בשבוע שעבהסנר יצאה לתקשורת ההודעה המסעירה מטעם צוות הפקת "פלסטין 36": השחקנים סוזן סרנדון, מארק רופאלו, ריז אחמד, ודייגו לונה, הקומיקאי רמי יוסף, והבמאיות ז'ולי דלפי, אווה דוברניי ומירה נאיר (אמו של זוהרן ממדאני, ראש עיריית ניו יורק) הצטרפו כמפיקים אחראים לסרט שמייצג את פלסטין במרוץ לאוסקר הזר השנה.
העיתוי לא מקרי. ביום שלישי תוכרז הרשימה הקצרה ובה 15 היצירות הבינלאומיות שנבחרו על ידי חברי האקדמיה האמריקנית מתוך 91 שהוגשו בסך הכל ממדינות מרחבי העולם. חברת Watermelon Pictures, שמפיצה את הסרט בארצות הברית, אמונה גם על קמפיין הפרסים. משאבים כספיים אין, אפילו לא מימון קטארי. תקציב לאירועים ומסיבות לא נשאר, גם לא למסע יחצ אפקטיבי, כך שהתמיכה של האח"מים ההוליוודיים בסרט משמעותית ביותר לקידומו בקרב המצביעים, וזו נשענת על הסנטימנט הפרו-פלסטיני הכללי בתעשיית הקולנוע האמריקנית והבינלאומית, וגם בציבור הרחב.
Watermelon Pictures היא החטיבה האמונה על הפצת סרטים ממדינות ערב, בתוך חברת MPI מדיה האמריקנית שנוסדה על ידי האחים הפלסטינים, ואליד ומאליק עלי (ומנוהלת כיום על ידי בניו של מאליק, באדי וחאמזה). עם דגש על יצירות מהמזרח התיכון, ובמיוחד אלה העוסקות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אין פלא שהיא לקחה חסות על הדרמה התקופתית המושקעת של אנמארי ג'אסיר שחוזרת למרד האיכרים הערבים נגד ראשי המנדט הבריטי על רקע מדיניות ההגירה שלהם והתרחבות היישוב היהודי בשנות ה-30 בפלסטינה. לאחר שמשרד התרבות ברמאללה הכריז על הסרט כמועמד הרשות הפלסטינית (על פי החלטת ועדת מקצועית של מומחים אנונימיים, מודל מהסוג שהשר מיקי זוהר מעוניין לאמץ עבור ישראל), יצא לדרך גם קמפיין האוסקר שעשוי להסתיים בהצלחה.
נישא על המצב הפוליטי הנוכחי, צוות שחקנים מרשים שכולל את ג'רמי איירונס, ליאם קאנינגהם, רוברט ארמאיו, היאם עבאס וסלאח בכרי, ועם התומכים החדשים שהצטרפו מאחורי הקלעים, "פלסטין 36" (אותו הפיק האזרח הישראלי אוסמה בארדאווי, בעלה של ג'אסיר) צובר תאוצה שעשויה לקדם אותו הלאה, לפחות עד לשלב השורטליסט. וזאת על אף מיני-שערוריה שצצה לפתע עם ההודעה על סיום העסקתה של אלנה חדיד (אחותן של בלה וג'יג'י) כמנהלת האמנותית של Watermelon Pictures. זוהי כמובן לא הסיבה העיקרית שסיכוייו של הסרט להגיע כל הדרך לטקס האוסקר בעוד שלושה חודשים. התחרות על המועמדויות קשה וגדושה ביצירות מצוינות מכל העולם, ביניהן שתי דרמות פלסטינות נוספות, שגם הן נוצרו על ידי קולנועיות נשים: "קולה של הינד רג'אב" של כאותר בן הניה שמייצג של תוניסיה, ו"כל מה שנשאר ממך" של השחקנית-במאית שרין דביס שמייצג את ירדן.
