סטיבן קינג כתב את "הנרדף" (1982) בבולמוס שתודלק בשלל כימיקלים ושנמשך, לפי עדות הסופר, לא יותר מ-72 שעות. הוא פרסם אותו תחת שם העט "ריצ'רד באקמן" שבו כבר השתמש בשלושה מקרים קודמים. קינג עשה זאת כדי להתגבר על מגבלת כמות הספרים השנתית שהוצאת הספרים שלו הטילה עליו. עלילת הספר מתרחשת בארה"ב דיסטופית של שנת 2025, חברה שבה דרוויניזם קפיטליסטי רומס את חיי בני המעמדות הנמוכים. מנגנון השליטה שבו קינג מתמקד הוא בידור טלוויזיוני אווילי ומסיח דעת – תוכניות ריאליטי שבהן בני אדם מושפלים ומומתים להנאת הצופים. הפופולרית שבהן היא "הנרדף" שבה המשתתפים ניצודים למוות בידי מחסלים מיומנים. מי מהם שיצליח לשרוד 30 יום יזכה בפרס של מיליארד דולר – אך אף משתתף לא שרד כדי לקבלו. זוהי סאטירה ברוטלית ואפלה שנושאת בדפיה את הזעם המתפרץ של יוצרה.
קינג הוא לא רק סופר פורה במידה יוצאת דופן (63 רומנים, כ-200 סיפורים קצרים) הוא קרוב לוודאי הסופר שזכה לכמות העיבודים הגדולה ביותר, עם 37 סרטים ו-37 סדרות וסרטי טלוויזיה נכון לשלהי 2025. ב-1987 הבמאי פול מייקל גלייזר ותסריטאי האייטיז הבולט סטיבן אי. דה סוזה ("48 שעות", "קומנדו", "מת לחיות") עיבדו את הספר לסאטירה טראשית בכיכובו של ארנולד שוורצנגר. אם לא לוקחים את הסרט ברצינות, הרי שהתוצאה מבדרת למדי – כסאטירה סוג ב' של פול וורהובן ("רובוקופ", "גברים בחלל"). שוורצנגר, שההיפר מסקוליניות שלו מודגשת בבגד גוף בצהוב מבריק, הביא לסרט את משפטי מחץ המגושמים שאיתם הוא מזוהה. מחסלים שנראים כמו קריקטורות מעולם ההיאבקות חופשית של שנות ה-80 רודפים אחריו - אופנוען שמנופף במסור חשמלי, מחסל יפני שפועל בזירת הוקי קרח, וזמר אופרה גרמני שמן, לבוש בבגד מתכתי של אורות מהבהבים, שמחשמל למוות לצלילי "דהרת הוולקירות" של ווגנר.
על העיבוד הנוכחי של "הנרדף" (The Running Man) חתום הבמאי אדגר רייט, שרבים זוכרים בחיבה את טרילוגיית סרטי ה"קורנטו" שלו (בעיקר "מת על המתים" ו"שוטרים לוהטים"). מאז סרטו המצליח האחרון ("בייבי דרייבר" מ-2017) הוא עשה רק סרט אחד ("אתמול בלילה בסוהו" מ-2021) שנכשל. רייט נדרש להוכיח את עצמו בהפקה גדולה משל סרטיו הקודמים, ונכונות ליצור סרט שבהכרח יישא אמירה בעלת ממד פוליטי מעודכן. התוצאה מאכזבת וחסרת חשיבות או ערך רב. יחד עם התסריטאי מייקל באקול ("האקסים של החברה שלי") השניים יצרו סרט נאמן למקור הספרותי, שמנסה לשלב אלמנטים ז'אנריים מבדרים. תמהיל של 80 אחוזים מהספר של קינג (שבו רייט נועץ ואף ביקש אישור שלו לשינויים ביחס למקור), ו-20 אחוזים בידור מהסוג שהיה בעיבוד של 1987. זה לא ממש עובד כשהעיבוד הנוכחי חלול מבחינה פוליטית, ולקוי כבידור. הוא לא ממיר ומתאים את המקור הספרותי של 1982 לסרט של 2025 – בשונה ממה שפול תומס אנדרסון מצליח לעשות ב"קרב רודף קרב".
