האיש שאני הכי מרחם עליו בהוליווד הוא פול וולטר האוזר. השחקן המשובח ועב-הבשר בן ה-39 פרץ לתודעה לראשונה לפני כעשור ב"אני, טוניה", כאהבל השמן שחושב שהוא מומחה ביטחון עולמי ומבלשט את עצמו לדעת. מאז הוא עושה פחות או יותר את אותו תפקיד, תמיד באופן כובש. כשכיכב ב"ריצ'רד ג'ול" של קלינט איסטווד מ-2019, כמאבטח חפרן שכולם מזלזלים בו (אבל הוא צודק במקרה הזה, ומצליח למנוע פיגוע חמור באולימפיאדה), היו כבר דיבורים על מועמדות לאוסקר. והנה, לפני שנתיים האוזר התקרב לכאורה למרחק נגיעה מפסלון ותהילת עולם: על פי דיווחים עיקשים, האוזר הצנוע היה הבחירה הסופית והיחידה, עוד לפני אודישן, לתפקיד הראשי בסרט האחרון של טרנטינו - "מבקר הקולנוע" על מבקר סליזי, בודד ושמן בהוליווד של הסבנטיז. אלא שאיפשהו בנסיעות בין לוס אנג'לס לתל אביב, טרנטינו גנז את הפרויקט ועזב את התסריט, החלומות של חנוני קולנוע ברחבי העולם נגוזו גם, והאוזר נותר בינתיים לשחק דמויות משנה של אהבלים בכל סרט שייקח אותו.
"כדורים ברשת" - טריילר
האיש שאני הכי פחות מסמפט בהוליווד הוא מארק וולברג. כבר 20 שנה שהוא מאייש את אותו שטאנץ לא-סימפטי של "גבר אלפא", וכיום פחות או יותר מופיע בשני סוגי סרטים לא מעניינים: או שהוא מגלם את אותו גיבור אמריקני נוהם בסרטי אקשן פומפוזיים שהם לחם חוקם של תומכי טראמפ, עם גרסה הוליוודית מצוחצחת של איזושהי פרשייה היסטורית אמיתית שנשלפה מכותרות העיתונים מלפני 15-20 שנה (פיצוץ אסדת נפט? מארב באפגניסטן? הכל הולך, והכל עדות ל"גבורה אמריקאית" בסרטי וולברג, כשבמציאות זה היה בעיקר מופע של רשלנות וטמטום). הסוג השני של סרטי וולברג, המוצלח מעט יותר, כולל את אלה שבהם הוא צוחק על הפרסונה הזו. לפעמים זה מופתי, כמו ב"רווח וכאב", ולפעמים זה סתמי, כמו בסרטי "גבר גבר" שבהם הוא מופיע מול וויל פארל הנעבעך ומסתבר שהוא הבן של מל גיבסון, מי שלעיתים נראה כמו מקור ההשראה של וולברג לכל הגבריות הרעילה הזו. עכשיו וולברג והאוזר מתאחדים בקומדיה "כדורים ברשת" שעלתה באמזון פריים, והיא שייכת לתת-הז'אנר השני של סרטי וולברג - קרי, הקומדיות שבהן הוא צוחק על עצמו ומצוות ל"גבר ביתא" חננה שיאזן אותו.
במקור שמו של הסרט הוא Balls Up - שזה מילולית "כדורים למעלה", אבל בהקשר של עלילת הסרט היה יותר נכון לקרוא לו "ביצים למעלה", כי הסרט לגמרי עוסק קודם כל באזורים האינטימיים שם למטה, ולא במשחקי כדור. הסיפור סובב שני עובדים יריבים בחברת קונדומים: אחד חנון דחוי (נחשו מי), השני הוא החתיך בעל הביטחון העצמי המופרז (וואו, לא ראיתי את זה בא). הם מצליחים למכור לממשלת ברזיל קונדום חדשני שיהיה "אמצעי ההגנה הרשמי של מונדיאל 2025" שאותו היא מארחת (כן, בסרטים אמריקאים מונדיאלים נערכים בשנים לא-זוגיות, מסתבר). אבל אחרי רבע שעה ו-70 בדיחות ז*ן, הם מסתבכים והופכים לאויבי האומה - ואז צריכים לברוח מההמון הזועם, מקרטלים, מחיות בג'ונגלים וכל הבלה, בלה, בלה הזה עד שיבינו שבעצם הם לא כאלה אויבים מרים, שהם יכולים ללמוד אחד מהשני, ושאר נקודות שמסומנות בספר התסריטאות הבסיסי ביותר כ"התרה" ו"סוף המסע".