"כל מה שנשאר ממך", אשר הוקרן בבכורה דלילת קהל בפסטיבל סאנדנס האחרון, גם הוא מופץ בארצות הברית על ידי חברת Watermelon Pictures, שמריצה אותה לאוסקר מטעם ירדן. כמו במקרה של ג'אסיר, גם דביס ושותפיה ממשפחת בכרי הנצרתית, יצרה דרמה תקופתית שמגוללת סיפור משפחתי לאורך שלושה דורות מאז 1948. בניגוד ל"פלסטין 36" על נבליו הבריטים ואשר נעדר דמויות של יהודים, הנוכחות של הישראלים קיימת ומורגשת, וכך גם השפעתה השלילית על הגיבורים. בפרק הראשון אב המשפחה שריף (אדם בכרי) נאבק על ביתו ביפו הנצורה ב-1948 אחרי ששלח את אשתו וילדיו לגדה המערבית. בפרק השני שריף הוא זקן דמנטי (מוחמד בכרי) ובנו סלים (סאלח בכרי) מנסה להשלים עם נסיבות חייו תחת הכיבוש, עד לאובדן בנו שנורה למוות במהלך הפגנה. בשלב זה, הזעם על חיילי צה"ל המתעללים ומדיניות הדיכוי שמניעה אותם, נמצאת בשיאה כרגיל, אולם דביס פונה במפתיעה למקום של חמלה ואנושיות, כשההורים האבלים מאשרים השתלת לבו של בנם המת בגופו של יהודי. הפרק השלישי יוקדש למפגש הטעון של ההורים והישראלי שחייו ניצלו, ונושא בחזהו את זכרו.
6 צפייה בגלריה
המועמד המוביל מתוך הסרטים הפלסטינים. מתוך הסרט "הקול של הינד רג'אב"
(צילום: Courtesy of TIFF)
המועמד המוביל מתוך הטריו הפלסטיני הוא "קולה של הינד רג'אב", שכבר הבטיח מועמדות בקטגוריה הזרה בטקס פרסי גלובוס הזהב. היוצרת התוניסאית מאחוריו הייתה כבר מועמדת לאוסקר פעמיים, אבל לא העניינים ההפקתיים הופכים אותו ליצירה חזקה כל כך, אלא הסיפור שעליו הוא מבוסס - טרגדיה בלתי נתפסת אותה הוא מנסה לשחזר: מקרה מותה של הינד רג'אב בת ה-5 שנותרה לבדה במכונית בני משפחתה שנהרגו מאש צה"ל במרכז עזה. בדוקו-דרמה המרתקת, הילדה נוכחת רק בקולה כפי שנצרב בהקלטות השיחה שלה למרכז הסיוע של הסהר האדום. השחקנים קלרה חורי, מוטאז מלהיס, עמר חלאל והאחרים משחזרים את המוקדנים בצד השני של הקו, כשהם חסרי אונים. המתח בלתי נתפס וכך גם הצער על מות הזאטוטה הבלתי מעורבת, המפוחדת. הסוף העצוב סחף את הזדהות הצופים בכל העולם, בהם גם בראד פיט, חואקין פיניקס, רוני מארה, חאבייר בארדם, אלפונסו קוארון, ג'ונתן גלייזר שהצטרפו כתומכים מאחורי הסרט. דרים טים הוליוודי שככל הנראה הכריע את הדרבי הפלסטיני מול "פלסטין 36" ותומכיו הנוצצים.
גודש הסרטים הפלסטינים במרוץ לאוסקר הזר הוא לא תופעה חדשה ולו רק בגלל שרוב רובן של ההפקות הללו לא מגיעות מתעשיית הקולנוע הלא קיימת של הרשות הפלסטינית, ונשענות על מימון בינלאומי של מדינות מאירופה והמזרח התיכון. בהן גם קטאר, אשר מעניקה מלגות לרוב ההפקות שנוצרות באיזור, אך משום מה נמנעת מתמיכה בסרטים מקומיים. הנסיכות המוסלמית מעדיפה לא לקחת חלק פעיל במרוץ לאוסקר עם נציג משלה, שעלול להביע ביקורת נגד השלטון בניכר. מנהיגיה למדו מהניסיון של החברים באיראן, שתומכים בקהילת היוצרים המקומית, בתנאים שלהם, אך תוהים מה זה שווה אם אי אפשר לשלוט עליה. משמרות המהפכה יכולים להטיל עליהם מגבלות על ממזרים חתרנים כמו מוחמד רסולוף וג'פאר פנאהי ואף לאסור אותם, אבל הכך הם רק תורמים להגברת התהודה של סרטיהם הפוליטים תוך "הכפשת משטר האייתולות" בזירה הבינלאומית.
מתאנה לתאונה
השנה ועדת הקולנוע הממשלתית של איראן, פראבי, החליטה לשלוח לאוסקר את דרמת המתח "סיבת המוות: לא ידוע" מאת הבמאי עלי זרנגר, שעלילתה מלווה חבורה של זרים במהלך נסיעה ברכב מסחרי באמצע שום מקום. כשאחד מהם מת בנסיבות לא ברורות, הם מוצאים עצמם בסבך של חשדות וקשיים בירוקרטיים.
