הבמאי שי כרמלי פולק לא הופתע כשזכיית סרטו, "הים", בפרס אופיר, התקבלה בטנטרום מרהיב מצד שר התרבות, מיקי זוהר - ומיד אחריה גם יצאה הכרזה על ביטול המימון לטקס הפרסים בעתיד. "אני לא היחיד", הוא מאשר בריאיון ל-ynet, "זה מהלך שקורה כבר כמה שנים - צמצום חופש הדיבור וניסיון שיהיה פה רק בידור ולא שום דבר יותר עמוק. חשבתי לעצמי אחר כך שטוב שזה קרה, כי עכשיו כשאני יוצא לעולם אני לא צריך להסביר שאני לא מייצג את הממשלה הזאת. היא עשתה בשבילי את העבודה. אני לא צריך להסביר שאני מתנגד לה ושאני חושב שזאת חבורה של פושעים פשיסטים ואנטי-דמוקרטים, הוא חסך לנו הרבה עבודה.
"אז אומרים 'אתה עכשיו מייצג את ישראל באוסקר'. אבל מה זה ישראל? אם אלה חברי האקדמיה שבחרו בסרט, או אנשים שיושבים באולמות קולנוע ורואים את הסרט ומתרגשים ממנו, בטח. אם אלה אנשים שמפריע להם מה שקורה והם מוכנים לפתוח את הלב, אז אני נציג שלהם. אם אלה הפלסטינים שחיים תחת כיבוש והסרט הזה שם אותם במרכז, אז בטח. אם ישראל זה סמוטריץ' ובן גביר, אז לא".
"הים" - טריילר
(באדיבות סרטי נחשון)
כרמלי פולק חי בתוך עמו. הוא יודע שהוא עלול - למרות שהיה מעדיף שלא - להשתקף מהריאיון הזה כ"השמאלני הזה", וכבר יכול לדמיין את הטוקבקים. אבל הוא גם מקווה שיהיו מי שיסכימו להביט במציאות דרך העיניים שלו, ולא יתנגד אם גם תצפו בסרט שנבחר לייצג את ישראל השנה בטקס האוסקר, כשלוחה אותנטית של המציאות הזאת. לא משהו בומבסטי, סרט קטן ואישי על ילד אחד שרוצה לראות את הים בפעם הראשונה. החל מסוף השבוע, הוא יוקרן ב-44 בתי קולנוע ברחבי הארץ.
"הים" נוצר וצולם עוד לפני אירועי 7 באוקטובר, בזמן שנראה כמו לקוח מעולם אחר, מתוך ההיכרות האישית של כרמלי פולק עם האוכלוסייה הפלסטינית. השיחות עם המפיצים בחו"ל נשמעו מבטיחות, אבל במהלך המגעים הראשוניים פרצה המלחמה. "כולם החזירו את הסרט", הוא נזכר, "הם לא רצו להתקרב לסרט ישראלי". "הים" שכב על המדף במשך חודשים, עד שבאביב האחרון החלו תזוזות שהלכו וצברו תאוצה. פסטיבלים פתחו שוב את הדלתות, נחתמה הפצה בארצות הברית וביפן, וגם בישראל התמלאו הקרנות הטרום-בכורה. "הרבה אנשים התנגדו בהתחלה לטאגליין 'ילד פלסטיני שרוצה להגיע לים'", הוא נזכר, "חשבו שזה סרט מגויס ומטיפני שילכלך עלינו, אבל לאט לאט אנשים התחילו לבוא ולהבין שזה לא סרט מגויס, אלא סרט על בני אדם".
ואז הגיע טקס פרסי אופיר, שהפך את "הים" מאירוע קולנועי לשערורייה לאומית קטנה. הוא גרף את הפרסים המרכזיים - סרט, תסריט, שחקן ראשי ושחקן משנה, אבל מה שכולם זכרו היה הנאום. כרמלי פולק הקדיש על הבמה את הזכייה ל"נפגעי האלימות והמלחמה בארץ ובאזור", והוסיף ש"אנחנו חיים תחת ממשלה שמבצעת טיהור אתני, מרעיבה אוכלוסייה שלמה ומבצעת רצח עם". תוך כמה שעות התייצב השר זוהר והודיע שהוא מפסיק את מימון "הטקס המביש שמבזה את זכר החיילים”. בהמשך הכריז על הקמת פרס קולנוע ממלכתי חדש, שיחלק 100 אלף שקל לסרט "שיבטא את הרוח הישראלית האמיתית".
