנת יותר, ובאמת לא נבחנתי יותר".
"לא מסבירים לך למה לא התקבלת לניסן נתיב, רק אומרים לא. מרסקים לך את הנפש". (מימין) אורי אבינועם, שרון אנגלהרט ורייף בפרימיירת הסרט
(צילום: רפי דלויה)
שיעור שהחיים נתנו לך בלא לקבל את מה שאת רוצה. ממש הכנה לאביגיל.
"נכון. כי כל מה שקורה בסרט זה העומס שיש על אביגיל להיות זאת שמסדרת הכול, זאת שתדאג לאחותה הבלתי הזאת, ותדאג לאמא שלה שלא עושה כלום ושוכבת כל היום על הספה, ותדאג לאבא שלה שהוא כזה עסקן ובטלן ואי אפשר לסמוך עליו, ובסוף תדאג גם לעצמה. כל הסרט רואים את אביגיל מנסה לטפל בהכול, ובסוף אף אחד לא מטפל בה. אני זוכרת ששאלו אותי במקום אחר על מה הסרט בכלל, אז בעיניי זה על נערה שמחפשת אהבה".
זאת הגדרה מעניינת, כי מה שרואים בסרט הוא בחורה שמחפשת את הדרך הכי מהירה לאבד את הבתולים שלה כדי להגיע בוגרת לקורס קצינות.
"בתחילת הסרט הבנות האחרות אומרות לה, 'לא החזקת זין, איך תחזיקי נשק?'. אני יכולה להבין את איבוד הבתולים כאינדיקציה לבגרות. זאת מחשבה שיש לכל אישה, אולי גם אצל גברים, אני לא יודעת. אני מאוד לייט-בלומרית, וכשאת מסתכלת על בנות אחרות את חושבת, 'איזה בוגרת ויש לה חבר והם עשו את זה כבר'. במציאות זה לא אומר כלום, אבל זה כמו איזשהו טקס מעבר. זה בדיוק כמו לטוס פעם ראשונה לחו"ל בלי ההורים, לעשן פעם ראשונה סיגריה, לשתות אלכוהול, לעבור לגור לבד. לעשות דברים של גדולים".
הדרך שלה לאבד את הבתולים היא לא בדיוק רומנטית.
"לא, היא רוצה לפנות את זה מהדרך. אין לזה שום קשר לרומנטיקה, זה מה שיעזור לה להיות הקצינה הטובה שהיא יכולה להיות, לממש את הפוטנציאל שלה. אני מאוד מבינה אותה. שום דבר מהמעשים שהיא עשתה לא היה נראה לי תמוה או לא ברור. הבנתי. אני יכולה להבין דברים שנעשים מתוך קנאה או מתוך 'אני חייבת להדביק פערים' או 'אני חייבת לעשות כמו כל מה שהשאר עושים'. זו התמודדות של כל ילדה.
"כל הסרט רואים את אביגיל מנסה לטפל בהכול, ובסוף אף אחד לא מטפל בה". מתוך "כי את מכוערת"
(צילום: מתן רדין)
"אז כן, היא רוצה שאמא שלה תאהב אותה, רוצה שאבא שלה יאהב אותה, רוצה שאחותה תאהב אותה ותהיה גאה בה ושבחור שהיא לא מכירה בכלל יאהב אותה, ושהמפקד שלה יאהב אותה. היא רוצה שפעם אחת בחיים היא תרגיש ממש שאוהבים אותה, שהיא זאת שראויה לאהבה הזאת".
היה לך קשה עם הרעיון הזה?
"זו תחושה לא קלה לשאת, אבל לי יש מזל כי האנשים שחשובים לי באמת אוהבים אותי. ההורים שלי אוהבים אותי, אחותי אוהבת אותי, הבן זוג שלי אוהב אותי. לא משנה מה עברתי בחיים, והיו לי תקופות קשות יותר וקשות פחות, תמיד הרגשתי שאוהבים אותי. אגב, גם אביגיל אהובה. היא קשה לעיכול, אבל בסוף אוהבים אותה. את חייבת לאהוב אותה. אפילו במקומות שהיא קשה".
כמו בסצנה שהיא מכניסה למישהי מכות.
"וואי, איזה כיף זה היה! הרגשתי כמו רמבו. ואני בחיים לא... וואי זה היה כיף ממש".