בן ריצ'רדס (גלן פאוול) הוא עובד צווארון כחול שמתקשה למצוא עבודה בגלל המוניטין השלילי שצבר בקרב מעסיקים פוטנציאלים. ניתן להבין כי מוניטין זה נובע מנטייתו למחות בתקיפות כנגד תנאי העבודה מסכני החיים של העובדים. אבל עכשיו הבת הקטנה שלו חולה בשפעת מסוכנת, והעבודה של אשתו שילה (ג'יימי לוסון) כמלצרית במועדון לילה מפוקפק אינה מספיקה כדי לשלם בעבור התרופות הנדרשות. בלית ברירה הוא מנסה להתקבל לאחת מאותן תוכניות ריאליטי מבזות, אבל מתומרן בידי דן קיליאן (ג'וש ברולין) הבוס הגדול של רשת השידור, להשתתפות בתוכנית הריאליטי שממנה לא יוצאים בחיים. קיליאן מזהה בריצ'רדס את השילוב בין זעם ונואשות שעשוי להפוך אותו למתחרה מבדר במיוחד.
דמות נוספת במערך הדמוני של התוכנית היא של המגיש הפופולארי בובי טי. (קולמן דומינגו "לועס את התפאורה"), שמציג בדרך מניפולטיבית את המתחרים כרוע שאותו יש למגר. לצופים יש תפקיד אקטיבי בתחרות כמי שעשויים לזכות בעצמם בפרסים אם יעבירו מידע אמין על המקום בנו המשתתפים מנסים להסתתר. יש אלמנט מיושן בסאטירה שמתרחשת בארה"ב מקבילה של שנת 2025, שבה המדיום הטלוויזיוני פועל ללא נוכחות משמעותית של רשתות חברתיות. אלמנט העדכון למצב הטכנולוגי העכשווי מצוי במניפולציות AI שמבוצעות על הצופים, של זיוף סרטונים – אבל זה לא מספיק.
החלקיות קיימת בהיבטים נוספים של הסרט. עד שהתחרות מתחילה העלילה מדשדשת. דמויות משנה שצצות בעלילה ומוצאות ממנה באופן שרירותי (מן הסתם רבות מהן לא שורדות). בסופו של דבר הכל תלוי בנוכחותו של גלן פאוול שכמעט אין רגע שבו הוא לא נמצא על המסך. "הנרדף" מנסה למכור לנו את פאוול כיורש לאקשן נוסח טום קרוז. בשונה מתפקיד המשנה שהיה לפאוול ב"אהבה בשחקים: מאווריק" – כאן כל האחריות היא עליו. לאורך הסרט פאוול נדרש להיות בתנועה מתמדת, בדרך שמזכירה את המנטור שלו (פאוול דיווח שקיבל עצות רבות מקרוז). אבל מעבר לכריזמה של פאוול, ולהפגנה של גופו השרירי (כולל סצנה שבה הוא נמלט ממלכודת בעודו חמוש רק במגבת קטנה) אין סצנות שכתובות בדרך שמשרתת מוצלחת את הנוכחות הפחות אינטנסיבית ויותר נינוחה שלו.
עיבוד ל"הנרדף", 43 שנים לאחר כתיבתו, נעשה לאחר לא מעט סרטים וסדרות שעבדו עם רעיון דומה. הבולטים שבהם הם "באטל רויאל" (2000) של קינג'י פוקסאקו וסדרת ספרי וסרטי "משחק הרעב". זהו אתגר לא פשוט לעבד את הספר תוך התאמה להווה, ועבור קהל שיש לו הכרות עם סרטים דומים. בספטמבר עלה למסכי הקולנוע בארה"ב "הצעדה" (The Long Walk) עיבוד נוסף לספר של קינג/באקמן שנכתב שלוש שנים לפני "הנרדף". גם בו יש סוג של ריאליטי הישרדות ברוטאלי, אבל העיבוד הקולנועי שבייים מרטין לורנס לא מנסה לרכך או לאזן את הברוטאליות הזו והתוצאה מעניינת ומשמעותית יותר מסרטו של רייט. "הצעדה" נקנה להפצה, ויש לקוות שאכן יעלה על המסכים בישראל.