"היה הרבה רעש סביב הסרט כי אנשים שלא ראו אותו העבירו עליו ביקורת", מפרש כרמלי פולק, "אבל אני חושב שישראלים הם אנשים רגילים שחיים את החיים שלהם. אנשים לא קמים בבוקר ואומרים 'אני אהיה היום רע כלפי מישהו'. אבל המסגרת והכללים שלה שקופים לנו, ואנחנו לא רואים שהם יכולים להיות מאוד אכזריים ולהפלות לרעה אנשים. אנחנו לא חווים את הסבל שלהם ולא נוח לנו להכיר בזה, כי זה יערער את המקום שלנו".
או שיש לך את הכאב שלך ואתה לא יכול במקביל להכיל את הכאב של מישהו אחר.
"נכון, אבל נגיד שיש לי כאב משלי ואני לא רואה את השכן - כדאי שאני אהיה מודע לזה. שאני אגיד 'כואב לי, אבל כדי להתנהג בצורה הגיונית שתאפשר לכולם בסוף להתנהל במינימום של כבוד הדדי, אני צריך לא לפעול רק מתוך המקום הזה'".
11 צפייה בגלריה
"הם לא ישראל שאני מייצג". איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'
(צילום: אלכס קולומוסיקי, שלו שלום, shutterstock)
ציפית שהסרט יעשה רעש?
"ממש לא, כי אני חושב שזה סרט מאוד אנושי. לא הכנסתי אירועים שחוויתי או ראיתי ויכולתי להכניס, של אלימות או דברים מהסוג הזה".
מיקי זוהר טוען שהסרט מכפיש את חיילי ישראל, אבל הפעולות של כוחות הביטחון והחוק בסרט הן טריוויאליות, בחלקן זהירות וחלקן מנומנמות כמעט. נמנעת במודע מהקצנה כדי לא ליצור פרשנות של הסרט כפוליטי?
"לא. אני חושב שככה זה במציאות, יש טווח מאוד רחב של חיילים ושוטרים, ולא כולם מתנהגים אותו הדבר. אני נתקלתי בכאלה וגם בכאלה, והתלבש לי הגיוני שבא מישהו מקצוען שעושה את העבודה שלו. נתקלתי בהרבה כאלה. אבל הוא משרת אג'נדה שאני מתנגד לה וחושב שהיא לא נכונה, ושהובילה אותנו למקומות איומים במה שקרה לנו ובמה שעשינו לאחרים".
"אני לא חושב שאפשר להמשיך לחיות כשחיים של ילד כל כך חמוד מתבזבזים בצורה כל כך שרירותית"
"הים" נולד מתוך שני עשורים שבהם היה כרמלי פולק אקטיביסט פעיל ותיעד את המציאות בשטחים שמעבר לקו הירוק. הוא היה במאי צעיר שמתעמק באנימציה קומית (הגרסה הטלוויזיונית של "זבנג!"), לשעבר חייל מורעל, בוגר יחידת שדה של חיל האוויר, שיום אחד ראה בטלוויזיה אישה מהארגון היהודי-ערבי "תעאיוש" שסיפרה על פעילותו בשטחים. "הייתה אז תחושה שהכול בסדר, שיש תהליך שלום ושאהוד ברק הולך לשיחות", הוא מתאר. השיחות הסתיימו בכישלון מתוקשר וזמן קצר אחר כך פרצה האינתיפאדה השנייה.
כרמלי פולק לא תפס את עצמו אז כאדם פוליטי, אבל הוא הסתקרן ונסע בעצמו לשטחים כדי לקבל את המידע ללא תיווך. "זה נגע בי בצורה מאוד עמוקה", הוא מודה, "ומאז התחלתי לבוא שוב ושוב ולהבין שיש פער אדיר בין מה שחונכתי לחשוב על ידי החברה ומערכת החינוך והתקשורת, ובין מה שקורה באמת. אני חושב שזה קורה להמון אנשים שמגיעים ורואים בעצמם".
11 צפייה בגלריה
"התחלתי להבין שיש פער אדיר בין מה שחונכתי לחשוב על ידי החברה ומערכת החינוך והתקשורת, ובין מה שקורה באמת". שי כרמלי פולק
(צילום: יובל חן)
רוב האנשים באמת לא רוצים לדעת. למה אותך זה שאב פנימה?