מדובר בנצר לז'אנר קומדיות משובחות שמזוהה עם חבורת בן סטילר/וויל פארל מלפני 20 פלוס שנה. מה שמכונה לעיתים "קומדיות גאוניות מפגרות" על שם "זולנדר" פינת "דודג'בול" - אלו שמשדכות בין שני כוכבים מצחיקולים, אחד מהם היה לרוב סטילר או פארל, ומולם אושיות כמו ג'ון סי ריילי, אוון ווילסון, וינס ווהן, ג'ון הדר ובדמדומי הז'אנר, וולברג. העלילה התרכזה ביריבות/חברות/יריבות-שהופכת-לחברות באיזה עולם איזוטרי שגיבוריו לוקחים אותו ברצינות תהומית - אליפות מחניים, דוגמנות גברים, החלקה אמנותית על קרח וכו'. מעבר לצחוקים, שתמיד היו מרובים, וביתר שאת כשאתם קצת שיכורים ובהיי, הקומדיות הנפלאות האלה היו בעלות לב ענק כין הן כמעט תמיד סיפרו על גברים שסירבו להתבגר והעדיפו להתמסר לאובססיות שלהם. זה היווה שיקוף מושלם לתלמידי התיכון, הקולג', והאוניברסיטאות שצפו בהם שפוכים אי שם בתחילת שנות האלפיים, בימי השיא של הז'אנר (כותב שורות אלה מודה בשמחה באשמה). עכשיו פארל כבר לא כוכב, ו-וולברג נושא את הלפיד לבדו עם שותף חדש, בסרט שדורדר בצדק אל מחוזות הסטרימינג. חבל.
את "כדורים ברשת" ביים פיטר פארלי, וזו סגירת המעגל המשעממת בעולם. פארלי, למי שלא זוכר, הוא חלק מצמד האחים פארלי - שביום מן הימים יהיה כתוב על קברם "הבמאים של 'טיפשים בלי הפסקה'". הקלאסיקה הקומית המושלמת מ-1994 עם ג'ים קארי וג'ף דניאלס, היא קצת האב הקדמון של סרטי סטילר/פארל על "שני אהבלים נגד העולם". משם האחים המשיכו לעוד שת"פים עם קארי בשיא כוחו בניינטיז ("אני עצמי ואיירין", "הפנטזיה של הל"), ועם סטילר בלהיט הגדול הראשון שלו ("משתגעים על מרי" המופתי מ-1998). אחרי צלילה בנתוני הקופות עם כניסת המילניום והתפרקות השותפות עם אחיו, פארלי צץ משום מקום ב-2018 עם סרט הסאחים האולטימטיבי - "הספר הירוק". המעשייה טובת-הלב נוסח "הנהג של מיס דייזי", על נגן שחור מעודן והנהג הלבן הערס שלו שמתקרבים/מתרחקים בשנות ה-60 באמריקה הגזענית (פארלי כנראה ממש אוהב סרטים על צמדים), הגיעה עד האוסקר, כולל זכייה בפרס הסרט הטוב ביותר וגם באוסקר התסריט שאותו חבק פארלי. המבקרים וקובעי הטעם בארה"ב התמוגגו לגלות שהבמאי של סצנת החירבון ב"טיפשים" עושה לפתע דרמה מחממת-לב לכל המשפחה נוסח "פורסט גאמפ". עזבו רגע את העובדה ש"הספר הירוק" נרשם מיד עם זכייתו כאחד מזוכי האוסקר הבינוניים בכל הזמנים, שבעצמו חוטא בנקודת מבט די גזענית - פארלי היה אמור להיות על המסלול לארץ האנינים.
ובכן, לא. החדשות הטובות למי שחושבים כמוני ש"טיפשים בלי הפסקה" טוב עשרות מונים מ"הספר הירוק", היא שכנראה גם פארלי חושב ככה - וחזר לעשות קומדיה עם הרבה בדיחות על אשכים מיוזעים (מצד שני, בהמשך השנה פארלי יוציא סרט ביוגרפי על סטאלון, אז אולי הוא עדיין חולם על אוסקרים). החדשות הרעות הן ש"ביצים למעלה", סליחה, "כדורים ברשת", אינו סרט טוב. הכימיה בין וולברג להאוזר שואפת לאפס, הם באמת נראים כמי שלא מבינים ולא סובלים זה את זה - רק שבשום שלב לא נראה שיש סיבה שיתחילו לחבב אחד את השני ולשתף פעולה. חמור מכך, הסרט פשוט מצחיק משמעותית פחות מכל הטייטלים שצוינו לעיל בז'אנר "האהבלים נגד העולם", והנוסחה שלו די שקופה.