"אף פעם לא לימדו אותי להרביץ למישהו"
(צילום: גלי להב)
מה זה אומר על האלימות שחבויה בך, ריקי?
"שיכול להיות שאני בעצם רוצחת סדרתית ולא ידענו, אבל יכול להיות שזו גם פשוט דרך שאני לא משתמשת בה בדרך כלל להתמודד עם כעסים, וזה נחמד לעשות דברים כאלה, שלא תעשי בחיים האמיתיים. זה היה יום עם מלא ניצבים והייתה לנו מתאמת מכות".
כמו מתאמת אינטימיות אבל למכות?
"כן, זה היה מגניב. אף פעם לא לימדו אותי להרביץ למישהו, לא לימדו את זה בבית ספר, אני כמעט בטוחה".
השמנה המצחיקה - או הכועסת
כשנה אחרי צילומי "כי את מכוערת" נחת לידיה של רייף תפקיד נוסף, לא ראשי אבל בהחלט תפקיד משנה שגנב את ההצגה והפך אותה מוכרת בהרבה סלונים. היא גילמה את חני, עובדת המטבח בבט"ר ארז בעונה השלישית בסדרה "המפקדת", שמנסה לשכנע את נועה (אלונה סער) להסתער על תפקיד מפקדת המטבח.
בערך חצי שנה לפני הצילומים של הסרט. לשרון היה קשה שפתאום יש לי חבר, כי זה היה מין, 'אוף, אני רוצה שתהיי בודדה ועצובה כמו אביגיל. מה את חושבת על עצמך שיש לך חבר פתאום?'. הוא באמת הבן אדם הכי טוב ומכיל וחכם בעולם והתמזל מזלי ממש
מההיכרות שלך עד עכשיו עם תעשיית המשחק, זה שאת במשקל גבוה יחסית זה משהו שיצמיד אלייך סוג מסוים של דמויות או של תפקידים?
"ברור. זה או 'השמנה המצחיקה' או 'השמנה הכועסת'. הייתי גם זה וגם זה בינתיים. אני מאמינה שאם הייתי עכשיו 50 קילו פחות, היו לי הרבה יותר אודישנים. לא שולחים לי המון אודישנים כי אין המון תפקידים שמגדירים בתוכם משקל. הרבה פעמים, כשמחפשים בחורה שהיא בערך בגילאים שלי, זה מוגדר כ'בחורה עדינה רזה', או 'בחורה שהיא לא מה שאתם חושבים'. הרבה פעמים באודישנים אפשר להבין לפי הטקסט שהם לא ייקחו אותי. הייתי באודישן לפני שנתיים שבטקסט הבחור אומר לבחורה 'וואי, רזית!' ואני כזה 'כן כן, רזיתי כך וכך קילו'. נו, באמת. אני לא יכולה לעשות את זה, זאת פארודיה. אני לא יכולה להוריד את תחפושת השמנה ולעשות משהו אחר, אבל אני מקווה שזה ישתנה, או שאני ארד עכשיו מלא במשקל".
רייף בסדרה "המפקדת"
(צילום מסך, כאן)
זאת אופציה? היית יורדת במשקל בשביל תפקידים?
"תלוי איזה תפקיד. הנושא של ירידה במשקל הוא נפיץ מבחינתי, יש לי הרבה חוויות לא טובות מדיאטות והמחשבה על לעשות אחת מכניסה אותי אוטומטית להתנגדות. זה לא שאני אומרת 'בחיים אני לא ארד במשקל, בפרנציפ', זה פשוט לא כזה קריטי בשבילי היום. זה משהו שהוא גם חלק ממני, זה איך שאני נראית. זה עיצב הרבה מאוד מהדברים שעברתי בחיים, זה חלק מהאישיות שלי. יש אישיות של שמנה, אין מה לעשות. גם אם הייתי עכשיו מרזה מלא מלא מלא, אני לא חושבת שהייתי הופכת להיות בן אדם רזה. אבל אני אוהבת את עצמי כמו שאני וזה לקח הרבה זמן. אז כן, אין ספק שזה הרבה יותר קשה להיות שחקנית שהיא שמנה. בכללי זה קשה להיות שחקן בישראל, אבל גם שחקנית בישראל וגם שמנה - בהצלחה.