בכך העדיפו הקומיסרים של משרד התרבות בטהרן את סרטו של זרנגר על פני המותחן הפוליטי החדש של פנאהי, "זו הייתה רק תאונה" שמלווה גם הוא חבורה של זרים במהלך נסיעה ברכב באמצע שום מקום. בעלילה שתווה מתנגד המשטר הנערץ תאונת דרכים מקרית מתחילה השתלשלות של אירועים המפגישה בין הנפגע לבין מי שמזהים אותו כאיש החוק שהתעלל ועינה אותם ומתלבטים בין מימוש תשוקת הנקם שבוערת בהם לבין החמלה האנושית שעדיין מקננת בתוכם. הסרט שהוקרן בפסטיבל קאן השנה בנוכחות הבמאי שהצליח להגיע לצרפת בחשאי, וקיבל לידיו את פרס דקל הזהב, שמסמן אותו כמועמד מוביל לאוסקר הזר, כנציג צרפת דווקא. ממש כמו "זרע התאנה הקדושה" של רסולוף שייצג את גרמניה אשתקד, אומות אירופה נרתמות לטובת חופש הביטוי ברפובליקה האיסלמית.
"זו הייתה רק תאונה" -טריילר
(באדיבות NEON)
בינתיים, איגוד הבמאים האיראנים הגולים פועל מול האקדמיה האמריקנית לקולנוע ושיגר כמדי שנה איגרת פומבית שקוראת להחרים את ועדת פראבי ואת נציגיה לאוסקר. "בעולם בו אמנים וקולנוענים איראנים סובלים מעושק של ממשלת הרפובליקה האיסלמית, זה מדאיג שפראבי, גוף שנשלט על ידי המדינה וידוע בגין הצנזורה והדיכוי שלו, רשאי עדיין להמשיך לבחור נציגים של הקולנוע האיראני לאוסקר. האקדמיה חייבת לשקול מחדש את שיתוף הפעולה שלה עם פראבי בגלל הספקות בנוגע להגינות הבחירות שלהם. קולנוענים עצמאים עומדים מול השלכות קשות, שכוללות מאסרים וחרמות גלל שהם לא מתיישרים עם התעמולה של המשטר", נכתב באיגרת שנשלחה בתגובה לרדיפתם הפוליטית של הבמאים מרים מוג'דם ובחטש סאניהא בגלל סרטם "העוגה החביבה עלי" שהוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין השנה בניגוד להוראות מטהרן. בתגובה, הדרכונים של השניים הוחרמו. בינתיים, נודע כי פנאהי נשפט בהיעדרו והוטל עליו עונש של שנת מאסר, בעודו מקדם את סרטו בניכר.
הכל פוליטי, לא רק בישראל
מיקי זוהר מבין ללבם של הקומיסרים מטעם האייתולות, אולי אפילו מזדהה איתם. בהתחשב בהתנגדות שלו לזוכה פרס אופיר "הים" של שי כרמלי פולק, כנראה שהוא היה מעדיף שלישראל לא יהיה מלכתחילה ייצוג בזירת הקולנוע הבינלאומית - מהאוסקר ועד לפסטיבל קאן. כי כאמור, מה שווה אקדמיה ישראלית אם אי אפשר לשלוט בה או להכתיב לחבריה במי לבחור לפרס אופיר. מבחינת שר התרבות, הדרמה הרגישה ודמות הילד הפלסטיני שבמרכזה, היא לא של ישראל. אפשר לשער שבעיניו, ובעיני אחרים, מדובר בעוד סרט פלסטיני במרוץ. רביעי במספר. בכל מקרה, כבוד השר יכול להיות רגוע, כמו נציג איראן, גם "הים" לא יגיע לאוסקר, או אפילו לשורטליסט. לא רק בגלל שכולם נגדנו וכי "הכל פוליטי", אלא בעיקר כי בלי חברת הפצה אמריקנית או קמפיין עצמאי מאחוריו, או סלבריטיז הוליוודים, הוא לחלוטין לא מורגש או מדובר.