"לא יודע להסביר. אני חושב שהפער בין מה שחשבתי קודם ומה שקורה הכה בי. וגם זה שהתרחש עוול מאוד גדול הפריע לי. בנסיעות האלו פגשתי המון אנשים בשיא האינתיפאדה. אף אחד לא הכין אותי או אותם לפגישה, זה היה אקראי, וכולם כל כך שמחו לפגוש אותי. וכשחזרתי כולם שאלו, 'מה, לא תקעו לך סכין בגב?'. לא. הזמינו אותי לשתות קפה ואמרו לי שרוצים לספר לי מה קורה להם".
ואם היית פוגש אנשים מהחמאס?
"יכול להיות גם שפגשתי, לאף אחד לא כתובות על המצח הדעות הפוליטיות שלו".
עכשיו כשחמאס מחסל שם אנשים, אתה עדיין מאמין שאפשר יהיה להתעלות על האנשים בשני הצדדים שלא רוצים להביא לחיבור ולהצליח להגיע לאלה שכן? ישנו גם הצורך בהדדיות.
"אבל תעשה משהו! עשינו משהו אחד? תראי מה קורה בשטחים. זאת מלחמה, אנשים נלחמים על הזכות לקטוף את הזית מהעץ שלהם. מי פה מתנגד לזה? כשעוד אפשר היה לדבר עם הכוחות החילוניים שהיו בשלטון, עשינו הכול כדי להפריש אותם. כשהחמאס עוד היה בחיתוליו כבר העדפנו אותו על דיאלוג עם הפת"ח, שהיה חילוני. אני לא ממציא את זה. ובלי קשר, אנחנו עושים את זה במו ידינו, לא צריך את החמאס.
"אני מכיר מישהו מעזה שפגשתי בשנת 2006 בבית חולים ישראלי. הוא הגיע עם שני ילדים פצועים אנוש, אחרי שהבית שלו הופגז ו-18 מבני המשפחה שלו נהרגו. וזה לפני שהיה חמאס. במקרה הזה הם אמרו שזה היה בטעות, ואפשרו לו להכניס את שני הילדים לארץ לקבל טיפול. הוא היה איתם כמבוגר מלווה במשך חצי שנה ואסור היה לו לצאת מבית החולים. הגעתי אליו מדי פעם וישבתי ודיברנו ונשארנו בקשר. את יודעת מה קרה לו מאז? ב-2014 הפגיזו לו שוב את הבית ועכשיו שוב, והנכד שלו בן הארבע נהרג, המשפחה שלו ברחה והם חיו חלק מהזמן ברחוב וחלק באוהל על גג של בניין מופגז. האוהלים שלידם גם הותקפו מהאוויר, והם ניסו לחזור הביתה ובשום מקום לא נותנים להם ללכת.
11 צפייה בגלריה
"אנשים נלחמים על הזכות לקטוף את הזית מהעץ שלהם. מי פה מתנגד לזה?". עימותים בין מתנחלים לפלסטינים בסילוואד
(צילום: AP Photo/Nasser Nasser)
"יום אחד הוא הלך לקחת מזון מהסיוע, מישהו לידו נורה ונהרג והוא ברח בלי אוכל. אחר כך הוא הלך עם הבן שלו שחטף כדור ברגל, והם חזרו הביתה בלי אוכל. אחר כך הצניחו ציוד מהאוויר, אחיו הלך להביא, ירו בו והרגו אותו. בפרס אופיר הקראתי איזה מסר שהוא כתב, שהם מערבבים תבלינים במים וזה מה שהם אוכלים. אז כשכל זה קורה, מה אנחנו מצפים מאדם כזה, שהוא לא חמאס? מה הוא אמור לעשות? הוא בהישרדות".
שאלת את עצמך אם אחד השיקולים בבחירה של האקדמיה הייתה הרצון להוציא החוצה צד אחר של ישראל?
"אני לא חושב. לפי מה שהרגשתי אנשים שהצביעו לי פשוט אהבו את הסרט. קשה לי להאמין שזה מהמקום ההסברתי. אותו הסיפור עם סרט מחורבן גם היה מקבל הצבעות? לא נראה לי".
מה עם טקס האוסקר של מיקי זוהר, תגיש מועמדות?
"ממש לא. גם הבנתי שהאקדמיה האמריקנית הודיעה שהם לא עובדים עם מדינות, אלא עם הקהילה הקולנועית. אז הוא יכול לקיים טקס אבל הוא לא יוכל לשלוח סרט לאוסקר. זאת אמורה להיות הבחירה של קהילת הקולנוע".
