את הקרנת הבכורה של "המנט" בפסטיבל טורונטו האחרון פתחה קלואי ז'או בתרגול מדיטציה. בעודה ניצבת על הבמה באולם רוי תומפסון הענק בעיר, פנתה הבמאית זוכת האוסקר לקהל וביקשה מכל אחד ואחת מבין 1,500 הצופים לעצום עיניים ולקחת נשימה עמוקה. ואז עוד אחת, ועוד אחת. בקולה הענוג ניסתה להשרות על כל הנוכחים אווירת רוגע ושלווה נפשית לפני שהם פוקחים עיניהם שוב כדי לצפות בדרמה המהורהרת שלה על המסך הגדול. בסופה של ההקרנה, רבים מהם יצאו מהאולם כשהם מתייפחים עם תחושת זיכוך. "אני לא חושבת שהרבה מאיתנו גדלו בתרבויות שחגגו ביטוי רגשי. לימדו אותנו שככל שאת מרסנת יותר את הרגשות שלך, וככל שאת יותר מאופקת - כך את נחשבת בוגרת יותר", מסבירה ז'או את החיבור שלה לחוויה האמוציונאלית שלה כיוצרת וכצופה בריאיון מיוחד ל-ynet, ביחד עם השחקנית הראשית בסרט, ג'סי באקלי.
בראיונות קודמים סיפרה ז'או כיצד היא נאלצה להתמודד עם לא מעט משברים אישיים בשנים האחרונות, שנותרו חסויים בעודה משגשגת בקדמת הבמה של תעשיית הקולנוע האמריקנית כיוצרת עצמאית, וגם כבמאית מסחרית. לדבריה, שגרת המדיטציה שאימצה וההשראה שסיפקו לה הפסיכולוגים חובבי המיתולוגיות - קרל גוסטב יונג ומריון וודמן - העניקו לה כוחות נפשיים בדרך להתגברות על נקודות השפל. ואילו עתה, אחרי שבאמתחתה כבר יש פרס אוסקר אחד על "ארץ נוודים" המהורהר בכיכובה של פרנסיס מקדורמנד מ-2020, היא מתבוננת קדימה למועמדות כמעט ודאית לאוסקר עם "המנט", ואולי פרס נוסף לסרט הטוב ביותר. אולם לדבריה, ההישג החשוב ביותר הוא ערוץ הביטוי שהסרטים הללו מאפשרים לה גם היום, בגיל 43, כשהיא נהנית ממעמדה כאחת מהיוצרות הבולטות כיום בהוליווד.
"המנט" - טריילר
(באדיבות טוליפ אינטרטיינמנט)
"בעבר כמעט ולא היו דימויים או ארכיטיפים של אישה שמבטאת את עצמה במלואה בלי להיענש, בלי להיהרג, להיות מושמצת או להיחשב רעה. גם במיתולוגיה, האישה שמעזה להתבטא נתפסת לעיתים קרובות כמפתה, כסכנה", מסבירה ז'או, שנולדה בסין למשפחה אמידה שנתנה את ברכת הדרך והכסף לעזוב את מולדתה לבריטניה ובהמשך לארצות הברית. "החלק הזה בי חי שנים ארוכות עמוק בצל. דרך הגותו של יונג ו-וודמן, כמו גם באמצעות פיענוח חלומות, למדתי לשלב את האישה הפראית הזאת. זה מה שהעבודה הזאת עושה - עוזרת לשלב את הצל. גם לגברים יש את זה. אומרים להם לא לבטא פגיעות או מיניות, ואז זה מודחק ויוצא בדרכים רעילות".
הרעיונות הללו, שנעים בין החוויה הרגשית (הנשית לכאורה) לבין התפיסה הרציונלית (הגברית בהגדרה), באים לידי ביטוי בסרטה החדש של ז'או - עיבוד לספרה של מגי או'פארל, "המנט". מתוך ערבוב של בדיה עלילתית והמקורות ההיסטוריים, הסיפור חוזר לאחורי הקלעים של יצירת המחזה "המלט" וההקשרים האישיים של מחברו, וויליאם שייקספיר. על פי הנרטיב הזה, ההשראה לדמותו של נסיך דנמרק המלט, והטרגדיה האישית שנעה בין תככים פוליטיים לקשרי קרבה אנושית, נובעת מחייו הפרטיים של שייקספיר, מערכת היחסים עם בת זוגו אגנס, והאובדן הכבד שנפל עליהם עם מות בנם הצעיר, המנט. ההתמודדות של השניים עם תחושת האבלות בין רגש להגיון היא זו שדחקה את שייקספיר לחדר הכתיבה והתיאטרון, בעוד אשתו המיוסרת נותרת מאחור להתמודד עם הכאב.