מה שזוהר מסרב לקבל או להשלים עמו (או שלא ממש אכפת לו מתחום התרבות עליו הוא ממונה), הוא העובדה שמאז ומתמיד בזירת הקולנוע הבינלאומית ככלל, והאוסקר הזר בנפרד, הסרטים בעלי המשקל הגדול ביותר הם אלה בעלי המטען הפוליטי. לפחות בקטגוריה הזרה. כך למשל במקרה של נציג אוקראינה "2000 מטרים מאנדרייבקה" של הדוקומנטריסט זוכה האוסקר מסטיסלב צ'רנוב שחוזר לשדה הקרב בארצו, או נציג דנמרק "מר אף אחד נגד פוטין" ובו מביא דיוויד בורנשטיין למסך חומרים שקלט מורה רוסי במצלמתו ומשקפים את החינוך התעמולתי שמנחיל המשטר בראשים ובלבבות של התלמידים הצעירים. דרמת המשפט "בלן" של דולורס פונזי משחזרת מקרה של תביעת אישה על ידי השלטונות באשמת הפלה - סיפור אמיתי מארגנטינה שמכוון לסצנה החברתית פוליטית בארצות הברית, ואילו בצ'ילה הסמוכה מתמקדים ברדיפתם של חברי הקהילה הלהט"בית בדרמה "המבט המסתורי של הפלמינגו" של דייגו קספנדס.
המלחמות של המבוגרים, הטראומות של הילדים
הבמאי השבדי המוערך טאריק סאלח מייצג את ארצו עם המותחן הקומי שלו "הנשרים של הרפובליקה" שמהדהד כרגיל את האקלים הפוליטי במולדת אביו מצרים, ומטיח ביקורת בשלטון א-סיסי ואחיזתו בתעשיית הקולנוע המקומית. מצרים לעומת זאת שלחה דרמת הנעורים החביבה בשם "יום הולדת שמח" של הבמאית שרה גוהר ששבתה את לבם של רבים בארצות הברית, וכך גם במקרה של חסן האדי העיראקי שמשלב ב"עוגת הנשיא" בין דמות של ילדה שובבה לחסותו של הנשיא הנודע לשימצה סדאם חוסיין. אפשר לזהות את אחדות המוטיבים החוזרים מהמזרח התיכון כפי שהם משתקפים בסרטים שמייצגים את מצרים, עיראק וגם ישראל, אבל דרמות התבגרות זורמות מכל רחבי הגלובוס, בעיקר על רקע זוועות מהמציאות של המבוגרים, והן קוסמות בדרך כלל לחברי האקדמיה.
במרכזו של "יתום" מאת לאסלו נמש, סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה השנה, עומד בילד בחיפוש אחר אביו על רקע השלטון הקומוניסטי בהונגריה. "צלו של אבי" של אקינולה דיוויס ג'וניור מייצג את בריטניה אך מלווה מסע של ילדים עם אביהם על רקע תהפוכות שלטוניות בניגריה. "צליל של נפילה" של מאשה שילינסקי מלווה התבגרות של נערות צעירות בתקופות שונות של שינוי חברתי ופוליטי במחוז אלטמרק הכפרי שגרמניה, עשתה רעש גדול בקאן ומאז חוותה נפילת מתח, אבל הדרמה הפמיניסטית הרב-תקופתית והרב-שכבתית עדיין מעוררת תשומת לב כנציגת גרמניה. במקרה של "הילדה השמאלית" של הבמאית שי צ'ינג טסו אין כל כוונה לאמירה פוליטית פרוגרסיבית, אבל הסרט הטייוואני שכבר זמין בנטפליקס נחשב למועמד אפשרי ולו רק בגלל ששון בייקר זוכה האוסקר הפיק וערך אותו (והוא גם האקס של הבמאית).
הנבחרת של NEON
הסרטים הללו, ואולי גם אחרים שעשויים להפתיע, נמצאים כולם בתמונת הסיכויים של המרוץ לאוסקר הזר ערב ההכרזה על השורטליסט, אולם ככל שמדובר במועמדים עצמם - חמישה בסך הכל - הפייבוריטים הם היצירות של הקולנוענים המוכרים, והמוערכים אשר זכו להצלחה בזירת הפסטיבלים הגדולים מקאן ועד ונציה, ואשר חברת ההפצה NEON הביעה את בטחונם בה לקראת עונת הפרסים. לא מן הנמנע שכל חמשת המועמדים הסופיים לפסלון יגיעו מתוך הקטלוג המעודכן של NEON. לצד "זו הייתה רק תאונה" של פנאהי שראשי החברה רכשו בקאן, "סוכן חשאי" של קלבר מנדונצ'ה פיליו (ברזיל), "סיראט" של אוליבר לאקס (ספרד), "אין ברירה אחרת" של פארק צ'אן-ווק (קוריאה) ו"ערך סנטינמנטלי" של יואכים טרייר (נורבגיה) עומדים בראש טבלת הסיכויים.