אבל מקבלים 100 אלף שקל לפרס.
"הכול פה עקום ומפחיד. כי יש לי ילדה צעירה, ואני רוצה שיהיה לה עתיד טוב כי אני כן רואה את עצמי מאוד שייך לפה ומחובר לאנשים בהמון מקומות, ואני דואג להם ולילדים שלהם. המפגש שלי עם הילדים הפלסטינים התחיל לפני יותר מ-20 שנה. הרבה מהילדים שהכרתי מתו כי ירו בהם, או בילו בבית סוהר. הם היו בני שמונה-תשע כשהכרתי אותם. יש ילד שעשיתי מחווה לזכרו בסוף הסרט, קראו לו איסלאם. לפני כמה שנים, בשלב מסוים בהפקה של הסרט 'בילעין אהובתי', עשיתי סצנה לדוגמה וצילמתי כמה ילדים בכפר בילעין עם משפחות שאני מכיר. לא היה לי כסף לשלם לילדים, אבל הבונוס היה שאני אקח אותם לים. ולמרבה האירוניה, אחת הילדות לא קיבלה אישור. אנחנו לא יודעים למה. זה שרירותי. ממש כמו בסרט. בסוף הצליחו למצוא דרך להכניס אותה.
"זאת הייתה הפעם הראשונה שלהם והם נהנו מאוד. זה כמו שילד פה רוצה להגיע לדיסניוורלד. איסלאם היה אז בן 12, וכעבור כמה שנים ירה בו חייל והרג אותו. אני מכיר טוב את אבא שלו והיה שבר גדול מאוד במשפחה. לא הייתה חקירה ואף אחד לא נענש. אני לא חושב שאפשר להמשיך לחיות כשחיים של ילד כל כך חמוד מתבזבזים בצורה כל כך שרירותית".
"מה שקורה בינו לבין אבא שלו חשוב לא פחות בעיניי מהשאלה אם יגיע לים, זאת דרמה משפחתית"
כרמלי פולק, 57, מתגורר בכפר סבא עם בת זוגו ובתם בת התשע, שלומדת בבית הספר הדו-לשוני בבית ברל, כחלק ממשנת הדו-קיום הביתית ("זה אי של שפיות, בזמן שכל מה שקורה מסביב מטורף"). הקריירה שלו נעה בין עבודה על סדרות קומיות לילדים ("האחים דה גמה") וקולנוע דוקומנטרי פוליטי, שכל נחליו התנקזו בסופו של דבר ליצירת "הים".
גיבור הסרט, חאלד, הוא תלמיד כיתה ז' מכפר הסמוך לרמאללה, שאימו נפטרה בילדותו המוקדמת. הוא מתרגש לקראת טיול בית ספרי לחוף הים, אבל במחסום הוא מורד מהאוטובוס בגלל היעדר אישור מעבר. הוא מחליט להגיע לשם עצמאית, כלומר להסתנן לגבולות הקו הירוק. אבא שלו (שמגלם ח'ליפה נאטור), שוהה בלתי חוקי בארץ, נעדר מהבית ברוב ימי השבוע כשהוא עובד בבניין בבני ברק. כשהוא שומע שהבן שלו נעלם, הוא יוצא לחפש אותו ברחובות תל אביב. הסרט מדלג בין המסע של כל אחד מהם, כשהתמונה על מערכת היחסים ביניהם הולכת ומתגבשת.
אביו הביולוגי של כרמלי פולק נפטר, כנראה מסרטן, עוד לפני שנולד, בגיל הצעיר להכאיב 27. בהמשך הכירה אימו את במאי ושחקן התיאטרון, יוסי פולק, והשניים נישאו. כשכרמלי פולק היה בן עשר, מערכת היחסים הסתיימה ואימו מעולם לא נישאה שנית. "יוסי הוא דמות האב שלי ויש לנו את היחסים שלנו", הוא מעיד, "אני חושב שהדמות של האמא של חאלד בסרט היא בשבילי קצת האבא הביולוגי שלי. זה לא קרה במחשבה [מכוונת], אבל בדיעבד הבנתי שהכנסתי אותו לסיפור בדמות הפוכה".
אפשר להקביל בין המקום של האבא של חאלד, שלא כל כך שם בשבילו בגיל המסוים הזה, לעובדה שההורים שלך נפרדו כשהיית בגיל דומה?