"אני חושבת שקיבלתי הכשרה משמעותית בחיים שלי דרך אהבה לגברים. אבות, דודים, אחים, ובני זוג שהתקשו לבטא רגשות, ושנאלצו להדחיק אותם כי כנראה אף פעם לא הרגישו בטוחים מספיק לבטא אותם", אומרת ז'או במידה מפתיעה של פתיחות אישית, ומתארת כיצד היא - על אף היותה אישה זערורית - הרתיעה את הגברים בחייה על רקע השגשוג שלה בקולנוע הבינלאומי כל הדרך אל האוסקר עם "ארץ נוודים" (ואחר כך כבמאית מטעם מארוול של סרט גיבורי העל "הנצחיים"), "כאישה שמאוד מבטאת רגשות, מצאתי את עצמי מחזיקה הרבה מרחב כדי לאפשר להם לבטא את שלהם, אבל באותו זמן הם גם היו בורחים ממני ולא חוזרים הביתה, כי לא היה להם מקום לעצמם. ואני חושבת שגם בספר של מגי הדינמיקה הזאת הייתה מאוד ברורה. אבל הוא שונה אצל כל אחד, אתה יודע".
ב"המנט", ז'או נותנת מרחב ביטוי לפול מסקל, שלא בהכרח מנצל אותו עם הנוכחות השקטה שלו כוויליאם שייקספיר. השחקן האהוב - כמו גם המחזאי העילאי שהוא מגלם - מחווירים מול דמותה של אגנס, וההופעה הטעונה רגשית של ג'סי באקלי שמגלמת אותה. "לא באמת ידעתי עד כמה עמוק, ועד כמה מלאי ניואנסים, פול וג'סי ייקחו את האיכויות הארכיטיפיות האלה שאני מתארת. התפקיד שלי היה לסמוך על שניהם שיביאו את מי שהם אל תוך הדמויות", אומרת ז'או.
בפער בין בני הזוג ודרכי ההתמודדות השונה שלהם עם האובדן, הקולנוענית המעודנת מעניקה לשייקספיר את המילים, התובנות והשתיקה, ולאגנס את התשוקות, הדחפים והבכי הבלתי פוסק. כששייקספיר סוגר את הפה ופותח את ליבו על הדף, אשתו יוצאת ליער ומתאחדת עם הטבע כאילו הייתה פיה מיתית או מכשפה - הכי רחוק מההיגיון הקר, המזוהה כתכונה גברית. "אני חושבת ששתי האנרגיות האלה קיימות בתוך כולנו. זה גם הוויה וגם עשייה, חיים ומוות, שנמצאים בכל אחד ואחת מאיתנו", אומרת ז'או ומפתיעה כשהיא מודה שגם כאישה היא מזדהה עם דמות הגבר בסרט. "אני כנראה נוטה יותר לכיוון של שייקספיר, אבל מאוד מפחיד אותי ללכת לכיוון האגנס שלי. עבור הרבה נשים, הבעת דעה נושאת פחד קמאי. אם תבטאי את דעתך את עלולה להיצלב, להישרף. אני כבר לא מפחדת ללכת לשם, אבל עשיתי הרבה עבודה. אני נוגעת בזה יותר עכשיו. מבחינתי, השאלה 'מה קורה לאישה שנקרעת מבפנים ואיך ניתן להכיל את זה?' נענית דרך המילים של שייקספיר. הן הכלי שיכול להכיל את הרגשות הגדולים ביותר, וזו הסיבה שהוא קיים כפי שהוא קיים כל כך הרבה זמן".