"אבא שלי פסיכולוג. הוא בא אליי אחרי ההקרנה והיה לי קצת מפחיד, לא ידעתי מה הוא יחשוב על הסרט. בכל זאת, זה קצת חושפני, כל ההתעסקות בגוף היא מאוד משמעותית בסרט. יכולתי לראות שהוא מאוד התרגש, והוא אמר לי שהוא חושב ומקווה שהסרט הזה יעזור להרבה בנות שמתמודדות עם דברים דומים - שזה מעניין כשזה מגיע מפסיכולוג. מצד שני, הוא גם אמר לי, 'אני מקווה שאת לא חושבת שאני אבא כמו האבא בסרט'. אז לא, אבל כן, אני מקווה באמת שהרבה בנות כמוני יוכלו למצוא בו כוח כזה".
מה זה כמוני?
"חסרות ביטחון, שמרגישות שהן נטל אולי, שמרגישות שהן לא שוות מספיק אולי".
"להרגיש אהובים זה הכי חשוב". מתוך "כי את מכוערת"
(צילום: מתן רדין)
את מתכוונת כמוני-ריקי או כמוני-אביגיל?
"גם וגם. לכל אחת הייתה בעיה בחיים שלה, זמנים שהיא הרגישה שהיא פחות, שהיא יותר נטל, שהיא לא שווה מספיק, גדולה מדי, קטנה מדי, מכוערת מדי. בסופו של דבר אני ממש מקווה שזה יעזור להרבה אנשים להרגיש אהובים יותר, זה הכי חשוב. להרגיש אהובים זה הכי חשוב".
מי שאמון על חלק נכבד מתחושת הנאהבות של רייף הוא נדב זעירא, איש הייטק ובן הזוג שלה בשלוש השנים וחצי האחרונות. "הכרנו ב'אוקיי קיופיד', בערך חצי שנה לפני הצילומים של הסרט", היא מתפייטת, "לשרון היה קשה שפתאום יש לי חבר, כי זה היה מין, 'אוף, אני רוצה שתהיי בודדה ועצובה כמו אביגיל. מה את חושבת לעצמך שיש לך חבר פתאום?'. הוא באמת הבן אדם הכי טוב ומכיל וחכם בעולם, והתמזל מזלי ממש".
בבוקר יום הצילומים האחרון לסרט, שצולם באילת, חשה רייף על בשרה את ההזדקקות לאנשים שאוהבים אותה באמת. כמה שעות לפני הטיסה לאילת הסתער עליה התקף חרדה חריף. "לא הצלחתי לקום מהרצפה ברמה שאני לא יודעת אפילו מה זה היה. 'אני לא מסוגלת, אני לא מסוגלת לטוס, אני לא מסוגלת לקום, אני לא מסוגלת כלום'". בתגובה נכנסו לרכב אמא שלה, בן הזוג נדב ואביה החורג, ונסעו איתה לאילת - ארבע שעות על הכביש.
רייף עם בן זוגה, נדב זעירא
(צילום: רפי דלויה)
"הכול היה יותר מדי, הרגשתי כאילו הכול מתפרק, נגמר. היו לנו 14 ימי צילום, שזה ממש מעט, הכול היה דחוס ופתאום הייתה מין נפילת מתח כזאת. אני מכירה את התקפי החרדה האלה, בכל זאת, אבא פסיכולוג, חייב שיהיה משהו. לא יכולתי להיוולד מושלמת. אז יש תקופות שזה קורה יותר ויש פחות. זה היה התקף מפתיע בעוצמה שלו, של שבירות טוטאלית, של השתטחויות".
מה עושים?
"לוקחים תרופות, אבל זה לא ממש מונע התקפי חרדה. פשוט לומדים לא לפחד מזה, מההתקף עצמו. הוא קורה ועובר וממשיכים הלאה וזה כל מה שאפשר לעשות. פשוט לזכור שזה עובר, שזה לא הסוף, למרות שהמוח שלך אומר לך את ההיפך. אני חושבת שהם הולכים ומתקצרים, אני מתעשתת יותר מהר. כשהגענו לאילת כבר הכול היה בסדר והרווחתי כי נדב נשאר איתי שם, הסתובב לו באילת בזמן שצילמנו, וישן איתי איפה שישנו".
אז אביגיל עשתה סקס!
(צוחקת) "כן".