למשל, בנקודה שכמובן מפומפמת בכל הטריילרים, היא הקפיצה לביקור של יקיר ישראל, סשה ברון כהן, להופעת אורח. בנוהל, על ברון כהן הוטלה המשימה לגלם את הנבל בעל המבטא הזר השערורייתי - אולי מתוך הבנה שמי שמורשה להעליב אומות אחרות בשביל האמריקאים הוא רק בריטי חסר בושה. אז אחרי עלי ג'י, בוראט הקזחי, ברונו האוסטרי, הדיקטטור הערבי והנבל הצרפתי ז'ראר ב"לילות טלדגה" מול פארל וריילי, ברון כהן מגלם הפעם ראש קרטל ברזילאי. זה הרבה פחות קורע ממה שזה נשמע. ברבע שעה שלו על המסך כהן מגיע, לבוש פאה בלונדינית, מברבר קצת בג'יבריש, מוציא כמה הצהרות שערורייתיות, מופיע לרגע בבגדים מינימליים כי זו כנראה דרישה קבועה בחוזה שלו, ויוצא מהסרט. מפרגנים לך על המיליונים שקיבלת, סשה, תמורת שלושה ימי עבודה.
מה שנותר הן שתיים וחצי סצנות מצחיקות, רק אחת ממש שערורייתית בגזרת ההגעלות (בליעת קונדום מלא קוקאין - מבחינתי אחלה, בסרטים כאלה כמה שיש יותר גועל מפתיע, אז יותר טוב) ועוד סצנה אחת לקראת הסוף שכוללת את חשיפת איברו של וולברג - כלומר תותב של האיבר - בנסיבות מכאיבות. האם זה הומאז' משועשע של פארלי ושות' לסצנה הטובה ביותר בקריירה של מארקי מארק, שבה הוא חשף את המארקי שלו בסוף "לילות בוגי"? יכול להיות, אבל על קריצה שובבה אחת לא מעלים לסרטים ציון. נאמר רק שלאור העובדה שלוולברג יש יחסים מאוד בעייתיים עם יצירת המופת של פול תומאס אנדרסון מ-1997, שהיוותה את שיא הקריירה הקולנועית שלו והוא בתורו ניסה להתנער ממנה לא פעם, החוצפן (וולברג הוא נוצרי אדוק, הסרט עוסק בפורנו, פויה) - כיף לדעת שאולי הוא קצת השלים איתה. ובואו, זה לא שהסרט הנוכחי אנין בהרבה וחסר פינים. אז אולי זו דרכו של וולברג, סלחו לנו על הצרפתית, להכיר בכך שהוא קצת "ילד ז*ן".
באין צחוקים, מה שנותר מ"כדורים ברשת" הם בעיקר מחשבות נוגות על שלל המשתתפים בו. למשל פארלי, שהעובדה שאינו מצליח לשחזר את האנרגיה וההומור של סרטיו מהניינטיז היא הדבר הפחות מטריד פה. כולם מזדקנים. אלא שפארלי, בנוסף לבימוי וכתיבת "הספר הירוק" האיום בשנת האוסקר, עלה לכותרות אז בהקשר הרבה פחות מחמיא: מסתבר שבשיא כוחו כבמאי/מפיק בשנות ה-90, הוא נהג לחשוף בסט את איבר מינו בהפתעה בפני עוברים ושבים - מן בדיחה כזו של "בנים יהיו בנים". בין הנחשפים גם נחשפות, רובן ככולן כפופות אליו, ולאחת מהן קראו קמרון דיאז - כוכבת "משתגעים על מרי". פארלי הוציא אז הודעת התנצלות ארכנית שבה הסביר שזה היה נטו הומור דבילי, שהוא מצטער, ויתקן את דרכיו. והנה הוא מוציא סרט שכל הווייתו היא פינים, חשיפתם, הסתרתם והגנה עליהם. אם יש נקודה לזכותו של "ביצים למעלה" - זה הניסיון לנרמל את הדיבור על איברי מין וקונדומים, ולנטרל את השפה שרואה בהם דבר "גס" בהגדרה. ומצד שני, כשזה מגיע מפארלי והעבר המטריד שלו שהגיע כמעט למחוזות קינסול ו"מי טו", לא ברור אם מדובר בהודאה באשמה, או בנקודת העיוורון הגדולה בעולם.
והנה עוד קרדיט מפתיע שלא חשבתי שאתקל בו יותר כמפיק מהשורה: דייויד אליסון. כן, בנו של לארי אליסון, חבר של טראמפ, שהשתלט על אולפני פרמאונט ורשת CBS ועכשיו גם על אולפני וורנר ורשת CNN. על אליסון כתבו השנה אלפי מילים כגביר החדש של הוליווד - גם אנחנו - והנה הוא צץ כאחד משורת מפיקים בקומדיה לא חשובה שנזרקה לאמזון פריים. היא הופקה בכלל תחת המטרייה של אולפני MGM שהם היום מחלקה עלובה בתוך התאגיד של ג'ף בזוס, אז המחשבה שמיליארדר אחד החליט לנדב את הפרויקט הצדדי למיליארדר אחר, די מסגירה מה הוא חושב עליו. כנראה שזה פרויקט שאליסון הצעיר חתם עליו עוד לפני מסע רכישות האולפנים המאסיבי שלו, ושכח ממנו ברגע שהיו לו דברים חשובים יותר לעשות - כמו שיקרה לכם, דקה אחרי שתראו את הסרט. אפשר לוותר.