"רק עכשיו אני מתחיל לחשוב על זה. היינו קרובים הרבה שנים, היו יחסים מורכבים אבל לא עשיתי סימבוליקות מכוונות. פעם קראתי ששפילברג אמר שכשהוא כותב, הוא מתעקש לא לנתח את עצמו כדי שהכתיבה תבוא ממקום רגשי".
אתה יכול להזדהות עם חאלד מהמקום הזה?
"בהחלט. גם של החוסר וגם זה שרוצה את הקשר. אבל לסרט עצמו לא חיפשתי את המקומות האלה, וגם לא חיפשתי את הסרט, הוא פשוט קרה בתוכי".
11 צפייה בגלריה
"היינו קרובים הרבה שנים, היו יחסים מורכבים אבל לא עשיתי סימבוליקות מכוונות". יוסי פולק
(צילום: ענת מוסברג)
שני דברים לכדו את תשומת הלב של כרמלי פולק בביקורים שלו בשטחים מחוץ לקו הירוק והמפגשים עם פלסטינים. הראשון היה הגעגוע לים, שחזר על עצמו שוב ושוב. "הרבה פעמים קרה שאתה מגיע ומישהו אומר לך 'בוא נעלה לגג', ואז, 'אתה רואה את הפס הזה? זה הים'", הוא מספר. "מאוד קרוב ומאוד רחוק". הדבר השני היה האבטלה והקושי להתפרנס שהלך והתחזק. "מי שנשאר בחקלאות נמצא תחת מתקפה. אנשים איבדו את האפשרות לעבוד כחקלאים ונאלצים להגיע לארץ בלי אישור, אין להם ברירה אחרת. הם מסכנים את עצמם כדי להתפרנס".
ברגע של השראה שני המרכיבים האלה התאחדו לסיפור של "הים". "האפשרות הקולנועית בדמות שמסתובבת במקום שהיא לא מבינה את השפה שלו, או מישהו שכשהוא רק מתחיל לדבר הוא מעורר חשד, עניינה אותי", הוא מסביר. "זה היה תהליך קולנועי שלמדתי ממנו הרבה כי הוא שינה את הגישה שלי כלפי הסרט. הוא הפך לסיפור פשוט - כמיהה אל מחוז חפץ בלתי מושג, ובתוך זה יש משהו עמוק יותר - היחסים שלו עם אבא שלו. אז הים הפך לסמל של הגעגוע לדבר שחסר לו. מה שקורה בינו לבין אבא שלו חשוב לא פחות בעיניי מהשאלה אם הוא יגיע לים. זאת דרמה משפחתית יותר מכל דבר אחר".
הליהוק של מוחמד גזאוי, שמגלם את חאלד, יכול היה לפרנס דרמה קטנה. הוא נמצא אחרי חיפושים לא קצרים שהובילו את כרמלי פולק למלהק סרטים בקלנסווה ומשם למועדון אגרוף תאילנדי במקום, "מועדון קלאסי, קטן עם המון שקים וילדים בני 12 שמתאמנים, כולם קטנים אבל קשוחים". האימונים הופסקו לטובת האודישנים. "באתי לשם לבד עם מצלמה", הוא משחזר, "מאוד לחוץ, ארגנתי סשן אודישנים לילדים עם המון תרגילי משחק, והייתי מאוד מרוכז בצד הטכני של זה. כשהגעתי הייתה לי הרגשה שאני אמצא פה את הילד, ובאמת היה שם ילד אחד מאוד יפה ומלא ביטחון שביקש לעשות שוב ושוב את התרגיל. אחר כך חזרתי הביתה והסתכלתי בצילומים, ופתאום שמתי לב אליו. הוא היה חסר ניסיון ולא ראיתי את הייחוד שלו כשצילמתי, אבל בבית הוקסמתי ממנו".
הוא מדבר עברית?
"לא. קלנסווה זאת עיר בישראל ואני הופתעתי שבשכבת הגיל הזאת הילדים לא דוברי עברית. אולי הם לומדים מהחיים אחרי, כי אין ברירה, אבל עבדנו בערבית בצילומים, וזה גם הסתדר עם הרעיון של ילד שלא יודע את השפה".