"ערך סנטימנטלי" - טריילר
(באדיבות NEON)
"ערך סנטימנטלי" שטרייר ביים (וכתב ביחד לשותף היצירתי שלו אסקיל פוקט) ממשיך את הפריצה האבולוציונית הנהדרת של היוצר ושל הקולנוע הנורבגי כולו מאז "האדם הגרוע בעולם" מ-2021. ביחד עם שחקנית הברית המבריקה רנאטה ריינסבה, ובשיתוף הכוכבים ההוליוודים סטלן סקושגורד ואל פנינג, וגם התגלית החיננית אינגה אבסדוטיר ליליאס, הדרמה המשפחתית הלא אופיינית הזאת מרגשת וצינית כפי שהיא צינית וקרירה. מועמד נורבגיה אמנם הפסיד ל"זו הייתה רק תאונה" במרוץ לדקל הזהב, אבל הוא ברירה טבעית יותר לקהל האמריקני הפשוט וגם לזה המתוחכם באקדמיה לקולנוע, שרואה בו מועמד אפשרי גם בקטגוריית הסרט הטוב ביותר.
ברירה טבעית?
על פי חובבי הקולנוע הקוריאני אין ברירה אחרת מלבד "אין ברירה אחרת" של פארק צ'אן-ווק הנערץ שהוקרן בבכורה בוונציה ומאז גורף מומנטום. לי ביונג-הו, המוכר לכולם כוכב על בארצו ומוכר לכם כשחקן הראשי ב"משחקי הדיונון" מוביל את הסאטירה החברתית הזו כאיש משפחה גאה שפוטר ממשרתו וחיפוש העבודה שלו לוקח תפנית זדונית במיוחד כמתבקש בסביבה התחרותית שלו. גם המרוץ לאוסקר הזר הוא סביבה תחרותית, מאתגרת במיוחד, אבל סביר להניח שדירקטור פארק לא ינקוט בצעדים קיצוניים דומים כמו גיבור סרטו. זה לא מתקבל על הדעת במיוחד כשיריבו הגדולים הם כאמור מאותו מחנה של חברת NEON.
"אין ברירה אחרת" - טריילר
(באדיבות NEON)
"סיראט" של הקולנוען הספרדי הצעיר אוליבר לאקס זכה בפרס השופטים בקאן (בצוותא עם "צליל של נפילה") הוא הרפתקה קולנועית שנפתחת ברייב פרוע במרוקו, מתפתח כסרט מסע של אב עקשן (סרחי לופס) בחיפוש אחר בתו שרקדה בין מסיבה למסיבה ונעלמה, וממשיך כסדרה של תקריות לא צפויות בדרך לסוף העולם. השילוב בין המוזיקה האלקטרונית הקצבית על רקע העדינות הרגשית של הדמויות הפגומות נזרקת על המסך כחוויה שלכל הפחות עושה רעש במהלך עונת הפרסים. קלבר מנדונצ'ה פיליו הברזילאי נודע כקולנוען ביקורתי נועז ופרובוקטיבי ויש מכל זה גם ב"הסוכן החשאי", עליו זכה בפרס הבימוי בקאן, אלא שהפעם הוא ממזג בהצלחה - הרבה בזכות ואגנר מאורה המצוין ("נרקוס") שבתפקיד הראשי - סיפור אישי עמוק ופתלתל עם האקלים הפוליטי המושחת תחת הדיקטטורה הברזילאית ב-1977.
ועוד שני סרטים לתת עליהם את הדעת:
"פרנץ" הוא הפקה צ'כית המוקדשת לפרנץ קפקא המזוהה כל כך עם פראג, אך ייצג את פולין, ארצה של הבמאית היהודיה הוותיקה אניישקה הולנד. השחקן הגרמני-ישראלי עידן וייס נראה כשיבוט של הדמות אותה הוא מגלם, והוא נושא על גבו הצנום את הביוגרפיה המורכבת והמרשימה הזאת שחודרת עמוק לעולמו של הסופר האיקוני. אל מול הסביבה האפלולית של פראג, ושל עולמו הפנימי של קפקא, "האהבה שנשארה" של הלינור פלמסון יוצאת אל הנופים הטבעיים והמהממים של איסלנד ובה מתחוללות סיטואציות סוריאליסטיות ענוגות שממחישות את חייהם האפרוריים והצבעוניים של בני משפחה מקומית. שתי היצירות המקוריות הללו עשויות להשתלב ברשימה הקצרה אבל הסיכויים להסתנן לטקס האוסקר עצמו נמוכים יחסית. ולמרות זאת, הם בהחלט יכולים לחדור ללב שלכם.
