במשך שנתיים וחצי רמי הויברגר חי בתוך גיהינום. הוא היה שקוע בדיכאון קשה, כשגופו - ובעיקר הנפש - בוגדים בו. עכשיו, בריאיון שיתפרסם ביום שישי במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" וב-+ynet, מספר השחקן המוערך על התקופה האפלה בחייו, שהסתיימה בטוב לפני כחצי שנה.
הכול החל במרץ 2020, עם פרוץ הקורונה שגרמה לו לשקוע. "לא ידעתי למה אני קם בבוקר, למה אני חי, ומה זה המקצוע שלי שבעצם אף אחד לא ממש פתאום צריך אותו. הרגשתי דיכאון מזדחל. מצב הרוח הלך וסגר עליי. נכנסתי לאזור לא טוב של חוסר עשייה. הרגשתי שאני נופל לבור נורא עמוק, נפשי".
כתבות נוספות:
הויברגר מוסיף כי באותו זמן ניסה להשלים עם הפרידה מהמשחק. הוא נסע לצפון והחל לעבוד כחקלאי, בגידול חיטה, אבל הקריסה הנפשית נמשכה. "היו כמה אירועים שבהם איבדתי את זה או שהרגשתי שאני מאבד את זה. דמיונות, מחשבות טורדניות, אחר כך גם מחשבות אובדניות. באיזשהו שלב ניגשתי למרפאה פסיכיאטרית וקיבלתי כדור. דיברו על התפרצות של בי-פולאר וחתמו בזה שהם מאבחנים אותי כבי-פולארי, וכסובל מדיכאון מז'ורי".
ההתמודדות עם המאניה דפרסיה גבתה מהויברגר מחיר משפחתי כבד. הוא נפרד מבת זוגו ומאימם של שניים מילדיו, דנה יהלומי. "הרגשתי שהאנרגיה בבית לא טובה ואין סיבה שהילדים יסבלו את זה ושגם דנה ואני נסבול מזה. החלטתי שצריך לפרק את החבילה. איבדתי את הצפון ואיבדנו את הקשר אחד עם השני. כשדנה ואני התחלנו לדבר על הפרידה ואחרי שהעברנו את ההסכם בבית המשפט, זה היה השלב שבו איבדתי קשר עם הסביבה. לא הבנתי איפה אני נמצא".
בשלב ההוא המצב הנפשי גלש לשלב הפיזי. "קמתי בבוקר באיזה יום, הבנתי שהרסתי משפחה. התחלתי לרעוד בידיים ובראש. לא הצלחתי לעצור את הרעידות שהיו ממש כל היום. חברים הסבו את תשומת ליבי בקפה, היי רמי, רועד לך הראש, רועדת לך היד. התחלתי להסתכל על המראה בלי הפסקה. הרגשתי מוגבל יותר ויותר מיום ליום, ממש הידרדרות פיזית".
2 צפייה בגלריה
"סירבתי לכל תפקיד, לכל ראיון, לכל צילום, כי פשוט רציתי לברוח מהחיים". רמי הויברגר
(צילום: אלון שפרנסקי)
הויברגר הלך להיבדק אצל הרופאים. במקביל, הוא חזר לשחק, אך הרעידות לא פסקו. "מישהו בא ואמר לי, רמי, איך חשבת להכניס את הרעידות לתפקיד? זה גאוני. אני מסתכל על הבחור ולא יודע אם לצחוק או לבכות, אבל כן מהתגובות האלה מבין שאני מצליח איכשהו לתפקד. אחרי זה כבר סירבתי לכל תפקיד, לכל ראיון, לכל צילום, כי פשוט רציתי לברוח מהחיים. גרתי לבד ברחוב רוטשילד בתל-אביב בדירת חדר, והייתי שמונה חודשים מתחת לשמיכה במיטה. לא זזתי".
בריאיון מספר הויברגר על נקודת המפנה שהביאה אותו להחלמה. "לפני שהכדור הספציפי עזר לי, הפסיכיאטר אמר שאולי אין מוצא ממכות חשמל ואשפוז". בנוסף, הוא שמח לעלות על הבמה ב-16 באוגוסט עם ההצגה בתיאטרון בית ליסין "הדה גאבלר", בה הוא יגלם תפקיד שמזכיר לו את מה שעבר במציאות. "זה מחזה על אנשים שיש להם חלומות ואינטרסים והם נופלים על הפרצוף, לא מצליחים להשיג את מה שהם רוצים, אלא עוברים סדרה אינסופית של השפלות", הוא אומר. "בקיצור, נורא דומה לחיים".
הריאיון המלא - ביום שישי במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", וב-+ynet.