עבור באקלי בת ה-35, דווקא ההיבטים הרגשיים של אגנס שהיא מגלמת מהדהדים את אישיותה, והיא מודה בהכנעה שהיא נוטה לעיתים להיות נטולת הגיון לחלוטין - מה שבא לידי ביטוי גם בריאיון, שבו היא מפגינה תחילה הססנות ביישנית, ואז מדברת בפתיחות כנה ולא שגרתית לכוכבות במעמדה. "אני כנראה ההפך מקלואי. אני לא ממש מצליחה להכיל את הרגשות שלי. בכל פעם שניסיתי לחיות בצורה יותר רציונלית, זה היה אסון מוחלט. זה פשוט לא עובד בשבילי", היא נחשפת, "לפעמים זה מקום קשה להיות בו, בעולם שמעריך רציונליות. יש הרבה פחד סביב דרך חיים אלמנטרית כזאת. הרגשתי את זה מאז שהייתי ילדה קטנה. זאת תחושת הר געש בעולם שאומר לי להחזיק את זה בפנים. הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ. אני מרגישה, אני רוצה, ואני סקרנית במידה כזאת שהגבולות של החיים לא מספיקים למה שאני חווה בפנים".
נראה דווקא שאת מצליחה לפרוק את זה היטב על המסך.
"הרבה מהעבודה שנמשכתי אליה בדמויות הנשיות שזכיתי לגלם הייתה ניסיון לפרק את הקיר הרציונלי הזה. אבל כשמנסים לפרק אותו, העוצמה הזאת יכולה להפחיד. ואז מגיעות התוויות: המכשפה הקרה, השריפה על המוקד, האישה שהיא מטען כבד מדי. מה שקלואי אפשרה לי דרך הדמות של אגנס זה את האופן שבו האנרגיה הזאת יכולה להתפשט. לא דרך זעם או כעס, אלא דרך האכזריות העדינה של הרוך. ומה קורה כשהרוך הזה מוצב מול הדברים המלאים ביותר בחיים שלה: אובדן, דמיון, מקומות שגדולים מהיער שבו היא שוהה - כמו העולם, כמו אנשים".
באקלי, שגדלה בעיירה קילארני שבאירלנד, הצליחה לפרוץ החוצה מה"יער" שלה ופרצה כזמרת וכשחקנית לפני שהפכה לכוכבת בינלאומית עם הופעות בסדרות "צ'רנוביל" ו"פארגו", ובסרטים כמו "אני חושבת לגמור עם זה" של צ'רלי קאופמן, "הבת האבודה" של מגי ג'ינלהול, ו"נשים מדברות" של שרה פולי. היא מספרת כי ההצלחה שלה היא תוצאה של מרד הנעורים שלה כתלמידה שובבה שלא השתלבה בפנימייה הקתולית האדוקה שבה למדה. "זה היה מקום מאוד מדכא ומאוד ממוסחר, אבל אני לא גדלתי ככה. היינו די פראיים, כמעט צוענים. החיים והחוויה אף פעם לא היו משהו שמודדים בכסף אצלנו", באקלי נזכרת.
5 צפייה בגלריה
ג'סי באקלי (במרכז) עם פול מסקל וקלואי ז'או
(צילום: Matt Winkelmeyer/Getty Images for Palm Springs International Film Society)
"התפרקתי לגמרי בגיל 15. בבית הספר קראו לי 'הזאבה הבודדה', כי הייתי פשוט הולכת לבד ליער. הייתי מנגנת כל הזמן. זו הייתה פנימייה טובה למוזיקה, אבל התביישתי בכמה שהייתי זקוקה ליצירה. הייתי קמה בחמש בבוקר, גונבת את המפתח לחדר המוזיקה, ומתאמנת לפני שמישהו התעורר, כי לא רציתי שאף אחד יראה עד כמה אני צריכה את זה. וכשנכנסתי לעולם הזה, אני חושבת שזו הסיבה שתמיד הייתי צריכה מרחב ליצור".
ועכשיו במקום חדר המוזיקה - את מקבלת את קדמת הבמה על מסך הקולנוע.
"רק עכשיו מתחילה השפה של נשים לעלות לפני השטח. לפגוש אנשים כמו קלואי, מגי ג'ילנהול או שרה פולי - נשים שיוצרות נהר שבו השפה הזאת יכולה לעלות ולהוביל - שינה הכול. הן משנות את תעשיית הקולנוע והתרבות כך שילדה צעירה, או מישהי בגיל 50, תוכל לזהות את עצמה ולהגיד: אני לא צריכה להיות קטנה או להתחבא בחדר המוזיקה. יש מקום לחלקים הכי גדולים שבי. לא ידעתי את זה כשהייתי בת 15. אולי כשראיתי את קתרין הפבורן, או ג'ודי גארלנד, או אמה ווטסון, הבנתי שהן לא משאירות שום דבר בפנים. ככה זה להיות בן אדם, וגם מנהיגה נשית שיוצרת מרחב".