על בן הדוד ינון מגל: "זה מעורר בי בעיקר הרהורים פילוסופיים על מה זה בני אדם, ומה זה החיים"
כמו לא מעט יצירות אחרות, גם "הים" נפל למלכוד המתסכל שאוזק יוצרים שמבקרים את מדיניות הממשלה הישראלית: בישראל הסרט נתפס, לפחות באופן שטחי, ככזה שמציג את הישראלים באור לא חיובי. מבחינת העולם מדובר ביוצר ישראלי (למרות שנעשה בשיתוף עם מפיק פלסטיני, באהר אגבאריה) ובסרט שנעשה במימון ישראלי, ולכן הפך לרעיל במיוחד בקרב גופים שחוששים ממחאה. אחרי 7 באוקטובר, כרמלי פולק כבר החל להשלים עם העובדה שיאלץ לגנוז את הסרט, אבל ככל שעובר הזמן, הפסטיבלים נפתחים והאקדמיה אמרה את דברה, אופטימיות זהירה מתגנבת אליו.
"גם עכשיו, אחרי שנחתם הסכם והחטופים החיים חזרו, הרבה דברים איומים ממשיכים להתרחש. אז יש הקלה אבל היא לא מלאה. עדיין יש הרבה כעס על ישראל בעולם, החרמות של אנשי תרבות. זה מקבל הרבה פוקוס כי אלה אנשים מפורסמים ונוצצים. אבל רק עכשיו קראתי על החרם האקדמי על ישראל וכמה הוא רחב. זאת לא הזירה היחידה שמתמודדת עם התוצאות של המעשים של הממשלה שלנו. עמדתי מהימים הראשונים עם המשפחות של החטופים, ראיתי במו עיניי, והייתי בשוק, אנשים שבאים ומתקיפים את ההפגנות האלה. מילא הפגנות נגד המלחמה, אבל אנשים שבאים ומקללים את המשפחות של החטופים? נגד מה אתם בדיוק, זה שהאנשים האלה רוצים שהילדים שלהם יחזרו הביתה?".
11 צפייה בגלריה
הסרט הפך לרעיל במיוחד בקרב גופים שחוששים ממחאה עקב עצומת הכוכבים ההוליוודיים. אמה סטון, חאווייר בארדם ואוליביה קולמן החתומים עליה
(צילום: AP, Getty Images)
"אני ובאהר עומדים מול אנשים בחו"ל שנחשפים למה שקרה בעזה, בניגוד לרוב הישראלים שכמעט ולא נחשפו לזה, והם מזועזעים ורוצים לעשות משהו. קשה להם לראות את הניואנס שאני עומד ואומר שאני מכיר את המציאות ואני מביא משהו אנושי. חלק רואים את המורכבות אבל חלק לא רוצים לראות.
"אני לא חיפשתי נושא מעניין לסרט, הוא נוצר בטבעיות מתוך דרך החיים שבחרתי, וההחלטה לפרק את הדבר שחונכתי עליו בצורה מאוד חזקה, וזה להסתכל קודם כל על הזהות האתנית של הבן אדם. זה המקום שאני שואף להגיע אליו, ככה אנחנו מגדלים את הבת שלנו. כולנו נולדנו למציאות מסוימת ותחת אותו משטר שהחליט לסווג אותנו לקטגוריות, ולפי זה להחליט על הזכויות שלנו, או חוסר הזכויות במקרה שלהם. והבחירה שלי היא להסתכל על האנשים ולהגיד שאני לא רוצה שעכשיו מישהו בממשלה יחליט לי איך להתייחס אליהם".
אפרופו הממשלה, כשדיברו בערוץ 14 על הסרט, ינון מגל ציין שאתם בני דודים. האמהות שלכם אחיות.
"כן. זה מעורר בי בעיקר הרהורים פילוסופיים על מה זה בני אדם ומה זה החיים. כשהיינו צעירים היינו חברים טובים, וזה מעורר שאלות, כמו איך מישהו שהייתי קרוב אליו פעם יכול להיות במקום כזה שאני כבר לא יכול להיות קרוב אליו יותר.
"זה מאוד מוזר. לא היינו באותו בית גידול אבל היינו חברים, ולא הוא ולא אני היינו אנשים פוליטיים אז. היום סביר להניח שלא הייתי יכול להיות חבר שלו. כבר עברתי את השלב של הקשר שהתנתק, זה היה תהליך שהתחיל די מזמן וקשור לדרך הפוליטית שכל אחד לקח. התרחקנו באופן טבעי".
חבל לך על הקשר הזה?
"חבל לי שזאת הדרך שבה הוא בחר".
